יום שבת. להיום תכננו להצטרף לעוד הצעה של שושי המקשרת, ולצאת את העיר לביקור ב "FIGERAS " המפורסמת בזכות התאטרון - מוזאון - של SALVADOR DALII. קפיצת דרך ל COSTA BRAVA לארוחת צהרים והזדמנות למעונינים להתרחץ בים. שייט חופים מהנה של כ חצי שעה. ביקור קצר ב TASA DEL MAR , עיירת נופש אופינית ומשם, 130 קילומטרים קצרים יחסית, חזרה לברצלונה.
נאספנו מפתח המלון שלנו וזכינו לשבת בשני הכסאות הראשונים, עם אפשרות להנות מהנוף ולצלם חופשי. כבר טוב.
אספנו נוסעים נוספים במקומות שונים בעיר והיינו יחד כמעט אוטובוס מלא. המלווה שלנו היתה שושי ובדרך הסתבר שהיינו יחד שני אוטובוסים של ישראלים שנוסעים לבקר אותו מסלול. באוטובוס השני הצטרף ברק מכירנו מאתמול.
הנסיעה מברצלונה לפריפריה איפשרה להתרשם מהכבישים הרחבים. מהתנועה המוטורית. מהסידורים לאורך הדרך. שערי התשלום הרחבים בהם עוברות אלפי מכוניות ומשלמים סכומים גבוהים יחסית. הזדמן לנו לראות תעונה קשה של סמיטריילר שהתהפך על מכונית פרטית.
שיירות ועומס. משטרה מכוונת תנועה וגם יום בהיר ויפה. ללא עננים. שדות ירוקים ואזורי תעשיה, הכול מסודר, ומחלונות האוטובוס נראו נקיים ויחסית חדשים. לא יצא לנו לראות פרברי עוני או בתים מתפוררים. ראינו מרחבים פתוחים שאמורים לספק איכות חיים. והכול בעיניים של מבקר שלא בהכרח רואה הכול.
למוזיאון של סלודור דאלי הגענו בלי בעיות מיוחדות אם כי הבנו שלא היה תיאום מלא בין שושי לנהג, ואולי הארכנו את הדרך והזמן יחסית לתוכנית. רובינו לא היינו מודעים וקיבלנו את התוצאה כפי שהיא. גם לא היה נורא. הכול היה בסדר.
במוזאון הממוקם בבית צבעוני ביותר, על גגו דמויות של שחקנים בפוזות שונות, כבר היו קבוצות אחרות שהקדימו יותר מאתנו.
קיבלנו כרטיסי כניסה ונכנסנו לבקר באולמות של מה שהיה התאטרון של סלודור דאלי.
מעניין. גם האומן הזה, כמו גאודי, היה גאון מצליח בעיתו. הוא גם הצליח להצמד לבעלי ממון שתמכו בו ואיפשרו לו לממש במציאות רעיונות לא קונבנציונליים בעיתם ואפילו היום הם יוצאי דופי. אם זה היה אחרת, לא ברור אם היו לו כול כך הרבה מבקרים.
לתאר את הפריטים במוזאון, קשה. מבחינתי בלתי אפשרי.
בתמונות שאני מקווה לצרף לכתוב, אשתדל שיהיו תמונות בודדות מתוך המצוי במוזאון. בסך הכול מעניין. אישית, לא הכול היה לטעמי אבל, חשוב להתוודות לפרקי אומנו שאיננה בהכרח תואמים את טעמי. וזה מה שקרה במוזיאון של סלודור דאלי ליד ברצלונה שבספרד.
אחרי כשעתיים ויותר יצאנו את העיירה. הזמן, שעות הצהרים, ופנינו אל עיירת נופש לראת הפלגת סביב החופים.
העיירה, TASA DEL MAR עיירת נופש. מתפרנסת על תיירות המגיעה מכול אירופה. מסעדות לאורך חוף ים ארוך של מים כחולים ורגועים. רצועת חול ים למשתזפים. סירות מנוע המציעים קפיצות ביקור בין מפרצי החוף הרבים וכמובן בתי מלון, חנויות ממכר של מזכרות ושאר דברים שקונים תיירים ואין להם צורך בהם.
אנחנו, מצאנו לנו פינה באחת המסעדות על החוף. ליד שולחן הגובל במעקה הפונה לים. הזמנו לעצמנו ארוחת צהרים טובה. שתיה קרה ונהנינו מהבריזה הבאה מהים.
מה אכלנו - נו. אילנה בחרה בדג עשוי במקצועיות ודיווחה שזה היה טעים באמת. אני הסתפקתי בפיצה חמה וטעימה. סלט ירקות. בגט טרי. ומוס שוקולד לקינוח. והכול ביחד במחיר סביר בהחלט.
ישבנו עוד קצת ויצאנו לטייל רגלי לאורך הכביש המוביל למצודה אמתנה שנבנתה בימי הקרבות עם הפירטים אשר נהגו להתקיף אוניות סוחר שהובילו סחורות מ ול ספרד.
על ראש המצודה לא עלינו. התרחקנו כמה מאות מטרים כדי להביט בגלים הנשברים על הסלעים במפרצי החוף השנונים. צילמנו. שאבנו אויר ים מלוא הריאות. הבטנו באופק הרחב שם נפגשים שמי התכלת והמים הכחולים, וחזרנו לשוטת בסימטאות הצרות שבין בתי העיירה הצבעונית הזאת.
ב 17.30 בערך, עלינו על סיפון האוניה לשייט חופים של כ חצי שעה, עם תחנת ביניים.
כרגיל בטיולים כאלה, אבדו לנו שתי בנות שהחליטו לעשות סדר יום פרטי, והכניסו את המדריכים ללחץ מיותר ולשאר המטיילים סיפקו חומר לדיונים על חינוך ילדים ומתבגרים ודרכים להיטיב את דרכם בחיים.
במבט מהים, ראינו את בתיהם של כוכבי הכדור רגל של ברצלונה, המרויחים כידוע מיליוני דולרים בשנה, בתים שהם אחוזות רחבות ידיים. בנויים על צוקים גבוהים הפונים לים ובזה הצטרפנו למאושרים שכאילו נגעו בכוכבי שמים. לא לצחוק. יש דבר כזה. בעולמנו המתוקשר, יש דבר כזה.
בסוף ההפלגה, המתין לנו האוטובוס. ישבנו בכסאות הראשונים ויצאנו הביתה. למלון שלנו.
שימו לב איך המושג "בית" מקבל את המשמעות המשתנה בהתאם להמצאותנו בנקודת זמן. זה מעניין. פתאום, ברצלונה זה הבית. המלון הוא שלנו. החדר במלון הוא מבצרנו וכול השאר זה לא חשוב. מבחינתנו הכול טוב ותואם את המציאות של הרגע. למען האמת, זה מתאים לי. העניינים שהשארנו בארץ, ימתינו לנו כאשר נחזור. אל דאגה. איש לא מתנדב להחליף אותנו. אז תהנו גם אתם.
הגענו מאוחר יחסית, ואל תשכחו גם אתם כי היום לא נחנו אחר הצהרים. זאת אומרת, חזרנו ישירות לשעת ארוחת הערב הפרטית בחדרנו במלון. התקלחנו. התלבשנו ושמנו פעמינו אל מעבר לכיכר לראות את מזרקות המים, הפעם עם מוזיקה. הופעה שויתרנו עליה בפעם הקודמת לטובת ביקור בתחנת המשטרה. זוכרים דבר כזה ?
בסביבות השעה 21.00 יצאנו את המלון. חצינו בפעם המי יודע כמה את הכיכר המוארת, וצעדנו בדרך העולה למזרקות. לצידנו מזרקות מים פעילות. מוארות באור לבן. פסי דשא ירוקים והמונים ההולכים כמונו, לתפוש מקום טוב שניתן יהיה לראות, לשמוע ולצלם. כולם מצלמים עם כול דבר. מצלמות מסרטות, פלאפונים סלולריים וכול הבא ליד.
התישבנו על מעקה בטון המגן על ירידה לחניה תת קרקעית. בקצה הכביש, ממש ליד מעברי החציה אל המדרחוב הרחב שם המזרקה הגדולה. המכירים את המקום לא יתקשו לזהות את המקום המדוייק. למשך כחצי שעה, ישבנו נהנים מחזית ראיה לכול רוחב ועומק המקום,ללא הפרעה. תוך כדי, באו גם אחרים. המקום החל להתמלא אנשים שבאו מכול כיוון אפשרי, אבל, העובדה שישבנו ממש על קצה הכביש, שוטרים במקום, פינו את הקהל כדי למנוע תאונה, ואנחנו נהנינו שוב משטח פתוח.
הבטנו לאחור, לכיוון המלון. קטע הכביש, משני צידי השדרה, היה מלא אוטובוסים של תיירים שהגיעו מכול קצוות העיר לראות את המחזה האור קולי, המיועד לקהל 4 ימים בשבוע בין השעות 2130 ועד 23.00. מוניות פורקות אנשים שבאו בכוחות עצמם. הולכי רגל שצעדו ברחובות והכיכרות המוארים. ערב רב, צמא לראות מחזה נדיר שלמיטב ידיעתי, בהקף הזה, בגודל הפיזי הזה, נמצא רק PLACA ESPANYA בברצלונה.
ישבנו נהנינו. הסרטנו למזכרת, גם אנחנו. ובשעה מאוחרת, עברנו את המתיים מטר אולי שלוש מאות המטרים שהפרידו בין מקום הישיבה למלון. לחדר 524, וסגרנו את ה"פרוגרם" של היום.
סוף פרק ו'......תחילתו של הפרק הבא. (זה לא יפה לכתוב פרק ז').
בימי ראשון, נהוג לבקר במוזיאונים שהכניסה בימים רגילים היא בתשלום, ואפילו יקר. למה - כי בימי ראשון, בחלקם הכניסה חופשית. פשוט. כול בר דעת מבין שביקור במוזאונים זה דבר חשוב אבל כניסות בלי כסף גם חשוב. אז, את יום א', יעדנו לביקור בכמה אתרים אליהם צריכים להגיע ברגל. עלינו על אוטובוס ליד המלון. נסענו עד קרוב לכיכר קטלוניה ונכנסנו למבוך הרחובות הצרים של האזור העתיק. האזור הגותי, שם על פי כול המפות המוזיאון על שם "פיקאסו"- -PICASSO נמצא ברחוב MONTCADA בחמשה ארמונות גותיים יפים, ובו מרוכזות יצירות רבות של האומן.
מוזיאון הבית של האמן הספרדי המוכר ביותר בעולם מציג למעלה מ-3,500 יצירות של הצייר, ומנסה לפתור דרכן את יחסיו המורכבים של פיקאסו עם המין הנשי, עם ברצלונה, ובעיקר עם עצמו. הבניין עצמו מעוצב באופן שונה למדי ממוזיאונים וגלריות שהתרגלנו לראות באירופה, והביקור באתר הופך לחוויה תרבותית שלמה.
הלכנו עם זרם ההלוכים. סימטאות צרים. קירות גבוהים. בתים מימים ימימה שנבנו כמצודה צפופה שניתן להגן עליה מפני צרים שהיו פושטים מהים.
היום, זאת אטרקציה.
את תור האנשים הממתינים בכניסה אפשר היה לזהות מרחוק. עמדו בשקט. אנשים מתורבתים. בלי רעש מיותר. האורך הצביע על המתנה צפויה של כ 20 דקות. לא נורא. אבל, ללא תשלום. השומרים בשערים, הכניסו דבוקות, דבוקות. המודיעין שיחרר כרטיסי כניסה, תוכנית האתר והכו כאילו יום רגיל. נחמד.
נכנסנו ללא שקים. התבקשנו יפה להפקיד תיקים במלתחה. קיבלו מספר זיהוי ויצאנו להסתובב עצמאית במרחב חדרי המוזיאון.
מקום לא קטן. מוצגים רבים. המבנה כולו כאילו חלק ממצודה. בנוי קירות חזקים. תיקרות מעוגלות. עמודי אבן תומכים את המבנה. פתחים גדולים וכמעט ואין חלונות.
כמו תמיד בביקור כזה, התיאור שיכות אדם לכתוב, מצומצם בדרך כלל. ממוזאון אפשר להביא תמונות מעניינות. התרשמויות כתובות ותיאורי אוירה.
מעניין. יפה. אסטטי. למען האמת, עבור מטילים כמונו, שנחשפנו למוזאונים רבים במקומות שונים בעולם, היה זה עוד ביקור. חשוב אבל לא יוצא דופן. וכדי לא לקלקל עוד, לא אזכיר שמותיהם של אחרים בהם ביקרנו ואותם אני רואה לנגד עיני, כי ראויים להשוואה, אם בכלל......
סובבנו, נהנינו ויצאנו אתך המקום, מפלסים לעצמנו דרך לרחובות הצרים, מחפשים את מוזאון השוקולד שעל פי כול המידע, צריך להמצא באזור הקרוב.
מצאנו אותו. במוזאון לשוקולד, הכניסה חופשית בימי שני ולא הראשון. הרחנו שוקולד והמשכנו לתור את הסביבה. רחוב, ועוד רחוב עד בנין הקתדרלה האחרת - יש בעיר כמה קתדרלות. כנראה, שכול חבורה של כמרים דיברו עם הנביא על דברים שונים ממקומות שונים. כך או כך, גם המבנה הזה הוא גדול. גבוה. קירותיו מבחוץ שחורים. התבליטים ועבודות האומנות בהם מצטיינים הבנינים האלה, נבלעים בשחור הקירות שהם ניגוד קיצוני ליופי הפנימי של הבנין שהוא מקום קדוש. פעיל. יפה. מעוטר ויטרזים צבעוניים. מלא ספסלי ישיבה למתפללים. במה רחבת ידיים, מוארת אורות רבים. בצדדים שולחנות מלאים נרות דולקים בעטיפה אדומה. זריי פרחים על המדרגות העולות לבמת מנהל הטקס, ובסך הכול, כמו במוזאון של גאודי: כבר ראינו כאלה. כללית, אין חדש. ואם זה יפה ומרשים זה משום שזה מרשים בכול מקום, וגם כאן.
עדיין השעה מוקדמת. סובבנו - הכול ברגל, לא לשכוח - מחפשים את היעד הבא. גני CITADELA.
בברצלונה כולם מבקרים בפארק גואל המיוחד מאד, ולעיתים מפספסים את הפארק היותר גדול ומשמעותי לעיר ?הפארק העירוני.
נמצא מצפון לברצלונטה (קרוב לים) סמוך לנמל ולתחנת הרכבת המרכזית
בפארק לא מעט צמחים מגוונים, פסלים, מדשאות,אגם שאפשר לשכור בו סירות משוטים, להאכיל את הברווזים השטים, מזרקות יפות , אחת מיוחדת שתוכננה על ידי גאודי האגדתי, עוד בזמן לימודיו.
בברצלונה כולם מבקרים בפארק גואל המיוחד מאד, ולעיתים מפספסים את הפארק היותר גדול ומשמעותי לעיר ?הפארק העירוני.
נמצא מצפון לברצלונטה (קרוב לים) סמוך לנמל ולתחנת הרכבת המרכזית
בפארק לא מעט צמחים מגוונים, פסלים, מדשאות,אגם שאפשר לשכור בו סירות משוטים, להאכיל את הברווזים השטים, מזרקות יפות , אחת מיוחדת שתוכננה על ידי גאודי האגדתי, עוד בזמן לימודיו.
במפות שלנו זהו גן פרוש על שטח לא קטן. יש בתוכו ארמון שנעזב. מזרקת מים על פי רעיונותיו של גאודי, כמובן, וזאת עוד ראה ירוקה מני רבות בתוככי עיר בנויה אבן.
אחת הכניסות לפארק, היא מכיוון ה ARC DE TRIUMF, שהוא אח לARC בפריז. בעצם אני לא יודע אם הוא אח, אבל בטוח דומה.
טיילנו פארק. יום נאה. חמים. טיפות זעה ירדו לאורך עמוד השידרה ואם לא התחתונים היו ודאי מרטיבים את האספלט החם. לגמנו תכופות מהבקבוק שסחבנו אתנו לכול מקום.
שטחי אספלט טרי, שחור, שרק בשעות האחרונות הידקו אותו, תשתית לכבישים הפנימיים המקיפים את שטחי הדשאים הירוקים. את חורשות העצים. ערוגות הפרחים ואת הספסלים הרבים המותקנים לאורכם של שבילים לשניים, המתפתלים בפארק לרשותם של המבקרים.
היינו עייפים. ואם כבר אמרתי זאת הרי כי , ככול שחלפו הימים, הרגשנו את העייפות המצטברת של מטיילים בהליכה רגלית ברחובותיה ובגניה של עיר גדולה כמו ברצלונה. הייתי אומר, יפה אבל מעייפת.
והיינו רחוקים מהמלון. חייבים למצוא תחנת אוטובוס קרובה שבדרך זאת או אחרת נגיע למלון.
בימי ראשון, קוי האוטובוסים נעים במתכונת מצומצמת. יש קוים שלא פועלים כלל ויש קוים שמגיעים לעתים רחוקות יותר מהלוח המקובל בימים רגילים. כך או כך, חלפנו על פני בנין גדול, גדול, מרחק של אולי 200 מטר. בפינה הרחוקה מהגן, תחנת אוטובוס משל לקחנו אחד שנסע לכיכר קטלוניה, משם חלמנו על מספר 9 "חברנו", שיביא אותנו למלון.
בסופו של דבר, המשכנו עם האוטובוס הראשון עד קרוב לכיכר אספניה ומשם צעדנו עוד כמה מאות מטרים, שחשבתי שלא יגמרו לעולם, עד בית המלון.
לנוח. להתרענן. יום הליכה לא קל. נהנינו. הבטחנו לחזור לראות את שלא הספקנו אבל להיום. די.
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
