אינטגרציה פונקציונלית
ד"ר פלדנקרייז עיצב שתי מסגרות לשכלול התנועה בשיטתו. את מסגרת העבודה בקבוצה הוא כינה בעברית 'שכלול היכולת' ובאנגלית Awareness Through Movement, כלומר מודעות באמצעות תנועה. כאן מתכנסת קבוצת לומדים, והמורה אומר להם אילו תנועות לעשות (כפי שנהוג למשל בשיעור יוגה, עם תכנים אחרים, כמובן). את מסגרת העבודה הפרטנית הוא כינה באנגלית Functional Integration, ובעברית 'אינטגרציה פונקציונלית', והיא מתנהלת בדרך כלל במגע ידיים (בסצנריו המוכר לנו למשל מפיזיותרפיה, ושוב עם תכנים אחרים).
יש האומרים שהמונח היה תשובתו ספק בלגלוג למותג 'אינטגרציה מבנית', ובאנגלית Structural Integration, (שיטה המוכרת גם כ'רולפינג') של אידה רולף, שאיתה היה מיודד והם דנו בנושאי עניין משותפים. מכל מקום, למושג הזה יש שורשים עמוקים יותר, והוא מקובל עד היום גם בתחומים אחרים (למשל בחקר ההתפתחות העוברית). עיון במושג הזה מלמד הרבה על ייחודה של שיטתו של משה, ולא רק במסגרת הפרטנית אלא הוא גם משלים את התמונה לעבודה בקבוצות.
המקור המוקדם ביותר שמצאתי לשימוש במושג זה הוא בספר של קונרד לורנץ (מי שהתפרסם בזכות ספרו הפופולרי מאוד 'טבעת המלך שלמה', ועוד. (יסולח לי שאני מאזכר מהזיכרון, הספר כבר מזמן אינו בידי). יצוין שפלדנקרייז היה קורא ספרים מושבע וגם המליץ לקוראיו בחום להרבות לקרוא ספרים מדעיים ופילוסופיים. אף שהוא מיעט לאזכר מקורות שמהם שאב השראה לשיטתו, דווקא את עבודתו של לורנץ הוא כן ציין בפירוש, אף כי לא בהקשר זה, וייתכן אפוא שהוא באמת הביא את המונח ישירות משם (ואולי יש שורשים משותפים עמוקים יותר, שאיני מצוי בהם).
במושג 'אינטגרציה פונקציונלית' לורנץ השתמש לתיאור תהליך התפתחות הרך הנולד. בשחר ימיו התינוק עושה שלל תנועות בלתי מאורגנות (כלומר הן עדיין אינן מלוכדות לפעולה, לא נעשתה להן אינטגרציה). את התנועות האלה מערכת העצבים שלו מתוכנתת גנטית לייצר במערכת התנועתית של האדם. עם ביצוע התנועות חוזר למוח משוב תחושתי: תחושת מגע עם חומרים בעלי מגוון תכונות, תזוזות של חפצים, צלילים, וכן הלאה. המוח בנוי לזהות את המשוב שהוא מקבל מהתוצר של התנועות האלה. פחות או יותר באקראי מתברר במערכת שמערך תנועות מסוים מניב פעולה שיש בה תועלת לחיים, לדוגמה, שמסלול תנועה מסוים של היד משמש להבאת חפצים אל הפה (ה'אקראי' הזה, כמובן, הוא פרי בשל של אבולוציה בת מיליוני שנים). מערכת העצבים בנויה לזהות את חשיבות התוצאה לחיים, ומגבשת מערכות קשרים (אינטגרציה) לקשר בין מערך התנועות לבין התוצאה (התפקוד, הפונקציה). כך התינוק לומד שהוא יכול לנצל את התנועות האלה לפעולה מועילה בעולם, ובהדרגה התנועות הפזורות והאקראיות הופכות לתבניות שימושיות. ברבות החודשים ובשנים הראשונות התינוק צובר אינספור מערכי תנועה כאלה, וכך טיוטות מקושקשות הופכות למקבצים, לפעולות דוגמת נטילת חפצים, גלגול מצד לצד, ישיבה, עמידה, הליכה וכן הלאה.
בידענו שמהירות הלמידה והיקפה אצל התינוק הצעיר גדולים לאין שיעור מאצל הבוגר, מעניין להתבונן בתהליך זה כמודל אפשרי לדרך למידה, מהסוג שהולך ונהיה נדיר יותר עם ההתבגרות. את אלו נעמיד בניגוד לצורות הלימוד הנפוצות יותר במסגרות לימודיות ברחבי העולם. מתוך כך נוכל ללמוד משהו על האפשרות לפתיחת השערים מחודשת ללמידה מהסוג הזה, שתהיה שונה ממה שבדרך כלל אנו מכנים לימוד. אשר על כן נציין כמה מאפיינים של הלמידה בדרך שבהמשך הדברים נראה שהיא משמשת מודל ללמידה בשיעורי ה'אינטגרציה הפונקציונלית' בשיטת פלדנקרייז.
ראשית, התינוק אינו מודע למטרת התגבשות מערך התנועות האלה. השוו נא לאדם הרוצה לדעת לנגן על כינור שיר פשוט והולך לשם כך למורה לנגינה: אמנם אחרי חודשים אחדים הוא יעשה אינטגרציה פונקציונלית של שלל תנועות לכדי פעולת הנגינה, אבל שלא כתינוק, המטרה סומנה מראש: כולן מיועדות להביאו אל היעד של נגינת השיר המבוקש עלי כינור, שאותו הוא הגדיר לעצמו, או אולי מישהו אחר הגדיר לו.
שנית, רוב התנועות שהתינוק עושה נובעות מדחף ספונטני של מערכת העצבים שלו. התהליך הזה אינו מתועל על ידי גורם חיצוני. במצב נורמלי איש אינו מכוון תינוק קטן לדרך ה'נכונה' שבה עליו לפעול, למשל, בזרת ידו הימנית, כדי לאחוז בבקבוק החלב שלו, אלא ב'שיעור החיים' 'איך לאחוז בבקבוק' הוא עושה מגוון גדול של תנועות ההולכות ומתכנסות בהדרגה לתבנית הפעולה המתגבשת כתוצאה מהמשוב החיובי שהוא מקבל מעצם הסיפוק שבביצוע הפעולה, הכול שלא במודע. משמעות הדבר היא שמערכת העצבים קשובה לזהות את המשוב הזה ולתעל את מערכי התנועה בתגובה למשוב המתקבל. ושוב, לא זה מה שקורה בדרך כלל בלימוד בוגר יותר. למשל תלמיד בשיעור בלט קלסי מקבל כבר ברגע הראשון מודל מסורתי של תבנית תנועה מדויקת, ועליו להתאים את תנועותיו בדייקנות הולכת וגוברת למודל שעליו לחקות. יש אפס סובלנות לסטיות, אף כי כמובן בלית ברירה יש בתחילה סבלנות מסוימת ל'שגיאות' שהתלמיד המתחיל עושה בהכרח, ושאותן עליו לתקן בקפידה רבה מהר ככל האפשר.
שלישית, משך הזמן המוקצב למהלכי הלימוד של התינוק הקטן הוא ספונטני. איש אינו אומר לו לכווץ ולהרפות את כף ידו 25 פעם במשך עשר דקות. הדבר נכון הן במקרו הן במיקרו: לא רק שלא מוכתב לו מספר הפעמים שעליו לכווץ את כף ידו, אף לא מוכתב לו מתי עליו לעשות זאת או מועד הבחינה על איכות האחיזה. (מה שאולי יש זו התבוננות של המטפל/ת -- הורים בד"כ ואולי האחות בטיפת חלב -- לראות אם התינוק מתקדם פחות או יותר בהתאמה ללו"ז המצופה, ואם הסטיות גדולות מהמקובל, אולי יתחילו לבדוק אם משהו לא תקין בהתפתחותו). בניגוד לכך, במסגרות רבות מאוד של לימוד בוגר, מסגרות הזמן מוכתבות בקפידה, בין מהיבט משך האימון (עליך להתאמן בזה לפחות חצי שעה ביום) ובין מהיבט השעה ביום והיום בשבוע (השיעור מתקיים בימי שלישי מחמש עד שש).
כאן נסתפק ברשימה זו (היבטים נוספים תוכלו לזהות בעצמכם) ונעבור עתה לראות אילו מהמאפיינים האלה אפשר ליישם בשיטה המיועדת לחדש את הלימוד בשנות הבגרות או לתגבר את הלמידה הספונטנית בשיעור-טיפולי של מטופל בגיל הרך.
על כך במאמרי הבא, ותודה על קריאתכם.
אלי גיא, מוסמך פלדנקרייז 1988, רמת רזיאל (סביבת ירושלים), פרטים מלאים באתרי.
