נעסוק כאן באיפיונים של מצב חדש, איפיונים שאינם בהכרח היפותטיים.
יתכן שלראשונה בתולדות ישראל, תהיה כאן דיקטטורה. בדיקטטורה שם המשחק הוא ריצוי השליט. בדיקטטורה אין ימין ואין שמאל עוד, אלא רק צללים של ימין ושמאל, עבור תחושת האינרצייה של האדם מן השורה, לתת תחושה שהעניינים נימשכים כרגיל, על מנת שימשיך לעמול ו"לתרום" ללא תהיות מיותרות, בתנאים ההולכים ונעשים מרודים ל- 80% מאזרחי ישראל.
יש איזו אי שפיות בדיקטטורה, בראש וראשונה, נוצרת תודעה חדשה לגמרי, המגובה בהיסטריה - תחושה פנימית המעניקה ערך ומשמעות לדברים חסרי ערך, ומנמיכה דברים בעלי ערך. דמעות היסטריות של אושר מופלא זולגות מעיני נשים עת השליט האהוב עד כלות מציין במעמד נישא, על רקע דיגלי הלאום המתנפנפים קלות ברוח, על ההר, את הבנים שנפלו זה עתה במארב טרוריסטי נפשע באיזור עזה. איזה אדם ניפלא, כה טוב, ומה אם הלחם והבשר הקפוא התייקרו באותו בוקר ב-20%, זה למעלה משנתיים לא ניתנה תוספת יוקר לשכירים, חברות כוח-האדם והעבודה חסרת הזכויות של עובדי קבלן נוגסות במרווח המיקוח של האיגוד המקצועי המרכזי, שגם כך אינו יוצא מגידרו בצוק העיתים, והדוכנים מוצפים במוצרי אלקטרוניקה יקרים באיכות גרועה, בעוד מוצרים איכותיים נעלמים מהתצוגה, או מחירם הוא במאות אחוזים יותר ממחירם בחו"ל?
בדיקטטורה, אנשים שהשליט חפץ ברעתם מטעמיו (או מטעמי מקורביו), לחבריהם ומקורביהם של אנשים אלה מוענק ג'וב משובח, ניתנת דירה מאובזרת במחיר מוזל (כשהעניין מוצג כ"מזל" שהיה לאיש), וזאת על מנת שיפצו פיהם, ויציגוהו באור שלילי מאד, או כאיש מסוכן. בדיקטטורה עד מהרה מתחילות הצקות לאנשים כאלה, אין הם עוד מקבלים שרותים תמורת כספם מחברות שונות בעילות שונות, תכופות תוך יצירת סיבוך כלשהו. לעיתים גם מבזים, בעילה של רפה שכל או בעייתי נפשית (הפרקטיקה של השטאזי למשל), בעוד כסאב-טקסט מופצת הגישה שמדובר באיש מסוכן וניזקי.
במצב כזה, אל תצפה שיהיו לך בני ברית או תומכים ניסתרים במערכת כלשהי או באירגון כלשהו, אין עוד דבר כזה יותר, ואין יותר מחוייבות שמאלית או ימנית, אלה הצגה בלבד - למען ניתן יהיה לטעון, כי יש לך "בני ברית ניסתרים", ולעשות עניין מכלום, תוך הצגת סכנות. מהצגה זו נהנים אלה שתפקידם לשמור על "הביטחון הפנימי" - דהיינו, כל מוקד של "סכנה" זוכה לתקציבים וג'ובים חדשים, וכך צצים בדיקטטורה מוקדי סכנה רבים.
שם המשחק הוא תכופות השרדות, וזו הגישה שרוב הבריות מאמצות. אנשים ילשינו איש על אחיו, אנשים יפלילו ויפילו איש את אחיו ורעיו. יעשו עסקות בהן, גוף במסגרתו פועל "איש מטרת זעם השליט" יקריב את האיש, על מנת להציל את השאר.
אנשים רבים אז ינסו לקלוע לגישת השליט, ינסו לאתר מושאי "זעם השילטון", ולהפליל אותם.
הבגידה שורה בכל.
הטרור כלפי נישמת האדם שורה בכל. הנשמה הופכת מפוחדת, אחוזת טרור. רק שאין עוד מפלט וניחומים כמעט. מצב כיווצה של הנשמה חייב להמשך, שכן זה כלי מרכזי בקימום והנצחת המצב.
והגוף, הגוף הוא עתה הדבר שיש לשמור עליו, בעצם.
מי שקשה לו לחיות במציאות זאת, יצטרך לעזוב אם יוכל. גם דברים אלה נחסמים.
איני מגזים, אבל הכרתנו המדחיקה פועלת לשמירת תחושת הסדר הטוב שלנו, בשביל שנוכל להמשיך במעשי היום יום.
בסער הרפלקסים
אשאל כאן משהו בעל פוקוס שונה לכאורה מנושא הכתבה: האם היה זה, גם לדעת ביטחוניסט כלשהו הקורא באתר זה, דבר ''חכם'' - אותן פצצות המצרר בלבנון, 82 (וגם ב-2006) שהוטלו לא על ''המטרה'' בה נילחמו, אלא על אזרחי לבנון? האמת היא, שכשהיה ב-?82 כאן מי שיעץ, בסמכות איתנה ''לכתוש את ביירות בפצצות'' - ראשית, נידהמתי מהגבורה הזאת של החזקים על אלה שלא רק שהם חלשים, אלא גם לחלוטין לא שייכים לעניין. ושנית, שאלתי, מה הקשר בכלל?
איזה מנטליות מוזרה יש ''לצמרת הביטחונית'' הזאת? נראה כמו רפלקסים נאציים אינסטינקטיביים, ללא המחשבה הצבאית שלפחות עמדה לרשות גרמנייה הנאצית, מצד שכבה חברתית שונה לחלוטין, הקצונה הפרוסית והאריסטוקרטיה הפרוסית - היינץ גודריאן, ארוין רומל, פון רונדשטאט, וכן, גם בני משפחתה של סופי שול, שדרה חברתית שהנאצים טבחו אותם כמו כלבים ותלו אותם באונקלי איטליזים, בעקבות מרד ה-?20 ביולי של הקולונל שטאופנברג.
אז אני מבין, נאציזם בתוככי אקלים חברתי שונה לחלוטין, אצל האליטות הוותיקות (יושרה, אחריות, משמעת עצמית חמורה, הגינות, מטפיזיקה של קאנט, ודברים מסוג זה).
אבל מה היא ''הצמרת'' כאן, בהיעדר כל אלה? הדבר עצמו, במערומיו הלא סובלימטיביים?
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
