חיי חברה כמאריכים חיי אדם
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

חיי חברה כמאריכים חיי אדם 

מאת    [ 15/06/2011 ]
מילים במאמר: 4757   [ נצפה 3706 פעמים ]

 
 

 

                                                     "או חברותא או מיתותא"

                                                     הכריז חוני המעגל והחזיר את נשמתו לבוראו.

הנחת יסוד הוא כי האדם הוא יצור חברתי. הימצאותו בחברה והיותו מעורב עם הבריות הוא צורך בסיסי וחיוני עבורו ואף מקנה לו עונג רב. אדם הראשון אמנם נברא יחידי אך לא נשאר בודד אפילו  יום אחד, בו ביום בהצהירו "לא טוב היות האדם לבדו", סיפק לו בוראו חברה אנושית.

הצורך בחברה, לכל אדם לפי דרגתו, הוא כה חיוני עד כי חייו של המבודד אינם חיים. הבדידות היא מציאות כה קשה עד כי  אדם יעשה הכל כדי להימלט ממנה. את אסירי בית-הסוהר ניתן אפילו להעניש בעונש נוסף, ממנו הם מאד יראים – צינוק מבודד..

למצב כזה נקלע חוני המעגל עליו מסופר בתלמוד (תענית כ"ג ע"א) כי נרדם לשבעים שנה, לאחר שנתו בת שבעים השנים, הקיץ לתוך עולם בו לא מצא את החברה שלו – לא את בני דורו ואף לא את בניהם. הגיעו הדברים לידי כך שצריך זה שאל  את נפשו למות. במקרהו של חוני המעגל בא לידי ביטוי, בצורתה הקיצונית, האימרה התלמודית "או חברה או מוות".

על המתח בין הפרט והכלל, בין היחיד והחברה

טרם נבחן לעומקה את פשר תרומת החברה לאדם ואת נחיצותה לעצם קיומו, עד כי כל אלטרנטיבה להעדר חברה הוא המוות, נציין כי למן היווצרות המין האנושי קיים מתח מתמיד בין הפרט לחברה, בין הצורך במימוש העצמי למחויבות חברתית ולצורך בחברה.

במאמרו "הקהילה" מציין הרב י.ד.סולוביצקי כי אכן קיים פולמוס עתיק יומין בנדון בי "התפיסה הקיבוצית" ל"לתפיסה הפרטית" ועולה מיד השאלה בדבריו:

      "האם היחיד הינו ישות עצמאית חופשית המוותרת על בחינות יסודיות של ריבונותה  
 לצרוך החיים במסגרת קהילתית או שמא ההיפך הוא הנכון והפרט נולד מלכתחילה אל  
 הקהילה, המעניקה לו, כפרט, זכויות מסוימות".

 
לדברי הרב, פולמוס מתמשך זה בחברה הכללית – טרם הוכרע.

אך, לדעתו, היהדות דוחה שתי השקפות אלו כאחד. הוא טוען ש"שתי ההתנסויות – הן הבדידות והן תחושת הצוותא – כרוכות זו בזו כיסודות בסיסיים של תודעת "האני"  ואינן ניתנות לניתוק. לדברי הרב סולביצקי: "האדם הוא גם זה וגם זה", פרט בלבד – בפני עצמו וגם איש הצוותא.

לאמיתו של דבר, גדלות האדם משתקפת בסתירה הפנימית שבקרבו, בטבעו הדיאלקטי, בהיותו יחיד ובלתי קשור באיש  תוך התייחסותו ל"אתה" והשתייכותו למבנה קהילתי". 
 
 

בהמשך המאמר תוהה הרב מדוע היה הכרח לברוא את האדם בודד? מדוע לא נברא האדם חברתי מלכתחילה? תשובתו היא כי איש בודד הוא איש חורין, האדם הבודד הוא עמוק, יוצר ומקורי בעוד שאיש החברה כבול בתקנות ובחוקים רבים ירצה הקב"ה שיהא האדם מלכתחילה בין חורין, יסתיים בבדידותו ויחוש בה "ומתוך יתקרב אל ה"אתה" ויחלק עמו את החוויה הקיומית.. כדי לממש עצמו חייב אדם להיות לבדו, אך, דעתו ובעונה אחת, עליות להיות עמית בקהילה".

הדיון עייל אינו בא כדיון אקדמי-פילוסופי גרידא, הוא בעצם מחזיר אותנו למתח המתמיד בו מצוי גם היחיד בן דורנו, המתח בין הרצון הפרטי למימוש עצמי, לבין היות האדם חיה חברתית. ומכאן – לצורך שלנו, כאנשי חינוך, לטפח באותו יחיד את הכישורים הבינאישיים ולחזק בו את האחריות הקולקטיבית.

היהדות אכן מדגישה במקורותיה את חשיבותו ומקומו של היחיד בקיום העולמי. דוגמאות בולטים הם המדרשים הבאים:


    • לפיכך נברא אדם יחיד –ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא (סנהדרין ל"ז, ע"א).
    • לפיכך נברא אדם יחיד -  להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים, הקב"ה , טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו (סנהדרין ל"ז – ל"ח).
    • כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שווים זה לזה, כך אין דעתם שווה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו (תנחומא פנחס). 

ומוסיף על הזכות לשונות הרב מקוצק:

      "כשם שהינך יכול לסבול שפרצופו של חברו אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של  
   חברך אינן דומות לדעותיך? 

המדרשים רואים ביחיד עולם ומלואו, הם מכירים בשונות בין בני האדם, בחשיבות דעתו של היחיד ובתרומתו הייחודית לאנושות. אין במדרשים אלו היוזמה והפרזה כי כל אדם אכן מהווה עולם מלא משלו, כבודו וחשיבותו מבוררים בעיני חז"ל ללא כל ערעור ותנאי.

הרב סולביציק אף מוסיף בנדון כי:

      האישים המשתייכים לקהילה משלימים איש את רעהו. לכל יחיד סגולה משלו, יקרת  
 המציאות, שאינה נודעת לזולתו; לכל איש בשורה ייחודית להעבירה, צבע מיוחד להוסיפו  
 
למגוון הקהילתי, אדם בודד המצטרף לקהילה מוסיף מימד חדש לתודעה הציבורית,  
 תרומה בלעדית משלו. הוא מעשיר את הציבור מבחינה קיומית ואין לו תמורה..." 

מאייך, בתרבות ישראל לדורותיה, נמצא עשרות היגדים מהם לומדים אנו על התרומה הבלתי משתמעת לשתי פנים של החברה, לפיתוח אישיותו של היחיד, על יחסי הגומלין ביניהם ועל הערך המוסף לה זוכה האדם בחי בחברה "ומעורב בעם הבריות".

יחיד, ציבור וקיום מצוות

נקודת מוצא ראשונית לבדיקת עומק יחסי הגומלין בין היחיד לציבור היא מנקודת המבט הדתית של קיום מצוות.

אין יהודי יכול לחיות חיים יהודיים שלמים אלא בתוך קהל, עם הציבור. חובותיו של הפרט נובעים מהיותו חלק מן הציבור, חלק גדול ממצוות התורה אין כלל אפשרות לקיים ביחידות, ללא ציבור, למשל:


    • תפילה ב"מניין";
    • טקסים שונים בימי שמחה וסעודות מצווה כשמחת נישואין, ברית מילה וכד';
    • טקסים ומעמדים הקשורים באבלות כהלוויה, אמירת "קדיש" וניחום אבלים ועוד.

 

בעצם החיים עפ"י התורה, הם חיי העם ולא רק חיי כל פרט ופרט ומפרש יפה הרב חיים בן-עטר בעל "אור החיים" (שמות ל"ט, ל"ב):  
  "התורה ניתנת להתקיים רק בכלל ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכה את חברו.. 
    כי ה' ציווה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שיימצא אדם אחד שיוכל לקיים את כולן, שהרי יש  
     כוהנים, לוויים, ישראלים ונשים. יש מצוות בכוהנים שאין אפשרות לישראל לעשותן.. וכן  
    בלוויים וכן בנשים... אלא תתקיים התורה ע"י כלל ישראל ויזכה זה מזה.

יחיד, ציבור ותפילה

חשיבות מרכזית ישנה לתפילה במארג היחסים בין היחיד לציבור. ככל שהתפילה – כהודיה או כבקשה ותחינה – היא בעצם צורך היחיד, הרי אנו מוצאים כי התפילה בישראל תפילתו של העם כולו הוא. תכניה ולשונה של התפילה מבטאים ת משאלותיו וצרכיו, תודתו ותקוותו של הציבור ואף היחיד המתפלל – מתפלל כחלק וכפרט מתוך הכלל. ההלכה הורתה ליחיד לכלול בתפילה את חברו, ואפילו תפילה פרטית ביותר לכאורה כווידוי, נאמרת דווקא בלשון רבים.

המדרש מציין כי "תפילת רבים אינה חוזרת לעולם" (דברים רבה) ועוד אומר המאמר בתלמוד:

"אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת..." (ברכות י"א) , מכאן לומדים אנו כי היחיד זקוק בתפילתו לכוחו של הציבור. ההוויה הפרטית של היחיד-המתפלל לזונה ומתחזקת מכלל המתפללים ומאידך – נותנת להם חלק מעצמה. כלומר, מתקיימת השפעה הדדית ונוצרת כך מהות חדשה של תפילה, עד כי קובע הרמב"ם להלכה:  
   "תפילת ציבור נשמעת למיד. ואפילו היו בה חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, לפיכך  
   צריך,אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור... וכל מי שיש  
   לו בית-כנסת בעירו ואינו מתפלל ,עם הציבור נקרא שכן רע". (רמב"ם, הלכות ותפילה, ז').

הרב י.ד.סולוביצ'יק  מכנה את הציבור המתפלל "קהילת התפילה".

קהילה של כאב משותף של תקווה משותפת ושל מחויבות של האני" לרווחתו של ה"אתה", ולא רק ה"אתה" המוכר, אלא התפילה מחברת את היחיד לכלל האומה, לתפוצותיה ולדורותיה מאז ועד עולם ומפתחת בו קשר הדוק לעם ישראל, צרכיו, תקוותיו ושאיפותיו.

יחיד, ציבור ולימוד תורה

מצוות תלמיד תורה, מצווה היא ליחיד, אך אין ספק שאינם דומים, לימוד ועיסוק בתורה ביחידות ללימוד בחברותא או בציבור. חז"ל ידעו מה רבה ההשפעה של בית-המדרש על עומק ותוכן לימוד התורה של הפרט ושל הכלל כאחד והשתדלו להביא כל אדם ללימוד של קבע בבית-המדרש.

מדרש חסידי אומר בנדון כי: "חברותא כמוה כאבן: לאבן עצמה אין כל ערך, אולם כשמשפשפים אבן באבן יוצאים ניצוצי אש..." וכל מילה נוספת מיותרת.

להלן, מדרשים והיגדים ידועים המדברים בשבח לימוד התורה בחברותא ושהפכו זה מכבר לנכסי צאן הברזל בתודעתנו, כלומדי תורה:


    • אין התורה נקנית אלא בחבורתה (ברכות ס"ג ע"ב)
    • אין סכין מתחדדת אלא בורק חברתה, כך שאין תלמיד חכם משתבח אלא בחברו. 
    (בראשית רבה ס"ט)
    • הרבה למדתי מרבותי ומחברי – יותר מרבותי... (תענית ז' ע"א) המשנה בפרקי אבות העוסקת בדרכים לקנין תורה מדגישה רבות את תרומת "היחד" להשבחת הלימוד.
    • התורה נבנית בארבעים ושמונה דברים... בדקדוק חברים... בפלפול תלמידים... שומע ומוסיף... המחכים את רבו (אבות ו') 

לדברי המשנה היחיד זקוק לחברת לומדים אחרים כדי להגיע להעמקה של מימוש וללמידה משמעותית הבאות רק מתוך עיון משות, מתוך שאלות ותשובות של עמיתיו – התלמידים, מתוך ויכוח של שקלא וטריא, מתוך חידוד ועיון מרובה בדברי הרב ומתוך הפוך בה והפוך בה היחיד משביח ומעמיק ואיכויות הלמידה שלו מתעצמות והולכות.

העמקנו עד כה ביחסי הפרט והחברה משלושה היבטים מרכזיים בעולם היהדות – קיום מצוות, תפילה ותלמוד תורה ונוכחנו בקשרי הגומלין ההדוקים הקיימים בין היחיד לציבור, בחשיבות היות היחיד חלק מן הקהילה ובתרומה שיש לחברה ולצוותא לפיתוח אישיותו של היחיד ולהעצמתה.

מכאן כבר קצרה הדרך להסכים, שאדם זקוק להיות חלק מחברה, לא רק לצרכיו הדתיים אלא גם להשבחת חייו הפרטיים ולשיפור איכותם ועליו להשתדל לקיים את "קנה לך חבר".

"קנה לך חבר"... (אבות א', ו')

"וקנה לך חבר" – מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו שיאכל עמו ויקרא עמו וישנה עמו וישן עמו ויגלה לו כל סתריו" (אבות דרבי נתן ח').

המשנה ממליצה לאדם לעשות כל מאמץ, עד כדי קניה "קדמים מרובים" ובהקרבה אישית, כדי לרכוש לעצמו "חבר לחיים" ובלבד שתהא זו חברות אמת שיש בה נאמנות, שותפות, עצה טובה וקרבה אישית.

המאירי בפירושו (למשל ז' ז') מוסיף באותו בעניין כי:

      להיות כל אדם משתדל שיהיה לי חבר נאמן כי החברה צורך גדול בהנהגה ומקשטת לב  
 האדם במבוכותיו ובמועצותיו ובהודעת סודותיו ואמרו חכמי המסור: אדם מבלי חברים  
 כשמאל בלי ימין.."

חברות אמת מקלה על האדם במצוקותיו, משחררת אותו מלחצים, מסייעת בעצה טובה ובעצם אדם בלי חברים הוא רק חלק משלם חייו פגומים כ"שמאל בלי ימין", משהו כמו מה שאמר בהזדמנות הרב המרקד, רבי שלמה קליבך, על החבר: חבר טוב הוא אחד שלידו אני רוצה להיות טוב, אבל חבר אמיתי – כ שאני לידו אני כבר טוב.

חיי חברה – לשם מה?

מה יש בה, באותה חברות באותה השתייכות היחיד לציבור ובאותו צורך של הפרט בחברה, שכה רבים לאורך ההיסטוריה "ממליצים" עליה וכה רבים בניו בצדדיה החיובים ובערך המוסף שהיא מעניקה לאיכות חייו של האדם?

כבר אריסטו ממלי להתייחס לידידות כאל ערך וכסגולה לחיי האדם,

      הידידות הכרחית היא מעין כמיה לחיינו, עד שאיש לא בוחר לחיות בלי ידידים, אפילו יהיו  
 בידו כל שאר הטובות, שהרי גם עשירים ובעלי שררה ושליטים סבורים שידידים דרושים  
 להם יותר מכל דבר אחר... לצעירים עוזרת הידידות להימנע משגיאות, לקשישים –  
 לסיפוק צרכיהם, כשהיא ממלאת את אשר חסרה פעילותם בשל חולשת גופם, הנמצאים  
 בשיא כוחם נעזרים בה לביצוע פעילותם הנאות, שהלא שנים ההולכים יחדיו מסוגלים     
          יותר מן האחד גם לחשוב וגם לפעול" (אתיקה) 
 
 
 

וכדאי לזכור כאן את דבריו החמים של קהלת על חברות וחשיבותה, דברים דומים לאלא של אריסטו:

      "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי אם יפלו – באחד יקים את  
 חברו, ואילו האחד שייפול אין שני להקימו... והחוט המשולש לא במהרה ינתק" 
                (קהלת ד' ט-י"ב)..

קהלת גם אריסטו (להבדיל) התיאורטיקנים העליונים המתבוננים בעולם במשקפים פילוסופיות ביותר, נוקטים דווקא כאן בעצה מעשית, הם ממליצים על התקשרות חברתית מתוך תועלתיות ועזרה הדדית, כדרך להחזיק מעמד בשעות קשות, כדרך למניעת מעידות באשר תהיינה וכמובן, לשיפור איכות החיים.

הצורך האנושי הבסיסי של האדם בחברה ומידת ההשבעה של חיי החברה עליו הוו נושא גם למחקרים רב תחומים, שהלכו והתרבו במאה ה- 20, ונעשו במשולב ע"י פסיכולוגים, סוציולוגים, רופאים, ביולוגים ואפילו אנתרופולוגים.

מסקנה גורפת מן המחקרים היא שהחברות היא צורך אנושי ושהאדם נולד כ"חיה חברתית" וככל שהוא מודע לחשיבות חיי החברה ולערכם ועושה "הכל" כדי לתרום להם ולהיתרם מהם – כן תוחלת חייו ארוכה יותר ואיכות חייו טובה יותר.

מסקנה אחרת שעולה ממגוון המחקרים היא כי הימצאותו של האדם בחברה גורמת לו עונג וקורת רוח וככל שהוא מ"עורב עם הבריות" הוא הופך אופטימי, שמח, שבע רצון ואפילו מאושר, מה שמהווה מתכנון להארכת תוחלת חייו.

רופאים מיומנים כי אדם נינוח, רגוע, אופטימי, שמח, בעל-חוש הומור ומאושר יכול להתגבר טוב יותר ומהר יותר על מחלות וכי חולה המוקף ידידים ובני משפחה, והזוכה לביקורים, לתשומת לב ולתמיכה מחלים ממחלתו מהר יותר מזה הנותר בבדידותו בעת המחלה. ולא בכדי החשיבו חז"ל במאד מאד, את מצוות ביקור חולים וקבעו אותה בין המצוות החשובות ש"אין להן שיעור", כתלמיד תורה וכיבוד הורים ונאמר במקורותינו: "כל המבקר חולה גורם לו שיחיה" (נדרים מ' ע"א).

הרופאים שואלים עצמם מדוע? ומקבלים תשובתם מביולוגים ואנשי מחקר בתחום הטוענים והחלטיות כי המצב הפיזיולוגי בו נתון אדם הינה פונקציה והשקפות של מצב רוחו. הוכח כי בדמו של אדם מרוצה ואופטימי קיים הורמון האנדרופין ברמה גבוהה יותר באופן בולט, יותר מן המצוי מדמו של זה המתוסכל, העצוב והפסימי. 
 
 

האנדרופין הוא ההורמון הגורם לאריכות ימים, ככל שנרבה לשמח את האדם תגדל כמו האנדרופינים בדמו ובכך יגבר הסיכוי להארכת תוחלת חייו. בכך אנו אף זוכים לקיים את אחד המאמרים התלמודיים החשובים ביותר: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז, ע"א).

מהי המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל?

ברור מכאן כי ראוי לו לאדם לנהל את חייו ולבנות את אישיותו מתוך שמחה וטוב לבד, לדעת לחייך, לנקוט בהומור ולהתבונן בעולמו בעין טובה ובאופטימיות.

מה חלקנו בכל זה?

בספרו "חוש סיכוי לאהבה" מתאר דוד בן-יוסף את בית-הספר כמוסד בו חווה הילד אלימות עלבונות ופגיעות בגוף ובנפש יותר מאשר בכל מקום אחר בסביבתו הקרובה והטבעית.

אילו רק יכולנו, אנו המחנכים, לשנות את התמונה העגומה שמתאר דוד בן-יוסף, ולהפוך את  
בית-הספר, בו מבלה הילד את רוב יומו ובו שוהה את רוב שנות ילדותו ונערותו, למקום שם מוענקים לו שמחה ואושר, למקום אליו ירצה להגיע וממנו לא ירצה להיפרד – נתרום חלקנו החינוכי לצמצום תסכוליו, לזקיפות קומתו, לחיזוק דימויו העצמי, להיות בעל ראיה אופטימיות ובסך הכל, מבלי לחוש – נשפר את איכות חייו ואף נתרום לסיכוי להארכתם.

הצורך לטפח אדם חברתי, אדם האוהב את הזולת אדם המוצא עניין באינטראקציות בין אישיות אדם בעל יכולת "לתת ולקבל", צורך זה מעצים והולך בתקופתינו על רקע חברת השפע הבורגנית והמנוכרת בה אנו חיים והמצויה בתהליך מואץ של הפרטה.

בתקופתנו רבת השינויים חל גם פיחות במושג "כלל ישראל" את מקומו תפש ה"מימוש העצמי" – שמשמעותו השגת מעמד אישי גבוה, תוך מרוץ אחר הישגים כלכליים ומקצועיים גבוהים.

תהליך ההפרטה לא פסח גם על האקלים החינוכי במוסדותינו, המציאות דהיום מציבה את הפרט במרכז וכערך מרכזי – את מיצוי הפוטנציל האישי של התלמיד ואת פיתוח כוחותיו, יכולותיו וכישוריו, במידת האפשר.

כדי לחזור לאיון הנכון למינון המדויק המיישר קו במתח שבין שני כוחות אלו של יחיד מול חברה יש לעשות מעשה ובגדול!!! 
 
 
 

החינוך החברתי ויעדיו1

בהסכימנו כי החינוך הוא תהליך חברתי, אנו רואים את כל הפעילות המתרחשת בבית-הספר, במסגרת כיתתית וכלל מוסדית כאחד, במסגרת יחסים חברתיים מתממשים המתקיימים ללא הרף. מחובתנו לדאוג לכך שיחסים חברתיים אלה יהיו בעלי אופי איכותי ביותר שכן הם הרי יהוו לעתיד לבוא את הבסיס לכל הצלחתו של בוגר המערכת.

על רקע זה פועלת בבתי-הספר בעוצמה המערכת הנפלאה של החינוך החברתי-ערכי המשתלבת בשנים האחרונות בכל אורחות החיים בבית הספר והמושתתת על התפיסה החינוכית הדוגלת במציאת האיזון בין צרכי היחיד לצרכי הציבור, בין המימוש העצמי למחויבות לחברה ולקהילה, כאשר היא מאמינה כי צמיחתו של האדם תיתכן דווקא על רקע יחסיו עם הזולת ועם החברה. דבריו של מרטין בובר הגורס כי "צמיחה פנימית של העצמי מושגת ביחסים שבין האדם לזולתו", משמשים חיזוק לקווים המנחים של מערך החינוך החברתי, דווקא על רקע הניכור הקיים בין היחידים בחברה המודרנית, מדגיש בובר את הצורך בזיקת גומלין" ואת הדרישה מהאדם להיות פתוח וקשוב לסובבים אותו ולצרכיהם.

בהלימה לרציונל דלעיל מכוונת פילות החינוך החברתי לפתח קהילה חברתית המושתתת על תחושת סולידאריות ושייכות שמחזקת את העיקרון האחריות ההדדית.

מתוך אמונה שהצלחתו של החינוך החברתי תתרום לעיצובם החברתי העתידי של הפרט ושל קהילתו, עלינו לתת את הדעת לעשיית המיטב כדי לעודד התפתחותם של בוגרים בעלי מערכת ערכים רחבה, בוגרים אכפתיים, מעורבים במתרחש סביבם בוחנים את האירועים על בסיס ערכי, יודעים להגיד עליהם ועושים את המיטב לתרום לחברה מתוך תחושת שליחות, באהבה, במסירות ובשמחה, בכך יגיעו גם לכדי ימוש עצמי ומיצוי יכולת הנתינה והתרומה, מה שבהכרח "יעשה" אותם אזרחים מאושרים, שמחיים ומרוצים יותר. 
 
 
 
 
 
 

מימוש עצמי ומיצוי יכולת הנתינה והתרומה, מה שבהכרח "יעשה" אותם אזרחים מאושרים, שמחים ומרוצים יותר.

מוקדי העשייה של החינוך החברתי הם המרחב הבית-ספרי והסביבה הקהילתית.

יישום עקרונות החינוך החברתי צריך לבוא לכלל ביטוי בכל אורח החיים הבית-ספרי – בשיעור, בהפסקה, במערכת יחסי מורה – תלמיד ובדרכי ההערכה, כשבמקביל יש לדאוג להבניית מסגרות חברתיות שיזמנו לתלמידים התנסויות המאפשרות הפיכת ערכים כמו כבוד הדיי, אכפתיות, עזרה הדדית, סובלנות ומעורבות חברתית לנורמות של התנהגות מקובלת בבית-הספר.

למידה התנסותית שכזו, שמטרתה הלימה בין הערך המוצהר לבין ההתנהגות בפועל, מסייעת ליצירת אקלים מוסדי חיובי המאפשר העצמת התלמיד בזיקה לחבריו ולקהילתו, תוך מודעות ליכולותיו ולכישוריו.

החינוך החברתי רואה חשיבות במעורבות התלמידים באירועים אקטואליים כ"שמעורבות" משמעותה הן מעורבות בדיון אקדמי לבירור קוגניטיבי של סוגיות, בירור המביא לנקיטת עמדה והן מעורבות ע"י עשייה, עשייה שמטרתה להשפיע או לגרום לשינוי, עפ"י  עמדת התלמיד בגבולות המותר והלגיטימי.

הערך המוסף של נקיטת מעורבות חברתית בפועל, הוא חיזוק אחריותו של הפרט למתרחש בחברה, טיפוח אכפתיות כלפי האחר וצמצום הנטיה להתנסות הפרט בדלת אמיתיות, כחלק מהמימוש העצמי האישי.

המעורבות החברתית מתחזקת גם תוך שיתוף התלמידים במכלול ההוויה הלימודית והחברתית של המוסד החינוכי, כגון: בשיתופו בקבלת החלטיות או בקביעת תקנות שיש להן השפעה על חייהם. שיתופיות כזו יוצרת תחושת שייכות ומחזקת את אחריות התלמיד לקהילה הבית-ספרית.

בתי-ספר שהעזו להתקדם בתהליך זה מעידים על שיפור משמעותי ביחסים בין מורים תלמידים ואפילו על שיפור בהישגים לימודיים, מה שמחזק את הדימוי העצמי ומפתח אישיות חזקה ביותר, מרוצה יותר ולפיכך גם בעלת יתר השפעה. 
 
 
 
 
 

יעדים ומטרות בחינוך החברתי

להלן יעדי היסודי שהציבה לעצמה מערכת החינוך החברתי, כשכולם מכוונים לפיתוח בוגר מעורב, אכפתי, תורם ונתרם,המעורה בחברה בה הוא חי, מעורב במתרחש בה ותורם לשיפור איכות החיים שלה. אדם כזה ממילא יהיה מרוצה מעשייתו החברתית, שבע רצון מפעילותו למען הכלל ועפ"י המחקרים הרב-תחומיים דלעיל כפועל יוצא – בעל איכות חיים טובה יותר, שמח  בחלקו ובעיקר אדם, שסיכויו להאריך ימים, רבים יותר.

היעדים:


    • לפתח בתלמיד מודעות לעצמו, לכשריו ולתחומי התעניינותו.
    • לפתח בתלמיד יכולת ורצון ליצור יחסי תקשורת טובים עם סביבתו ועם החברה בכלל.
    • לעורר בתלמיד מודעות לצרכי החברה הסובבת אותו ולחנכו למעורבות, למחויבות ולנטילת אחריות.
    • לעזור לתלמיד לגב לעצמו סולם ערכים שיאפשר לו לקבל הכרעות במצבי קונפליקט.
    • להעמיק את תחושת השייכות והמחויבות של התלמיד כלפי העם היהודי ומורשתו בארץ ובתפוצות.
    • לטפח בתלמיד יחסי חיוב לערכי היסוד של החברה דמוקרטית במדינת ישראל.
    • להעמיק את תחושת הכבוד והסובלנות לתרבויות שונות.
    • לפתח בתלמיד רגישות ואחריות אישית לטיפוח הסביבה הפיזית בה הוא חי ופועל, במעגלים מתרחבים והולכים.
    • לטפח בתלמיד נכונות למנהיגות ולחזק כישורי מנהיגות בחברת השווים.

לגבש את הכיתה כגוף חברתי פועל ולפתוח כישורי מינהל עצמי דמוקרטי במסגרות הכיתתיות והמוסדיות. 

צירי עשייה למימוש היעדים

להלן צירי עשייה מרכזיים המקדמים ת השגת היעדים ומחנכים את האדם להיות חלק מחיי החברה.


    • חיזוק הזהות האישית והקבוצתית תוך גילוי סובלנות וקבלת האחר 
    פעילות זו של פיתוח כשירות חברתית מאפשרת בצד התמקדות בחינוך הזהות האישית ומודעות חברי הכיתה לעצמם, לעסוק גם בטיפוח מיומנויות תוך אישיות ובין אישיות כמו: רגישות, סובלנות ופתיחות כלפי הזולת וכלפי השונה והזר. במסגרת זו מתחנכים התלמידים לכבוד הדדי בינם לבין עצמם, בינם לבין המורים ובין כלל התלמדים לכלל המבוגרים. 
     
    הכישורים המרכזיים המטופחים במסגרת זו של החינוך לפעילות כקבוצה הם הקשבה, תרבות שיח ודיון, קבלת החלטות, שיתוף פעולה ועבודת צוות, מנהיגות, אמפטיה, אסרטיביות, נתינת משוב וקבלתו וכד'. 
    פיתוח כישורים אלו בדרך התנסותית מאפשר לפרט לתפקד כראוי במסגרת החברתית אליה הוא משתייך וגם למצות בתוכה את הפוטנציאל האישי שלו. 

    • פיתוח מודעות למעורבות קהילתית במעגלי החברה השונים 
    פיתוח תחושת הקהילתיות באה כדי למנוע ניכור. בבסיסה עומד הצורך האנושי להיות יחד, לפועל על בסיס של התחשבות בזולת ולהתמודד בצוותא. 
    פעילות קהילתית בונה את יכולת של הפרט לפעול יחד עם אחרים, מלמדת אנשים לשתף פעולה, לקבל החלטות קבוצתיות לפתור יחד בעיות משותפות, לגייס משאבים לטובת הכלל וליישם ערכים של עזרה, נתינה וערבות הדדית. 
    ככל שתתחזק המעורבות הקהילתית של התלמידים תגבר אחריותם לגבי חובותיהם הן כתלמידים והן כאזרחים. 

    • התנסות באורח חיים דמוקרטי 
    חינוך לאורח חיים דמוקרטי מתאפשר ע"י התנסות בפעילות מובנות של שגרת היום יום הבית-ספרית. במסגרת ההתנסות היום-יומית המשותת על דיאלוג מתמיד אמיתי, מוטעמות בביה"ס נורמות התנהגותיות המבוססות על ערכים דמוקרטיים כמו שוויון ערך האדם, קבלת החלטות הרוב תוך התחשבות בצרכי המיעוט, גילוי סובלנות לאחר ולשונה, הכרה והיקרה לתרבויות השונות הקיימות בחברה הישראלית דרכי שיח תרבותי במצבי מחלוקת וכד'. 

    • טיפוח זהות יהודית-לאומית ואהבת מולדת 
    הפעילות לחיזוק הזהות היהודית-לאומית מתרחשת על רקע חיזוק הזהות האישית של התלמיד. כוחה של החברה הישראלית טמון בעומק הזיקה של היחיד לעמו ולמורשתו עתיקת היומין, לפיכך יש להרבות בפעילויות המסייעות לתלמיד להכיר את תרבותו "ולהתחבר" אליה, תוך מתן תשומת לב ללוח העברי, למעגל החיים היהודי, ליצירה התורנית והלאומית לדורותיה, לחיזוק ולאידיאולוגיה הציונית לתולדות ארץ ישראל לנופיה ולאתריה ההיסטוריים והחדשים. 
    ככל שנחזק בתלמיד את הזהות היהודית ואת תחושת השייכות שלו לעם ולמדינה ונעמיק את השורשים הלאומיים – נעצב דור אוהב ארצו וקשור לעמו ובכך גם נתרום לחוסן הלאומי של הדורות הבאים וקשור לעמו ובכך גם נתרום לחוסן הלאומי של הדורות הבאים. 

    • עיסוק באקטואליה 
    אירועים אקטואליים מהווים הזדמנות לדעת על המתרחש בקהילה, במדינה, ובעולם מאפשרים בירור רגשות, עמדות והנחות יסוד ועוזרים בפיתוח מודעות למסרים שונים העולים מתוך האירועים. 
     
    העיסוק באקטואליה מהווה הזדמנות לפיתוח ולביסוס השקפת העולם של התלמיד המתעצבת תוך הבחנה בין עובדות כפשוטן לפרשנויות ותוך הקניית תרבות דיון והרגלי שיח. 

    • פיתוח מנהיגות נוער2 
    מחקרים מוכיחים כי ההשפעה הרבה ביותר על הנוער היא השפעת עמיתים, היינו מי שמשפיע על הנוער הוא הנוער. מטרת פיתוח מנהיגות נוער לנוער הוא ליצרו עתודה של מנהיגים בעלי איכויות וכישורים שיוכלו להשפיע על חברים, השפעה חיובית, להקרין על הסביבה, להוות מודל לחיקוי בכוח אישיותם, בעצם התנהגותם, באורח חייהם ובכושר ההבעה שלהם שיבואו לידי ביטוי בדיונים רעיוניים וחברתיים. 
     
    בלימה למטרות החמ"ד ראוי שמנהיגות נוער זו תהיה בעלת אוריינטציה תורנית ויבלטו בה יראת שמים ואהבת תורה עד כדי היותם דוגמא אישית לעמיתיהם. 
     
    מנהיגות נוער חיובית זו עשויה להיות השפעה רבת הקף על כלל העשייה החינוכית בביה"ס והיא יכולה להשביח ככל שתזכה להתנסויות למידה בנושא במכלול תחומי הנהגה. 
     
    פיתוח מנהיגות נוער והעצמתה היא תהליך מתמשך החייב להתחיל בכיתות היסוד ויש להתמיד בה עד סוף החינוך העל-יסודי, כשבכל שלב הבוגרים יותר חונכים ומנהיגים את השכבות הצעירות (כיתות א'-ב' חונכות לגן, כיתות ה'-ו' חונכות ומנהיגות כיתות א'-ג', ותלמידי חטיבות הביניים והחינוך העל-יסודי חונכים ומנהיגים את עמיתיהם הצעירים מהם). 

 
 
 
 

אקלים כיתה מיטבי

יש להדגיש כי הבסיס והיסוד לכל הצלחה בחינוך לחיי חברה הוא אקלים מיטבי המתחיל בבניית אקלים מיטבי במסגרת הכיתתית המצומצמת המאפשרת לתלמיד להתחבב, להשתייך, להשפיע ובכך גם "לצמוח".

מחקרים מראים כי אקלים נוח מהווה חממה ובית גידול לצמיחה אישית, חברתית, אינטלקטואלית וערכית וכי בכיתות בעלות אקלים חיובי התורם להתפתחות רגשית של התלמידים ישנו גם שיפור ניכר בהישגיהם. הלימודים האינטלקטואליים.

במה מתאפיין אקלים כיתה מיטבי המאפשר צמחיה?

הספרות המקצועית מזהה חמישה מאפיינים של כיתה בעלת אקלים מיטבי.


    • תקשורת 
    התקשורת בכיתה בעלת אקלים מיטבי היא רב כיוונית וקיימת התאמה בין המסרים המילוליים למסרים הבלתי מילוליים. בכיתה כזו נרכשו מיומנויות תקשורת בסיסיות כמו: הקשבה, דיבור מתאים, דיאלוג, אמפטיה, ויכולת להבעה נכונה של רגשות. 

    • נורמות 
    בכיתה בעלת אקלים מיטבי, קיימות נורמות מקובלות במגוון תחומים כמו: נורמות של למידה מתוך סקרנות, נורמות של מוטיבציה, נורמות של התנהגות נורמות של שיתוף פעולה וחברות וכד'. בכיתה כזו קיימת הלימה בין נורמות התלמידים לנורמות המורה. 

    • ציפיות 
    בכיתה בעלת אקלים מיטבי הציפיות בנויות על ההיבטים החיוביים של התלמידים כפרטים, של התלמידים כקבוצה ושל המורים, כשציפיה היא בעצם חיזוי התנהגות והיא תוצאה של כל משוב שהפרט מקבל מאחרים ומשוב מניסיונו האישי תוך מתן הזדמנויות חוויות של הצלחה, בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה"
     
     
     
     

    • מנהיגות 
    בכיתה בעלת אקלים מיטבי פועלת מנהיגות הן של המורה והן של התלמידים ובאופן  
    פרדוקסלי, טיב מנהיגות המורה נמדד דווקא עפ"י יכולתו לפזר סמכויות בין התלמידים ולאפשר לכמה שיותר מהם להשפיע בכמה שיותר תחומים. מנהיגות תלמידים כיתתית היא אחד השלבים בפיתוח מנהיגות נוער ויש לתת את הדעת לטפח אותה במיוחד. 

    • שיתופיות 
    בכיתה בעלת אקלים מיטבי נבנית מערכת שיתופית תומכת המאפשרת לתלמידים לבטא את יכולתם, את ניסיונם האישי ואת שטחי התעניינותם. בכיתה כזו ישנה אוירה של נטילת אחריות, של עשייה בצוות ולא מתוך תחרותיות עוינת כאשר מתקיימות למידה משותפת ועבודת צוות והן מטופחות באופן מושכל ומובנה, מתוך תחושת אופטימיות ושמחה משתפר האקלים הכיתתי ותוצרים הקשורים בחיי החברה הופכים משמעותיים הרבה יותר. 

כל הרכיבים המאפיינים כיתה בעלת אקלים מיטיבי מצויים כמובן על ציר ולא בכל כיתה מודגשים כולם באותה מידה. יחד עם זאת, מאפיינים אלו כרוכים זה בזה, משיקים זה לזה, חוברים יחדיו ומחזקים בין חברי הכיתה ואת תחושת השייכות והלכידות.

בניית אקלים מיטבי במסגרת כיתתית תוך התנסות מתמדת, היא רק דוגמא לחינוך לחיי חברה, למעורבות ולשיתופיות היכולים להתחולל, כמובן, גם במסגרת המוסדית והקהילתית ולמותר לחזור ולציין את תרומתם לבניית אדם תורם, שותף,  איש צוות, מרוצה שמח ומאושר. 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיכום

הרב אליהו דסלר הדן בספרו: "מכתב מאליהו" במהות הנתינה, מעיר כי הורגלנו לחשוב שהנתינה היא תולדת האהבה, "למי אשר יאהב – יתן", ואכן במבט ראשוני אפשר לומר כי אנשים נותנים ומטיבים עם מי שאוהבים, אך מרחיב הרב דסלר ומציין כי בעיון מעמיק ניכר כי הנתינה היא דווקא היא  מפתחת, מחזקת ובונה את האהבה בין האנשים, דווקא היחסים ההדדיים של נתינה וקבלה הם שבונים את הקרבה ואת האהבה בין בני האדם, שהרי הנותן משלים למקבל את אשר חסר לו, והמקבל משלים לנותן את עצם האפשרות לתת, שהרי עצם הנתינה מקנה לנותן עונג, עונג הנובע מהעובדה שפרי מעשיו ועצמיותו נמצא במקבל. "כללו של דבר; אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו התפשטות עצמיותו, כי ירגיש שיש לו חלק בחברו אשר נתן לו".

נדמה כי בדבריו של הרב א.דסלר טמון סודו של החינוך לחיי חברה – סוד העונג והשמחה של האדם המעניק, המעורה בחברה, החש שותפות ושייכות, הרואה עצמו הלך בלתי נפרד מזולתו וחש מחייבות לקהילתו.

איכות התהליכים שחווה הפרט, החבר בקבוצה מהווים בסיס להצלחתו בחיים, כיון שהם מטביעים חותם על איכות חייו ועל התנהגותו כמו גם על דימוי העצמי ועל יכולתו לעבוד בצוות.

מערכת החינוך חייבת לעשות את המרב כדי שבצד תוצרים "קשיחים" כמו תעודת בגרות, יצויד המתבגר כבר מהגיל הרך ביכולות נוספות שהן חיוניות לא פחות להסתגלות לחיים בוגרים, ערכים כמו שוויון צוותיות, כבוד הדדי, שיתופיות, תקשורת ודיאלוג מהווים "תרבות של חברה" והם חלק מ"סל" הנכסים האנושיים שחשוב שתלמיד יוצא עמד מבין כתלי בית-הספר. 

נכסים אנושיים אלו אינם ניתנים כ"צידה לדרך" רק במטרה לשיפור חיי החברה. בצד העצמת הקהילה, מעצימים נכסים אלו את הפרט. שימוש נבון בהם מחזק את תחושת הביטחון העצמי, משפר את הדימוי האישי, גורם לאדם סיפוק, קורת רוח, שביעות רצון ושמחה. מכאן קצרה הדרך לאשר כבר צוין לעיל בדבר שיפור איכות החיים והגדרת הסיכוי להארכת תוחלת חייו.

מכאן המחויבות הרבה שיש לבית הספר משכבת הגיל הרך ועד לסיום הלימודים – ליצור אופציות התנסות ולבנות כלים פדגוגיים, מתודיים כדי לתרגם ערכים למעשים, לפתח כשירויות חברתיות, לטפח תרבות קהילתית ערכית תוך יצירת רוח התנדבותית ונכונות לנתינה, בצד מיצוי הפוטנציאל האישי של כל תלמיד, בהתאם ליכולותיו ולנקודות החוזק והאור שבו.

בית ספר בעל "תרבות של חיי חברה" הוא מוסד חינוכי המיישם תרבות זו בכל ההווי המתרקם בתוכו בקרב מורים ותלמידים כאחד, כשהתוצר המיידי הוא אקלים מיטבי המחזק את הקשר לבית הספר, מפתח גאוות יחידה וגורם לכל הגורמים ליטול חלק פעיל ולהרגיש שותף בנעשה בו חדשות לבקרים. במוסד כזה ניתן להצביע ללא ספק, גם על שיפור משמעותי בהישגים לימודיים.

השפעתה של תרבות זו כמו מידת ההשפעה של תהליכי חינוך אחרים, הוא אריכת טווח ותועלתה ליחיד ולחברה תתגלה בעיתו עפ"י צרכי הזמן ופעולת האדם, וכבר אמר על כך הרב קוק:

      "ערך החינוך הוא שהוא משפיע על יתר השנים של הגדילה, שהרי אין ידוע לנו עד 
  כמה הגיע פעולתו של החינוך ומה יהא משפיע הנוער ומעשה! 
 אלא שכל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים ונמצא שהחינוך  
 הוא כוח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה ואין פעולת התחלתו בעלת  
 מציאות מלאה בעצמה, אלא שהיא מכינה את ההשפעה אל העתיד..." 
                                     הרב קוק, עלם ראי"ה א' תלג 

ונסים דווקא בדבריו של איש הרצון ותורת היחסיות פרופ' אלברט אינטשיין, המותירים לנו הרבה חומר למחשבה:

      "הטוב והמועלה שבנפש האדם יכול לצמוח ולגדול, רק במידה שיהא האדם מחובר לציבור  
 ומעורה בו"...

 
פרדוקסלי, טיב מנהיגות המורה נמדד דווקא עפ"י                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

- תואר ראשון ושני במדעי הטבע-ביולוגיה

- תואר שלישי בחינוך במנהיגות

משרות במשרד החינוך:
- 3 שנים מפקח על מדעי הטבע
- 12 שנים מפקח כולל
- 10 שנים מפקח מחוזי

בכל תחום פיתח מנהלים כמנהיגים, אשר הגיעו להישגים הטובים בארץ באזורם

ב6 שנים האחרונות מרכז את הקורס המכשיר מנהלים בבר אילן, וכמובן מלמד חינוך ומנהיגות באוניברסיטה ובעוד 3 מכללות.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב