שלושה חודשים אחרי הטיפול הנוירו-התפתחותי-תפקודי, מה סוד הקסם של חגית בן גיגי? 

בתור אמא, האינסטינקט הבסיסי שלי הוא להגן על הילד שלי. כשאני שולחת אותו לבית הספר למשל, יש לי ציפיות מהמערכת שיהיה מוגן פיסית, שיהיה מוגן רגשית, שהמערכת תספק לו סביבה הולמת ורגועה על מנת שיוכל ללמוד.

ברור, שכאשר הוא מאוים או מותקף ע"י ילד אחר, אני נזעקת  ופונה בתלונות למערכת שלא שמרה עליו מספיק, ובצדק.

בתור מטפלת, אני פוגשת ילדים, שהאלימות בשבילם היא אסטרטגית הגנה, שהמוח שלהם בחר עבורם, שלא במודע, להשתמש במצבי לחץ שהם נמצאים, עקב חוסר איזון במערכת הקשב, כלומר, חוסר ויסות תחושתי.

ילדים שהמערכת החושית שלהם אינה מווסתת כראוי, מרגישים לעיתים מאוימים.

לדוגמה,  על פני העור ישנם חיישנים רבים שמעבירים את תחושת המגע למוח.  כאשר ישנה רגישות יתר למגע, כל מגע , הכי קטן, נחווה כלא נעים.  ילד , שיושב בכיתה, בסביבה בה ישנה מגעיות רבה בין ילדים, מרגיש מאוים כל הזמן.  המוח שלו מתריע כל הזמן על התקרבות של ילדים אחרים ועל סיכוי שיגעו בו מגע לא נעים.  במקרה כזה, הילד נדרך, וכאמור, אחת מאסטרטגיות ההגנה שלו זו התקפה. הילד חונק ילד אחר, זורק עליו כיסא, מעיף "כאפה"  ללא כל התגרות מצד הילד האחר.

ברור שאותו ילד "אלים" זקוק לעזרה.  זקוק לטיפול, שיוריד את רגישות היתר המגעית שלו, כדי שלא ירגיש בחוסר נוחות בסביבה, בה הוא נמצא, ולא יגיע למצבי אלימות.

הרחקת הילד מהכיתה, כמו גם מתן עונשים אחרים, לא פותרים את הבעיה של הילד עצמו ולא של שאר הילדים, כי הרי ברור, שברגע שיחזור לכיתה, ימשיך להיות "מאוים" מגעית  ואלים.

נוצר מצב של תסכול רב אצל ההורים של הילד, בלבול וכעס אצל ההורים של הילדים המותקפים, שמרגישים שהם שולחים את ילדיהם למקום שאינו בטוח.

יזמתי פגישה אצל מנהלת בית ספר יחד עם היועצת, המחנכת וההורים, על מנת להסביר מה קורה לילד בכיתה ג', שרגיש מאד שמיעתית ומגעית, והגיע למצב שבו חנק ילד אחר ללא  כל התגרות מצדו, נתן מכה לא מידתית, צועק באמצע השיעור ומפריע למהלך תקין של השיעורים וכל שני וחמישי מתקשרים להורים לבוא לקחת אותו הביתה . ההורים של הילדים המותקפים התלוננו בפני המחנכת ודרשו להרחיק אותו מהכיתה.

הילד נבון מאד  ומודע לקשייו, מצטער על מה שקורה, אבל... התגובות שלו לא בשליטתו.  גם המחנכת נמצאת במצב מבלבל, בין ההורים של הילד המטופל לבין ההורים של שאר ההורים שמתלוננים.

לשמחתי, המערכת החינוכית, קרי, המנהלת , היועצת והמחנכת, גילו הבנה ואמפטיה לילד, עם רצון אדיר ללכת לקראתו ולספק לו סביבה פחות "מאיימת" עבורו, ועם הבנה שמה שקורה לו הן לא בעיות של קשב וריכוז והוא אינו זקוק לריטלין.

בנוסף, הילד  הכין מצגת על כל מערכת החושים שלו, שאינם מווסתים, והסביר לילדים מה מפריע לו ולמה הוא מגיב בצורה אלימה ושאינו מתכוון לכך. הילדים גילו התעניינות רבה , שאלו הרבה שאלות ובסיום  המחנכת אגדה את כל התגובות לחוברת ונתנה לילד.

הצעתי למחנכת להעביר את המצגת להורים של כל ילדי הכיתה על מנת להוריד את סף החרדות, המוצדקות שלהם, ולתת צ'אנס לטיפול שהילד עובר.

היום, לאחר הטיפול במקור בעיותיו ולא בעקיפתן, הן על ידי ההורים בבית והן על ידי כמטפלת, הילד נמצא במקום אחר לגמרי.  רגוע יותר, חברותי יותר ומצליח לממש את הפוטנציאל הגדול שלו בלימודים.

אם גם אתם מרגישים מתוסכלים מלחץ המערכת החינוכית עליכם,  פנו אלי להתייעצות.

לקריאה נוספת,  כנסו לאתר שלי שעוסק באבחון וטיפול בליקויי תפקוד ולמידה   http://www.keshevelemida.co.il/page/97