הכאה כאקט חינוכי? 

הכאה כאקט חינוכי??

בעבר אחוז גבוה של הורים היו מכים את ילדיהם כאקט חינוכי. לרוב, היה זה חלק בלתי נפרד מדרך החינוך. היום למדנו להבין שהכאה, קלה שתהיה הינה הוצאת תסכול של ההורה וההורה לרוב מתחרט על התנהגותו. למרות זאת עדיין רוב הורים חושבים שמכה יכולה להיות בהחלט יכולת הרתעה למול ילדיהם, האמנם? האם באמת המכה שנתנו לילדינו הועילה ברמה החינוכית ונעשתה למידה מצד הילד לדרך תגובה או התנהגות שונה ב"זכות" אותה מכה או שלא היתה כאן שום למידה?
ללא קשר לסיטואציה ,הרמת יד שאינה לצורך חיבה היא סוג של אלימות, אלימות פיזית. כמה פעמים אנו אומרים לילדינו שאלימות היא דבר אסור ומענישים אותם כשהם נוקטים האלימות כלפיי חבריהם או אחיהם אך אנו נכשלים מידי פעם כמודלינג(דוגמה אישית) לילדינו. עצם זה שאנחנו משתמשים באלימות נגדם מבטל את כל השיחות שלנו איתם על כך שאנחנו מצפים מהם לא להגיב באלימות פיזית אלא לדבר. הדוגמא האישית הינה המקור הראשוני והבסיסי לחינוך ילדינו. "חוסך שבטו שונא בנו" ,זאת התשובה שאני מקבלת הרבה פעמים מהורים המכים את ילדיהם, גם אם מדובר במכות "קלות" כהגדרתם. ובכן, משפט זה יכול להתפרש בדרכים אחרות, כמו דוגמא אישית, לימוד ערכים, כישורים חברתיים וכד'. הכאה בעייני הילדים מתפרשת כהשפלה גדולה וסירוס, באחוז ניכר מהפעמים. הרי איך הילד ילמד לא להרביץ אם כשהוריו כועסים על התנהגות הם ממחישים לו את כעסם דרך אלימות שלהם כלפיו? לאחר שיחות עם ילדים, החוויה של ההכאה חרוטה בזיכרונם כטראומה, רוב הפעמים הילדים לא זוכרים את סיבת ההכאה אלא את תחושת ההשפלה שהם חוו .
ילד לא מסוגל להבין באילו מקרים הוא יכול להשתמש באלימות(אם יש מקרה כזה בכלל שזאת התגובה הנכונה), אין לו את היכולת לבדוק כל מקרה לגופו, מתי אפשר להכות. בסופו של דבר ילדים החווים הכאה מצד הוריהם גם אם לעיתים נדירות אלו ילדים אלימים יותר וחסרי שלווה. ישנן הרבה דרכים לחנך את ילדינו מבלי לפגוע בביטחונם העצמי, דרכים שיצמיחו ויפרו את ילדינו, כמו שיח, דיאלוג בין הורה לילד, תקשורת מותאמת. 
תמיד אפשר ללמוד דרך חדשה. ההמחשה המותאמת היא לדוגמא ובמקרה עליתם על האוטובוס שהסתבר שלא נכון או מתאים עבורכם, אתם לא חייבים להישאר עד התחנה האחרונה, תמיד אפשר לרדת ,הכוונה הורית היא לגיטימית וחשובה לנו ולילדינו והדרך שבה אנו כהורים נוקטים צריכה להיות בהתאם לציפייה שלנו מהם.