לאחרונה פסק כבוד השופט דן מור בביהמ"ש השלום כי העיסוק החקלאי המודרני כולל רכיבים נוספים ויש לראותם כחלק מעיסוקו של המתיישב.
בשנים האחרונות קיים עימות בלתי פוסק בין החקלאים לפקידי המנהל בעניין ההגדרה מהי חקלאות והיכן גבולותיה. עימות זה מביא לתביעות משפטיות כנגד החורגים ממה שמגדירים פקידים במשרדים מסוימים. הגורסים בגרסה השמרנית של העיסוק, רואים את החקלאי כמי שכל עיסוקו הוא גידול ועיבוד התוצרת החקלאית וכל חריגה כמו יצירת יין מענבים, שמן מזיתים, חמוצים מירקות, רכיבה על סוסים, ליטוף חיות וכו' נחשבים כחריגה מהעיסוק שהותר לתפיסתם בחוזה.
משרד החקלאות ופיתוח הכפר שאמור לקבוע את המדיניות החקלאית בהווה ובעתיד אינו שחקן יחיד בזירה, למרות שהחקלאות ופיתוח הכפר אמור להיות תפקידו הבלעדי כמשרד המתמחה במרחב הכפרי. קיימים רגולטורים נוספים שקביעותיהם הופכים חקלאים רבים לעבריינים.
החקלאות וההתיישבות הפכה, כמו גם בעולם המערבי מחקלאות מגוונת לחקלאות מתמחה וצרכי הפרנסה מחייבים שטחים גדולים יותר, לולים גדולים יותר וכו'.
בשונה מהעבר, האזרח שנכנס למרכול יכול למצוא בכל ימות השנה ירקות טריים במחירים שווי נפש ואין זה ברור מאליו. לצד החקלאות התפתחו תעסוקות רבות הנשענות על העיסוק החקלאי ומתאימות לו.
לאחרונה, אף פורסם מחקר באונ' בר אילן ע"י פרופ' מיכאל סופר וד"ר לביאה אפלבאום, מחקר הקובע כי תעסוקות אלו מסייעות לשמור על החקלאות.
הפרשיה בה דן ביהמ"ש עוסקת בבעלי זכויות בכפר אז"ר שלהם משק חקלאי ובה חממה שבה גם מוכרים צמחי בית ולא רק מגדלים אותם, מקום לשזירת פרחים, חוות ליטוף חיות ומחסן ציוד לאירועים.
ממ"י הגיש תביעה לסילוק יד, ולהריסת המבנים וכן ביקש להוציא צו מניעה לכל שימוש שאנו חקלאי במקרקעין. בנוסף ביקש ממ"י לחייב את הנתבעים בשני מיליון ש"ח דמי שימוש ראויים. התביעה הוגשה נגד האגודה ונגד בעלי הזכויות בנחלה.
ביהמ"ש אינו מקבל את טענת ממ"י כי הנתבעים הפרו את הוראת חוזה השכירות הן בהעברת השימוש והחזקה במקרקעין מנתבע 1 שהינו בעל הזכויות לנתבע 2 והן בעניין השימוש שלדעת התובעת אינו חקלאי.
ביהמ"ש קובע כי אגודת כפר אז"ר היא שוכרת השטח והדבר מקנה לה רשות להעמיד חלקים מהמושכר לשימוש חברי האגודה. כמו כן קובע ביהמ"ש כי בעל זכויות בנחלה שמוסר אותן לאחר, אינו מעביר זכויות אלו שכן מדובר ב"שאילה" והשואל הינו שלוחו של בעל הזכויות. לדעת ביהמ"ש התמורה בגין פעולה זו אינה מעניינו של ממ"י, ולכל היותר זה עניינם של רשויות המס.
מכאן מנתח ביהמ"ש את מבנה החממה והשימוש בו וקובע כי " ההקשר שעושה נציג ממ"י בין השיווק לבין טיב העיסוק אינו במקומו". לא זאת, אף זאת לדעת ביהמ"ש העיסוק המודרני בחקלאות הפך לתעשייה ממש וספק אם אפשר להגדיר קו גבול בין חקלאות לעיסוק שאינו חקלאי ואם כן יהיה על המנהל לטרוח ולשנות את הסכמי המשבצת באופן רטרואקטיבי.
כבוד השופט מור קובע כי גם שזירת פרחים וגם העסק המשמש את ציוד המשתלה הוא חלק מהעיסוק המודרני בחקלאות.
בעניין חוות ליטוף החיות, נדרש ביהמ"ש למילון וקובע כי ההגדרה במילון "ניהול משק חקלאי", כוללת כל עיסוק במשק החקלאי ולכן ליטוף חיות הינו חלק מהעיסוק.
לקראת סיום פסק הדין מוסיף ביהמ"ש:
"תקופתה של "עבודה עברית" וכיבוש השממה בידיים עבריות, חלפה ועברה, גם תפיסת העולם הרואה את המתיישב כאפנדי המעבד את אדמותיו באמצעות אריסו, נחלת העבר היא. ותמהני על נציגי המנהל המבקשים להקפיא את הזמן ולדרוש כי דווקא המתיישב הוא שיחרוש את חלקתו. חוזה יפורש כאמור בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) כפי שתוקן לאחרונה(26.1.11): "על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמע מלשון החוזה ומנסיבות העניין..." ובס"ק(ב1) לחוק נאמר כדלקמן:"חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".
מדובר בפסק דין בערכאה הנמוכה, אך דבריו של השופט הנכבד וניתוחו את המצב בהחלט מעודדים ואולי יביאו לחשיבה עדכנית שלא לומר מודרנית את העיסוק במרחב הכפרי, זאת כפי שהדבר קורה בכל העולם המערבי.
תיקון ועדכון מאפייני התעסוקה במרחב הכפרי, יוציאו ממעגל "העבריינים" את כל אותם מתיישבים שכל רצונם הוא להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם ובמקום להשקיע בעוד פקחים ועוד יועצים משפטיים שתוצאתם היא גם העמסת בתי המשפט בתיקי תביעה מיותרים, ראוי לעצור ולבדוק בחשיבה מודרנית מהם הם השימושים הראויים לחקלאות ולמחרב הכפרי.
חשיבה מודרנית תסייע מחד לפרנסתם של המתיישבים מחד ותשמור מאידך על מאפייניו של המרחב הכפרי.
הכותב, עו"ד ומשמש כמזכ"ל האיחוד החקלאי
