תורה - המקרא
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

תורה - המקרא 

מאת    [ 30/05/2011 ]
מילים במאמר: 2636   [ נצפה 2098 פעמים ]

 
 

 

תורה - ביקורת המקרא – תיאוריה במשבר

מאת: ערן בן ישי | 1/10/2011 אמונה ומדע - לפני קצת יותר מ- 100 שנה, על רקע ירידת קרנה של הכנסייה הנוצרית, וצמיחתה של תנועת ההשכלה, קמו בגרמניה ובאירופה מספר תיאולוגים, ופיתחו את 'ביקורת המקרא'. ביקורת המקרא הינה סוג של פסבדו- מדע (מדע כביכול) שאת יסודותיו הניח למעשה הפילוסוף היהודי, בן המאה ה - 17 ברוך שפינוזה, ואחריו רופא צרפתי בשם ג'אן אוסטרוק וכמרים גרמנים – יוליוס ולהאוזן, פרנץ דליטש ועוד (שר"י). הללו ניגשו למקרא כאל טקסט ספרותי וניתחו את מילותיו, מחקו והוסיפו כרצונם והכול מתוך התנכרות למקורה האלוקי של ה תורה, התנכרות שהצטרפה אליה במקרים רבים חוסר בקיאות במקרא עצמו וחוסר ידיעה מעמיקה בלשונו, וכמובן חוסר בידיעת דרשותיהם של חז"ל. וכן בהעדר ממצאים ארכיאולוגים (בתקופתם) המאשרים את הנאמר ב תורה, הסיקו מסקנות שגויות. 

 

הרב פרופ' דוד צבי הופמן (זצ"ל), שהיה מחכמי גרמניה לפני כ– 100 שנה, ולוחם גדול ברפורמה ובהשכלה, כתב ביאור נפלא על המקרא. כאשר ספריו תורגמו לעברית והובאו לדפוס, כתב המתרגם הקדמה נפלאה, שבה הוא כואב את ירידת קרנו של התנ"ך, בעוד חכמי אומות העולם לוקחים את התנ"ך שלנו ומפרשים אותו לפי ראייתם המעוותת. וכך כתב:[1] "מדע התנ"ך הוא בבחינת תינוק שנשבה לבין הגויים... נכבוש את פנינו בקרקע ונודה על האמת: נחלתנו נהפכה לזרים, ואנחנו מלקטים לקט, שכחה ופאה...". 

 

דבריו נכתבו לפני כ– 80 שנים (בערך), ולשמחתנו חל שינוי עצום בתפיסת חוקרי מקרא רבים, בעיקר בעקבות ממצאים ארכיאולוגים רבים כגון: תעודות נוזי, אגרות "אל-עמארנה", פפירוסים מצריים ועוד. ויתרה מזאת, ככל שמתרבות החפירות, ועוד ממצאים מצטרפים לרשימה הארוכה של הממצאים שכבר הוצאו ממעבי האדמה, כך נוצר לנגד עינינו פסיפס מדהים של הוכחות המפענחות את תעלומות התנ"ך.

 

מסורת היסטורית

 

כאשר אנו באים לבדוק טענות היסטוריות פרופר, אנו צריכים לדעת ללא ספק שאכן ישנם אירועים ואישים כאלה, שההיסטוריונים רואים בהם עובדות היסטוריות, וגם שאר בני האדם בעקבותיהם, מתייחסים לאירועים אלו בצורה זו. לדוגמא: נבוכדנאצר, אלכסנדר מוקדון, ג'ורג' וושינגטון, מלחמות נפוליון... והרי יציאת מצרים, מעמד הר סיני, כיבוש הארץ (וכיו"ב), הם אירועים היסטוריים.

 

על מנת שאירוע ייחשב כעובדה היסטורית, ישנם מספר קריטריונים שבהם הוא צריך לעמוד:

 

1. בראש ובראשונה: רציפות היסטורית אינטנסיבית. לאמור: אינפורמציה הזורמת ברצף מדור לדור ללא הפסקה.

2. האירוע עצמו ארע בפני רבים.

3. מסמכים, הנמצאים בדרך כלל בחפירות ארכיאולוגיות, מאשרים את הנמסר, בדרך-כלל על-ידי הצלבת מידע ממקורות שונים.

 

ולהלן ההוכחות ההיסטוריות בהקשר לנושא שבו אנו עוסקים:

 

1. (ו – 2). תורת ישראל עברה עד הלום תוך רציפות היסטורית אינטנסיבית שאין דומה לה בשום אומה ולשון, ושאין דוגמתה סביב שום סיפור היסטורי אחר. אין איש בעולם היודע לנקוב בשמות אישים כל שהם בדורות השונים, ולו גם בחלק קטן מהם בלבד, ששמו להם מטרה להעביר את סיפורו של אלכסנדר מוקדון, הרציפות ההיסטורית סביב סיפורו הינה רציפות סתמית, ואילו ה תורה עוברת ברציפות היסטורית שמית מפורטת. הרציפות ההיסטורית של העברת ה תורה מתוארכת היטב, יודעים אנו מי היו ראשי הדורות שהעבירו את ה תורה מדור לדור, באיזה תאריכים "מלכו" ובאיזה תאריך נפטר כל אחד והעביר את שרביט ההנהגה למנהיגי הדור שאחריו. ולא רק בהנהגה של העם, אלא הדברים משתלשלים עד לתאים הקטנים ביותר של חיי-אורח הפרט [קריאת שמע פעמיים ביום ששם מוזכר יציאת מצרים], ועולה לחיי-האורח של משפחה [קידוש בשבת לדוג' ששם מוזכר יציאת מצרים], ומגיע אפילו למשפחות הרחוקות ביותר [שמקיימים "רק" את ליל הסדר שבו הם מעבירים את המסורת היהודית ההיסטורית לדור הבא. וכן שמים מזוזה על פתח ביתם, ופתח מקום עבודתם, שמכילה בתוכה את סיפור יציאת מצרים (על כל משמעותו ההיסטורית). וכיו"ב. ומסיבות אלו, יציאת מצרים מקובלת על רוב החוקרים כעובדה היסטורית שאין יסוד להטיל בה ספק (וכך כתב ד"ר יוחנן אהרוני, בספרו: "דרכים ואתרים", עמ' 40)].

 

3. מלבד התנ"ך, שמהווה את המסמך הברור והרשמי ביותר שמאשר את העובדות ההיסטוריות, ליקטנו  גם מדבריהם של החוקרים היסטוריונים:

 

בראש ובראשונה ניתן כבוד ליוסף בן מתתיהו שחי לפני כאלפיים שנה, בזמן חורבן בית שני כותב בספרו "נגד אפיון:[2] "והמעשים מוכיחים עד כמה אנו מאמינים בספרינו, כי בדורות הרבים שעברו עליהם לא ערב איש את ליבו להוסיף על הספרים ולא לגרוע מהם וגם לא לשנות בהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים האלה כי דברי אלוהים הם והוא קיבל עליו להחזיק בהם וגם למות עליהם בשמחה לעת הצורך".

 

ההיסטוריון בן דורינו - פרופסור אברהם מלמט מן האוניברסיטה העברית בתולדות ארץ ישראל בתקופת המקרא, כותב כך:[3] "ימי בראשית של כל אומה ולשון לוטים בערפל, רק זיכרונות קלושים מהם בעלי ערך היסטורי כלשהו, מפלסים להם דרך במעבה הדורות. יחיד הוא עם ישראל בין עמי המזרח הקדמון, ששמר מסורת מסועפת ומפורטת הכלולה בסיפורי ה תורה ובספר יהושע... משום עם של תקופת המקרא לא הגיע לידינו שפע כזה של פרטים מן הקדם – היסטוריה שלו, כמו מישראל. לא – כל – שכן, תאור מלא ורצוף כזה, שבמחזור סיפורי האבות, בפרשת יציאת מצרים, ובעלילות כיבוש הארץ".

 

ההיסטוריון האמריקאי ד"ר וויל דוראנט:[4] "סיפור היהודים כפי שגולל בתנ"ך, עמד במבחן הביקורת והארכיאולוגיה. כל שנה מוסיפה אישורים מתעודות מונומנטים וחפירות, עלינו לקבל את דיווח התנ"ך".

 

ד"ר שאול ברקלי:[5] "הסיפור התנכ"י שהוא ברובו המכריע ספור היסטורי מצטיין בסגנונו הפשוט והשוטף המוחשי והשקוף בלי מליצות ובלי קישוטי מילים, דיוקו וטבעיותו הולמים יפה את תוכן הספור המספר כאלו משתדל למסור את הדברים כהוויתם בצורה אובייקטיבית וריאלית".

 

ארכיאולוגיה מקראית

 

בדורות האחרונים, עם תאוצת החפירות הארכיאולוגיות בארצות בהן חיו עמי וגדולי התנ"ך, והמספר הרב - ללא תקדים - של התגליות והמוצגים היוצאים שוב לאוויר העולם ושופכים אור על אשר התרחש באותן תקופות, התבררה טעותם החמורה של כל אותם "חוקרים". אשר ב"ידענות" מוזרה דיברו בביטחון רב על "חוסר הדיוק" כביכול של פרטים מסוימים המסופרים ב תורה.

 

הדברים מגיעים עד כדי כך שכל חפירה ארכיאולוגית אשר מתבצעת במקום הקשור למאורע תנ"כי, ומגלה מוצגים מאותה תקופה, מנפצת לחלוטין את כל פרטי ה"ביקורת" אשר נמתחה קדם לכן על ידי חוקרים למיניהם על המסופר בתנ"ך אודות אותו מאורע, וגילוייה העמידו את דברי התנ"ך על תילם כאשר הם מוארים באור יקרות.

 

מדהים לצטט את דבריהם של החוקרים והארכיאולוגים:

 

הארכיאולוג המפורסם יגאל ידין כתב:[6] "האמת היא שמדריכנו העיקרי היה המקרא. כארכיאולוג אינני יכול לתאר לעצמי התרגשות רבה יותר מאשר עבודה כשתנ"ך ביד האחת, ואת חפירה בשניה".

 

ד"ר יוחנן אהרוני, מי שהיה מן הארכיאולוגים הבולטים ביותר בישראל בתחום הארכיאולוגיה המקראית, כותב:[7] "התגליות החדשות שינו לחלוטין את גישת החוקרים למקרא, הם רואים בו עתה מקור היסטורי ממדרגה ראשונה... גישת החוקרים השתנתה לא רק משום שבינתיים נמצאו מקורות מקבילים המתארים את ההתרחשויות המסופרות במקרא מנקודת ראותם של המצרים, האשורים או הכנענים הקדמונים... גישת החוקרים השתנתה, משום שתיאורי המקרא אינם שרויים עוד בחלל ריק, היום אנו מכירים את התמונה היישובית והמדינית של העולם, ושל הארצות שבתוכם התרחשו, את המנהגים והחוקים המתוארים במקרא, את שמות האנשים והמקומות הנזכרים, וכל אלה מתאימים אך ורק לתקופה הנידונה... שום סופר או עורך לא יכול היה לחבר או להמציא סיפורים אלה מאות שנים אחר התרחשותם, אין עוד חוקר רציני אשר יכול לפקפק כיום בעובדה שמסורות אלה אומנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור".

 

פרופ' ויליאם פוקסוול אולברייט, שהיה אחד מחשובי החוקרים של הארכיאולוגיה המקראית ונחשב לבר סמכא בנושא, כותב:[8] "המסורת העברית הלאומית עולה על כל המסורות הלאומיות האחרות, בתמונתה הבהירה על יסודות שבטיים ומשפחתיים. במצרים בבל, באשור ובפיניקיה ביוון וברומא נחפש לשווא אחרי תופעה דומה. בניגוד לעמים אחרים אלה, שמרו בני ישראל על תמונה בהירה באופן יוצא מגדר הרגיל".

 

ובמקום אחר הוא כותב:[9] "דברי ימי האבות בארץ, עד כדי כך מרובים כאן הפרטים שנתאמתו ע"י התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים סלקו את ידם מן התיאוריה הישנה של ביקורת המקרא".

 

פרופ' בנימין מזר, שנחשב לאחד מאבות הענף הישראלי של הארכיאולוגיה המקראית, כתב כך:[10] "בסיכום, אפשר לומר, שהממצאים הארכיאולוגים בארץ, לא זו בלבד שאינם עומדים בסתירה למסורת המקרא, אלא אדרבה משמשים הם חומר רב ערך וחשיבות להארתו של המקרא, להכרת רקעו ההיסטורי והבנת יתר של חיי העם והארץ מתקופת האבות ועד שיבת ציון".

 

פרופ' נלסון גליק כותב כך:[11] "ימים רבים עסקתי בארכיאולוגיה מקראית ועד היום לא הוצאתי ממעבה האדמה שום חפץ, לא חשפתי עיר קדומה, ולא נזדמן לי לראות דבר ארכיאולוגי כלשהו, שיהיה בו סתירה כביכול לדברי המקרא... נכון הוא שעד כה הדגיש תמיד המחקר הארכיאולוגי בארצות המקרא את אמיתותו של הזיכרון ההיסטורי העצום, הכלול בדפי המקרא".

 

ד"ר יצחק מייטליס כותב:[12] "בנושאי תואר דוקטור בארכיאולוגיה מטעם אוניברסיטת תל – אביב ובהיותי מורה לגיאוגרפיה ולתנ"ך, אינני סבור שקיימת סתירה מהותית בין שני התחומים. לא התגלה שום ממצא בעל משמעות המצביע על סתירה כלשהי. להפך, דווקא המחקרים בשנים האחרונות מחזקים את הקשר בין הממצא החומרי שהתגלה בשנים האחרונות למקרא".

 

פרופ' משה צבי סגל כותב כך:[13] "זה כמאתיים שנה שהחוקרים עוסקים בחקירת חיבור ה תורה לפי השיטה האנאליטית הם מנתחים את פרקי ה תורה לנתחים נתחים וחוקרים את תכנו ותכונתו של כל נתח ונתח את ואת זהותו ומוצאו, ההנחות ההיסטוריות והפילוסופיות שעליהן יסדו החוקרים את כל שיטתם לפני כמאה שנה כבר הופרכו בימינו על ידי התוצאות של הארכיאולוגיה וע"י ההתקדמות של המדע והמחשבה הפילוסופית".

 

תיאורית המקורות

 

סגנונות כתיבה שונים:

 

מבקרי המקרא, אשר היו לוקים באופן חמור ביותר, בחוסר ידע בתרבות הכתיבה של תקופת המקרא, עשו עוול גדול כאשר ניסו לקחת את סגנון תרבות הכתיבה והדיבור המהוקצע של גרמניה של המאות ה- 18 וה-19, שהתחנכה על הספרות והשירה הגרמנית הקלאסית-רומנטית, ולהחיל אותו על לשון המקרא. ברור לכל בר דעת, שכאשר באים לחקור סגנון כתיבה קדום כמו המקרא, יש לחפש ולהשוות אותו לניסוחים, ולסגנונות כתיבה שרווחו בעולם העתיק.

 

אחת הטעויות המפורסמות (לדוג') שהניח יוליוס ולהאוזן, הייתה הטענה שה תורה (החומש), לא היה יכול להיכתב בזמן שהמסורת טוענת, מהסיבה הפשוטה שהכתב עדיין לא הומצא בזמנו של משה. טענה אווילית זאת התנפצה כאשר התגלו כתבי מארי, אגרות "אל-עמארנה", תעודות נוזי (ועוד), שהוכיחו שהכתב היה קיים עוד מאות שנים לפני זמן כתיבת ה תורה ע"פ המסורת[14].

 

הודות לאותם גילויים של איגרות, ותעודות חוץ מקראית, ניתנה להיסטוריונים ולארכיאולוגים הזדמנות ראשונה, לבדוק מכלי ראשון את סגנונות הכתיבה שרווחו במזרח הקדום, ולהשוות אותם עם הנאמר במקרא. מה שהם גילו היה מדהים! המחקר הוכיח שה תורה מתאימה באופן מושלם לסגנון הכתיבה הקדום. מלבד זאת נתגלו שפע של נתונים נוספים: ערים שה תורה מציינת, ולא היו ידועות לאנשי המחקר, נתגלו בחפירות. חוקים קדומים של עממים שישבו באזור המזרח הקדום, ובאו לידי ביטוי במקרא. סגנונות של עבודות זרות, ופולחני עממים שהתורה מציינת, נתגלו אף הם.

 

נצטט את דברי המחקרים:

 

"הביקורת, לפי שיטת המקורות, מניחה קיומן של יצירות ספרותיות אחידות, שכל אחת מהן יצאה מתחת קולמוסו של מחבר מסוים שפעל בתקופה שאפשר לזהותה. מחבר זה הטביע את חותמו האישי על יצירתו וניתן לגלות בה את השקפותיו, אישיותו וסגנונו. הנחה זו החלה להתערער כאשר נתוודעו החוקרים לספרות המזרח הקדמון. מסתבר כי המושג חיבור ספרותי כפי שאנו רגילים להבינו כיום אינו תופס לגבי המקרא ולגבי ספרות המזרח הקדמון"[15].

 

"אסכולת המקורות קמה בזמן שנתונים חוץ מקראיים עדיין לא היו בנמצא, אולם בעצם שגשוגה של אסכולה זו החל החקר הארכיאולוגי של המזרח הקדמון. הממצאים הארכיאולוגיים והאפיגרפיים בארצות המקרא נודעה להם חשיבות לגבי חקר עולם המקרא, והיה בהם כדי לערער מכמה וכמה בחינות את תפיסתה העקרונית של אסכולת ולהויזן על גיבושה והתפתחותה של תרבות ישראל בזיקה לסביבתה"[16].

 

"למדים אנו מתוך המסורת הקדומה... להבין על בוריים ביטויים מקראיים סתומים כגון 'בית החפשית' או 'עלה מוות בחלונינו', ומתפרשות כמה תופעות תמוהות שהואיל ולא היו מובנות כל צרכן הביאו את רוב החוקרים לידי השערה שטעות סופר גרמה להן, או שרק הנחת מקורות שונים הייתה עשויה לפרשן"[17].

 

"התסבוכת של הדעות השונות על חלוקת הספר למקורותיו מוכיחה בבירור שאין לשיטה האנליטית יסוד מוצק בעובדות שאלמלא כן היו בעלי השיטה יכולים לבא לכלל הסכם מסוים. נקודת המוצא של שיטה זו היינו מציאותן של חזרות והכפלות וסתירות בכתובים ומציאותם של ליקויים בסדר העניינים אינה מכרעת, ראשית כל כשאנו עומדים בפני תופעות שכאלה עלינו לשים לב אל דרכי החשיבה המזרחית וליתן את דעתנו על תכונותיה האופייניות של המסורת הספרותית המזרחית"[18].

 

ישנן לכאורה סתירות בסדר לידת בניו של נח, חוקרים מיהרו כמובן לייחס את הדבר למקורות שונים. אך הדבר נבע מחוסר ידיעה את כללי השפה: "כך דרכה של הלשון העברית בצמדי מלים שהיא מקדימה את המלה הקצרה לארוכה ממנה כגון: חן וחסד, חק ומשפט, וכיוצא באלו"[19].

 

"מקובל במחקר לחלק את ספר שמואל... גם לפי הסגנון והצורות הספרותיות... אך יש לשים לב לכך שחרף ההבדלים והכפילויות מדובר בספר אחדותי מבחינת התוכן שהמחבר הטביע עליו במכוון את חותמו שלו, קולמוסו של המחבר ניכר בחלקי הספר השונים מתחילתו ועד סופו"[20].

 

פרופ' מ.ד קאסוטו כותב בסוף ספרו "תורת התעודות":[21] "לא הראיתי שאפשר לפתור את הבעיות באופן שונה מזה של שיטת התעודות, אלא הראיתי שמן הצורך הוא לפתור אותן באופן אחר ושאי אפשר בשום פנים לפתור אותן על פי שיטה זו, לא הוכחתי שהעמודים (ההוכחות) הם עמודים חלשים או שאין בכל אחד מהם כח להכריע, אלא הוכחתי שאינם עמודים כל עיקר, שאינם בנמצא, שאינם אלא דמיוניים, והואיל וכך מסקנתי הסופית על ביטולה הגמור של תורת התעודות הרי הייתה מוצדקת".

 

השמות האלוקיים

 

אחת מיסודות האסכולה ה'ולהאוזיאנית' (דהיינו שיצאה מבית מדרשו של ולהאוזן), הינה שיש לחלק את המקרא לסופרים שונים, בין היתר בגלל שהמקרא מכנה את האלוקים בשמות שונים, ואליבא דולהאוזן וחבריו כל שם מייצג סופר אחר.

 

על השימוש בשמות שונים לאלוקים הרב מ. נויגרשל כתב כך (בהתחלה הוא מסביר את גישת החוקרים, ואח"כ הוא מפריך אותה):[22] "הטענה היא כי שם אמור לבטא את מהותו של בעל השם, והרי היהדות מדברת על אל אחד – מונותיאיזם – כיצד יתכן שלאל אחד יהיו שמות שונים? אלא אם כן נניח כי היו מחברים רבים, אחת כינה את האלוקים בשם א-ד-נ-י אחד בשם י-ה-ו-ה וכו'. הראיה הזו נחשבת בעיניהם כה משכנעת עד כי הם מכנים את הכותבים השונים על פי שם האלוקים בו השתמש לדבריהם כל אחד מהם – מקור A מקור J וכו'.

 

רעיון זה... מעיד על אי הבנה עמוקה באחד מן החשובים מיסודות מחשבת היהדות. הנחותיהם נכונות, היהדות היא מונותיאיזם – אמונה באל אחד, ושם מבטא מהות, אבל דבר אחד הם לא לקחו בחשבון – שלאלוקים האחד בעצמו אין כל שם, אין בני אדם מסוגלים להשיג את מהותו, ולכן אינם יכולים לקראו בשם.

 

השמות שאנו משתמשים בהם הם שמות של גילויי אלוקים, של הנהגות אלוקיות שונות המתגלות בעולם. והאלוקים האחד הרי מתגלה לעינינו בצורות שונות, יש גילוי של דין, או של חסד, או של רחמים ועוד. השמות השונים מתייחסים לגילויים אלה.

 

המעניין הוא שיש פסוקים שמכילים כמה שמות שונים. לפי התיאוריה המעוותת של המקורות השונים שמות שונים אלה מעידים שהפסוק האחד והיחיד נכתב במשותף על ידי כותבים שונים בזמנים שונים, ולפעמים אף יש צירוף של שני שמות ביחד כמו ה' האלוקים וכדו', כיוון שמדברים על הנהגה המבוטאת על ידי צירוף השמות הזה, אך אין כל מקום לדבר על צרוף של שני כותבים. כל זה לא הפריע ליוצרי התזה להמשיך ולבטא את פניני מחשבותיהם".

 

יש לציין שגם חלק מאנשי המחקר התנערו מהגישה הזאת, שרוצה לייחס סופרים שונים לשמות האלוקיים המתחלפים, ונצטט מדברי המחקר:

 

"העובדה שהשמות האלהיים מתחלפים והולכים... שמשה נקודת מוצא להשערה הידועה בשם תורת התעודות... תורת התעודות שמשה יסוד לכל מדע המקרא במאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים. הנימוק העיקרי של ראשוני החוקרים שעסקו בחלוקה האנאליטית של המקורות בספרי ה תורה והניחו את יסודותיה של תורת התעודות, היה חילוף זה שבין שם ה' ובין שם אלהים החל מהפרקים הראשונים של ספר בראשית... אף יתר הנימוקים נתבססו מעיקרם על תוצאות המחקר בחילופי השמות האלהיים... חילופים אלו הם יסוד היסודות של תורת התעודות, ולא מבחינה היסטורית בלבד אלא גם מבחינה עיונית. ואולם עכשיו לאחר שהתגליות הארכיאולוגית של הזמן האחרון אפשרו לנו להכיר את ספרויותיהם של העמים השכנים... מוכיח ומעלה שחילוף השמות האלהיים הוא תופעה שכיחה אצל כל עמי המזרח הקדמון, ושיטת החילופים ההם דומה ממש לשיטת חילופיהם של השמות במקרא. לפיכך ההשערות על התפתחות מיוחדת בספרות ישראל, שנוסדו על חילופי השמות במקרא, בלי שים לב אל התופעות הדומות להם בספרות העמים, תלויות על בלימה"[23].

 

ברסלב, רבי נחמן מברסלב, ברכות, שיעור תורה, ניצחת ואנצח הוצאה לאור - הוצאת ספרים, רבי שמעון בר יואי, לג בעומר, רבי נחמן מברסלב, מוסדות תיקון המידות - אתר ברסלב מידות - באתר: אתר על לג בעומר, מידע רב על רבי שמעון בר יוחאי ו ספר הזוהר - כל המידע הנדרש!, מידע על חגי ישראל, שיעורי תורה לצפיה בכל הנושאים ממש בכל התורה, מענין ברכות הצדיקים ובכלל ברכות, חגי ישראל - חגים ... ועוד...

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב