הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה - רב-תרבותיות כפרקטיקה יויומית 

כשקראתי את אמירתו של אלברט אינשטיין "הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה",נזכרתי בשיעורי מלאכה בבית הספר היסודי: עם תום ההפסקה ירדנו למרתף ונחלקנו לחדרי הכיתות: הבנים – ל"חדר המלאכה של בנים", שם הם עסקו בנגרות, עיצבו חסידה על רגל אחת, יצרו מתקן לעיתונים ועוד. הבנות פנו ל"חדר המלאכה של בנות". אנחנו, עסקנו בתפירת מחזיקי מגשים, עם אפליקציה וידית פלסטיק עגולה כתומה. כל כך לא אהבתי לעשות מחזיקי מגשים, ועוד יותר לא אהבתי את החלוקה האוטומטית. הפיצול הברור מאליו לשני חדרים, ברגע שירדנו למרתף. לעיתים ניסיתי "להתפלח", להיכנס לחדר המלאכה של הבנים. אבל כל פעם, המורה היה מחזיר אותי לחדר "הראוי לי"

 מאז, חלפו למעלה מארבעים שנה, ועדיין, הקיום החברתי היומיומי בחברה הישראלית הרב-תרבותית מאופיין בחלוקה ל"קטגוריות אוטומטיות".

 זוהי המציאות בה אנו חיים. חברה רב-תרבותית, המכילה בתוכה מגוון רחב של תרבויות, זהויות וסגנונות חיים שונים. מגוון זהויות זה בא לידי ביטוי על בסיס מיגדר, מוצא, תרבות, גיל, נטייה מינית, מצב סוציו אקונומי, דת, אמונה, מקום מגורים ועוד.

 הסביבה החינוכית רוויה גם היא במסרים סטריאוטיפיים: הם באים לביטוי בהיעדר כמעט מוחלט של ייצוג ילדים בעלי זהות חברתית ורקע תרבויות שונה (יוצאי אתיופיה, ערבים, מזרחים, נכים ועוד) כאילו  הללו אינם חלק מהחברה הישראלית; הם חבויים  בתוך דמויות המשמשות כמודלים לחיקוי בסרטים המצוירים שאנחנו מקרינים לילדים והם שולטים בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה שבהם אנו צופים. 

 מנגנונים אלו קשים לזיהוי. הם מתוחכמים, חמקמקים ובדרך כלל סמויים מהעין. לאורך שנים הם הפכו לשפה, תרבות חשיבה והתנהגות יומיומית. הם נהפכו למציאות מובנת מאליה, אותה מקבלת על עצמה החברה הישראלית ומשתמשת בה והיא מאוד מתקשה לשנות אותה.

 על-מנת להפוך את המושג "רב-תרבותיות" לפרקטיקה והתנהלות יומיומית, עלינו להתחיל את התהליך לא עם הילדים אלא קודם כל עם סמכויות החינוך איתן הם נפגשים. נשות החינוך הן אחד מהגורמים המתווכים בין הילדים לבין המציאות החברתית אליה נחשפים הילדים. הן מנהיגות חברתיות וככאלו עלינו להתייחס אליהן. הן צריכות לעמוד במרכז תהליך אשר יכול ליצור את השינוי החברתי כבר מגיל הגן.

 הגישה הרב-תרבותית איננה תחום תוכן נפרד. היא תפיסה אישית המעצבת את החשיבה, עולם הרגש וההתנהגות שלנו. התנהגות המכוונת על ידי התפיסה הרב-תרבותית באה לידי ביטוי בקשרים של אשת החינוך עם הילדים, בסוג התקשורת שהיא יוצרת, במילים שבהן היא בוחרת כדי לבטא את מחשבותיה, בתחושות הנלוות לתקשורת זו, בטון הדיבור, בבחירת תכני ההוראה, בסיפורים שהיא בוחרת להקריא לילדים. כל אלו – הדיבור, האווירה, ההתנהגות והתכנים -  מעבירים מסרים שהילדים קולטים ומפנימים.

 בסופו של יום, כל אלו משפיעים על ההתנהגות היומיומית של הילדים: על האופן שבו הילדים מבטאים את עצמם, על התנהגותם כלפי האחר, ועל תחושת האחריות שירכשו לסביבה החברתית, על כל רבדיה.

 בכל טיסה, מסבירות הדיילות את נוהלי הבטיחות במקרה חרום. נוהלים אלו שמים דגש על כך שלפני שההורה / הבוגר יטפל בילד היושב לצידו, חשוב שידאג לשים את מסיכת החמצן על עצמו. כלומר, הטיפול בילד צריך לבוא רק לאחר שהבוגר נמצא בשליטה וברווחה תפקודית.

כך גם נשות חינוך: מאחר ונשות החינוך הן מנהיגות חברתיות, ועל-מנת שהן תוכלנה ליצור עבור הילדים סביבה חינוכית אשר נותנת מקום, לגיטימציה, חשיפה  וביטוי למגוון הזהויות של הילדים בגן ובחברה הישראלית הרב-תרבותית, הכרחי ליצור מקום אשר יאפשר להן להרגיש בטוח שבו תוכלנה לבחון את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות ולהבין באיזה אופן הם משפיעים על החשיבה, התחושות והתפקוד המקצועי עם הילדים וההורים.

 לדוגמא: בסדנה שקיימתי למורי מורים באחת המכללות האקדמאיות להכשרת אנשי חינוך, אשר עסקה בהשפעתם של דעות קדומות וסטריאוטיפים על העבודה המקצועית, סיפר אחד המשתתפים שהוא יכול להצביע על כך שכאשר הוא מלמד סטודנטים הוא נותן יותר "זמן תקשורת" לסטודנטים המזכירים לו את מוצאו ופחות (ולעיתים הוא כמעט נמנע) מלתקשר עם סטודנטים מתרבויות אחרות – בעיקר אתיופים וערבים – משום החשש ואי הידיעה מתגובתם. מאחר ואיננו מכיר אותם, הוא אינו יכול לדעת מראש את סוג התקשורת שתתקיים בניהם. אי הידיעה, החשש מהלא מוכר, גורמת לו להימנע.                               

יישום רב-תרבותיות כפרקטיקה יומיומית רב-תרבותיות היא, אם כן:

• הצורך לבחון כיצד המציאות הרב-תרבותית מייצרת דעות קדומות וסטריאוטיפים חברתיים וכיצד אלו משפיעים על החשיבה, התחושות וההתנהגות האישית והמקצועית שלנו.

• ליצור סביבה חינוכית אשר משקפת את מגוון הזהויות שבתוכה לא כתחום תוכן, אלא כהתנהלות יומיומית: בתכנים הנלמדים, בשפה המדוברת, בעיצוב הפיסי של הסביבה ובהתייחסות הרגשית לצוות, לילדים ולהורים.

נראה לי שהגיע הזמן להפוך את אמירתו של אלברט אינשטיין ללא רלוונטית.