מתקשר עד שעונים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מתקשר עד שעונים 

מאת    [ 19/05/2011 ]
מילים במאמר: 789   [ נצפה 1615 פעמים ]

 
 

מעשה שהיה: מתקשר ישראלי צעיר הקרוי גיל בר (שם בדוי), שלפני שנים רבות נסע לארץ הודו אחרי פרידה כואבת מאהובתו וזוגתו דאז לחיים. השניים חיו כנשואים במשך תקופה נכבדת וכבר עמדו להקים בית ומשפחה, כאשר צפו ממעמקי יחסיהם פערים שהיו, והם כשלו לגשרם.

ששת החודשים האחרונים בהם חלקו יחד דירה קטנה בתל אביב היו כעין סיוט מתמשך. אווירת נכאים שררה תמיד בבית. כל דבר קטן היה מצית בין השניים ריב טיפשי, ואף על פי שאהבו זה את זו וזו את זה – נראה היה כי התקשורת ביניהם אבדה לאין שוב.

לבסוף, כאמור, כשני חיילים מותשים, קשישים, נפרדו לדרכיהם, ומר בר עלה על מטוס "לנקות קצת את הראש". מה הייתה הפתעתו כאשר ביום השלישי לשהותו בתת היבשת הצבעונית, החליט גופו שיש להתנקות לא רק בראש אלא בכל תא ותא. וכך, רגשן וחבוט בלבו כשהיה, נפל למשכב בעטיה של מחלת מעיים קשה.

במשך שלושה ימים ושלושה לילות קדח בחום גבוה, שלשל, הקיא, רעד בצמרמורות בכל חלקי גופו ושקע בהזיות. בתוך פרכוסיו ובין הזיה להזיה דיבר בו התקשור ואמר לו: "היכנע, ילד, היכנע", אך הוא לא ויתר ואף בכוח ניסה לדחוף אל פיו מזון מן הנמצא. כך הזה וכך טעם מן המזון, אלא אך לשוב ולהקיאו או לשלשלו רגעים ספורים אחרי כן על בגדיו ומיטתו.

מצב עניינים זה שתפס תאוצה החל מדאיגו, והמתקשר הקודח כבר שקל לשוב אל ארץ הקודש הישר אל חדר המיון הקרוב. הוא חלם על עירויים תוך ורידיים, על אחיות שופעות חזה ומריחות כלורין וכל טוב הרפואה המודרנית. אלא שהתקשור התעצם בו והנחה אותו לתת צ'אנס לאמא הודו, או ליתר דיוק, לבניה השחרחרים והמנוסים. "מחלה מקומית - רפואה מקומית" שמע בתוכו, והפעם... הקשיב.

וכך אסף את עצמותיו וגלגל עצמו בשארית כוחותיו מטה בהר אל מרפאתו של רופא הכפר, ואסי שמו. מרגע שבלע את גללי העזים שרשם לו הרופא, לא חלפו 48 שעות והנה החום ירד, הצמרמורות שקטו והמעי עצר. שמח וטוב לב, נעמד הגיבור שוב על רגליו וכבר נראה היה כשהוא פוסע לאטו בין עצי היער ומהרהר את הרהוריו.

6000 קלוריות

מר בר עלה וירד בהר, נשם את האוויר הטוב והנקי, הביט כה וכה בשלל החיות, הפרחים והמטפסים, וגם, מעת לעת, הכריח את עצמו לאכול מאכלים דשנים ועתירי קלוריות. התפריט שהמציא לצורך העניין כלל בעיקר פסטות לרוב, פיצות, לחמים, טופו וביצים - במטרה נחרצת לשוב במהרה למשקל תקין. מדי יום צרך, לפי חישוביו, כ-6000 קלוריות, אך למרות דיאטה איומה ונוראה זו, המשיך גופו לאבד ממשקלו בקביעות ובבטחה קילוגרם אחר קילוגרם. כך, אפילו שנעלמו תסמיני מחלת המעי כליל, תוך שבועיים ימים איבד הבחור חמישה עשר קילוגרמים נוספים מגוף שממילא כבר היה רזה ומדויק לגובהו. הוא הפך חיוור עוד יותר, רפה וחלוש – כחוש, תשוש, כמו יתוש.

מעת לעת שוב שמע בתוכו: "היכנע, ילד, היכנע", אך המתקשר העיקש מיאן להבין ולהרים דגל לבן, וכבר עמד לפנות למשרד נסיעות מקומי לרכישת כרטיס הביתה לאמא ואבא. "שום דבר לא עוזר", חשב לעצמו "ואם אמשיך כך, פשוט אעלם".

בדרכו לסוכן הנסיעות הצטרף לקובץ חברים שרבצו במסעדה מקומית המשקיפה על עמק. רוח חזקה נשבה באותו יום, אך האוויר היה חמים ונעים. אחד מהם הציע לו סיגריה והמתקשר נעתר ברצון. אך מאחר שבאוויר רגשה הרוח כה בחוזקה, הוא לא הצליח להצית אותה. "תנסה בתוך החולצה", הציע המציע, והמתקשר תחב ראשו בין חולצתו ולוח חזהו. הוא לחץ ולחץ, סובב בכפתור כאן ושם, כשפתאום להבה נמרצת עלתה מעלה בקול נשיפה גדול.

מה כל כך מצחיק

גיל משך בבהלה את ראשו לאחור ומצא את חבריו מחוץ לחולצה צוחקים בקול רם ומצביעים על פניו. "מה כל כך מצחיק?" שאל במבוכה. "לך לשירותים, יש שם מראה, ותבין", השיבו לו.

כשעמד לבדו בשירותי המסעדה, הציץ עליו מתוך הזכוכית המלוטשת יצור לבן כסיד, קצוץ שיער, שעיניו שקועות כשל נרקומן, ולא זאת בלבד, אלא שהיה עתה גם ללא ריסים ומחורר בגבותיו החרוכות מאש המצית.

נעתקה נשמתו. "מי זה?" תהה, שכן זמן רב עבר משהזדמן לו להביט בפניו והוא התקשה לזהותם. למרות היותו עלם צעיר בשנות העשרים לחייו, דמות זו נראתה לו קודרת כפיראט ישיש ובלוי. הוא נגע בדמות ומישש את פניה בתוך שמלמל לעצמו מלמולים דאוגים. בתוכו, בלחש, שוב עלתה בו בת קול ענוגה: "היכנע, ילד... היכנע".

עוד הוא עומד ומביט הלומות בפרצופו הנוכרי, ציפור שהתרגשה ממעל שיחררה מעין קריאת-כחכוח רמה שהפליאה בקולה כאילו קולו שלו היה, כאילו זעקה את זעקתו. ובנקודה זו פרץ האומלל בצחוק.

עתה עלו ובאו בו תמונות ודימויים מששת החודשים האחרונים לזוגיותו הכושלת. כך גם פרטי המסע  עד וכולל ימי חוליו בהם חרבן במיטתו ורעד בצמרמורת. ואף תמונת האש הבאה בפניו כששרף בריסיו. ומתמונה לתמונה ומזיכרון לזיכרון, גבר צחוקו עוד, עד שהפך לשאגות רמות וצוהלות. והציפור התעופפה לה הלאה.  

כששב אל חבריו הסובאים להנאתם, תורם היה עתה לשאול "מה כל כך מצחיק?"

מתקשר זה, מחויך ושבע נחת כשהיה, השיב: "מה לא?" ואני חושב, שבנקודה זו, בדיוק, החל שוב לעלות במשקל.

גילבר דיין - מטפל הוליסטי - http://www.gilbarhealth.com/

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב