זכרונות ילדות השמחים והמלהיבים שלי קשורים במשחקים.
משחקי מחבואים בהם למדנו להכיר את הסביבה תוך כדי מתח הגילוי,
משחקי תופסת בהם יכולנו להוציא את המרץ במרחב ולשפר את הכושר תוך כדי תמרוני ריצה מרשימים.
משחקי חבל, כדור, גוגויים, קלאס, 3 מקלות - איזה מגוון, ואיזה אושר להיות שייכים לקבוצה שמשחקת מה עוד שגם מנצחת.
כמה תרגול בללמוד להפסיד, לחוות יחד אכזבה.
לא משנה מה קרה בבית, הכי קשה היה אם דחו אותנו ממשחק. חווית הביחד היתה ממש צורך קיומי. כמה יכולנו להיות גאים בעצמנו כשנבחרנו לשחק, כשהבנו את ההוראות והכללים, ואיזו עלייה בדרגה היתה זו כשאנחנו יכולנו לתת את ההוראות.
אין פלא שהילדים היום שנהנים מהתפתחות טכנולוגית מלהיבה הם ילדים שגם המשחקים שלהם הם וירטואליים, והצמא להיות שייך לקבוצה - נשאר וקיים.
המיומנויות החברתיות שלהן אינן מתפתחות ולאחרונה מדברים ומכירים בתוצאות השליליות השונות של כל אמצעי המדיה בשל שעות שהיה רבות מול המסך.
רק עכשיו מבינים שחוסר זמן משחק חי אמיתי עם קצת דחיפות ונפילות מונע מאתנו חוויות החשובות להתפתחות ההבנה החברתית שלנו, להכרה את עצמנו ויכולותינו, לחיזוק הבטחון העצמי ותחושת השייכות הבסיסית לכל בעל-חיים חברתי. במשחק אנחנו לומדים לנהל משא ומתן ובמשחק אנחנו לומדים ליצור שתופי פעולה.
האם כמבוגרים יכול להיות שאם נשחק יותר נישחק פחות?
