מסרט זיכרון לסרט מזכרת- לגלגל את החייים הלאה 

סרט מזכרת ולא סרט זיכרון

כולנו מכירים את סרטי הזיכרון, הסרטים שמקרינים לנו בטלוויזיה קצת לפני יציאתנו הלאומית  לחירות ולעצמאות ומספרים על אישיות שאבדה ועל עולם ומלואו שהתקיים אז ואיננו עוד. למי מאיתנו אין את הזכר הצורב של האופל הזה שקשור במותו ללא עת של בן משפחה קרוב או רחוק, או בן של מכרים שאבד ונהרג.

אינני אוהבת את השם סרטי זיכרון,  בעיני המילה זיכרון היא כללית מאוד  ולאו דווקא מתקשרת לאיש ולדמות שעליה נעשה הסרט. למונח 'סרט זיכרון' ולמילה 'זיכרון' יש קונוטציה של סטטיות ושל קיבעון והיא משדרת משהו מרוחק  ומנוכר.

דווקא  סרט  מזכרת הוא שם ראוי בעיני. סרט  מזכרת  כשמו כן הוא- מזכיר לנו מי היא  האישיות  שלה יש חלק בחווית חיינו  ומסייע  לנו להיזכר שוב  באדם שאהבנו.

סרט   מזכרת   מדגיש את הפעולה של הזכירה ואת הדינמיות  הכרוכה בתהליך ההזכרות. באמצעות דיבור, היזכרות בתמונות והגעה למקומות האותנטיים בהם קרו האירועים  סרט מזכרת מאפשר מבט יחסי, פרשני וסובייקטיבי על הסיפור האישי ומביא לביטוי את הזיכרון האישי  הלא אובייקטיבי והיחסי של המצולמים. אמנם הנרטיב  ההיסטורי  הכללי העובדתי  קיים ומחויב  בסרט מזכרת אך החשיבות ניתנת גם לסיפור האישי, ול'היסטוריות הקטנות' המרכיבות בסופו של דבר גם את ההיסטוריה הכללית  הגדולה.

אקטיביות של היוזם והמוען  

את  כוחה של הפרשנות הן של יוצר ומזמין הסרט והן של הצופה,  הבנתי לעומק בשיחה שלי עם לקוחה. היא סיפרה כי שנים רבות לאחר שנפטר אביה, היא הקפידה לשמור קלטת שלו אצלה במרתף בידיעה וודאית כי יש בקלטת צילומים אחרונים שלו ושיום אחד היא תעשה איתם משהו.

כשהגיע היום בו היא הייתה בשלה להוציא את  הקלטת השמורה בכוונה להציג אותה ולעשות ממנה סרט, היא הקרינה את הקלטת ועל המסך הופיע ריבוע גדול לבן  עם הבהוב קל בצדדים, שקט מוחלט ודמותו של אביה שהיא כל כך אהבה נעדרה ממנו. כמה עצב היא הרגישה כאשר גילתה כי הקלטת ריקה  והבינה כי ציפיותיה כל השנים היו לשווא. היא הסבירה שכנראה החשיפה של הקלטת לשמש ברבות השנים מחקה את מה שצולם עליה.

 למרות המקרה המצער של אובדן התיעוד האובייקטיבי ייעצתי לה שעכשיו משזה אבד או נמחק, היא יכולה לדמיין ולספר על אביה מנקודת מבטה שלה. אני חשבתי שאוסף החוויות של שהות ושל חיים לצד אביה שהיא נצרה בלבה ברבות השנים , הינם זיכרון טבוע היטב ושהיא בהחלט יכולה לשלב ולעצב אותו  בסרט גם כאשר אבד התיעוד האובייקטיבי.

אקטיביות של הצופה הנמען

המקרה של הלקוחה הזכיר לי קודם כל את חברתי הפסיכולוגית מזה שנים, שנהגה לקחת את אחד ממטופליה שהיה עיוור לצפות בסרטים. לחברתי היה ברור כי מטופלה  רואה את הסרט באמת ועוד הרבה יותר טוב ממנה למרות שמבחינה אורגנית מנגנון הראיה שלו היה פגוע.

בנוסף נזכרתי בסרט המוכר   'כחול' של הבמאי פיטר  גרינווי.  גרינווי צילם סרט שלם על מסך כחול ללא סאונד וללא אובייקטים ודימויים על המסך מלבד כאמור מסך כחול.  הקרנה של סרט  לא שגרתי זה לקהל , הדגישה את המקום הפרשני והאקטיבי של הנמענים ואיפשרה חוויה קולנועית רפלקסיבית, בה אנו חווים עצמנו כצופים. חווית הצפייה ב'כחול'  קוראת לאקטיביות של הצופה ולעבודת פרשנות מצידו. אין לי ספק שאלו מאיתנו אשר ראו את הסרט, בנו להם סרט משלהם וראו סרט ייחודי משלהם בעיני רוחם על אף המסך הכחול ה"ריק" אל מול עיניהם.

סרט מזכרת מאלץ אותנו לעבור תהליך של יצירה ושל אקטיביות ברוכה המאפשרת לנו להיפרד ולגלגל את החיים הלאה. 

כיום  בעידן רווי דימויים וכאשר כל מסר כמעט מלווה בתמונה חזותית, איננו רגילים לוותר על הדימויים הויזואליים. ובכל זאת  חשוב מאוד לנסות לוותר עליהם. וויתור כזה מאפשר לנו לייצר לעצמנו דימויים חזותיים משמעותיים  ומאפשר להביא לידי ביטוי את הרבדים העמוקים של חיינו. באופן הזה הסרט הסופי הוא  סרט אישי המשלב  חומרים  עובדתיים מוכרים וחומרים חדשים אישיים משלנו.