תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור
עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.
רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.
הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.
ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:
"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.
"החיה שבים?" התפלאתי.
"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.
"מה זה טרמינלית?" שאלתי.
"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."
"אז תפסיק לעשן." הצעתי.
אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)
תום אלרום, עורכת תוכן, קוראת ספרים נלהבת וחיית אינטרנט, עקבו אחרי בבלוג ספרים מומלצים | ספרים חדשים
