האם יבואן חייב לשלם גם כשסופקה לו סחורה פגומה? בית המשפט מכריע בעניין 

עו"ד גיל נדל, קידר הללי לאחרונה, דחה בית משפט השלום בת"א תביעה כספית של יצואן אמריקאי של גרעיני חמניות כנגד שתי חברות ישראליות, ביחס לתביעה שהוגשה בגין תשלום חלקי על משלוח גרעינים שסיפק היצואן. עובדות המקרה: יצואן אמריקאי העוסקת בסחר בינלאומי של תוצרת חקלאית, התקשר בהסכמים עם חברות ישראליות ליצוא 40 טון גרעיני חמניות לישראל בתנאי CFR. בעת חתימת ההסכם, הועבר תשלום בגובה של 30% מהתמורה המוסכמת, וסוכם כי יתרת התמורה תועבר עם הגעת הסחורה לישראל. הסחורה הגיעה לישראל במשלוח ימי, שוחררה מהמכס על ידי החברות הישראליות והועברה על ידן ללקוח מעזה שביקש לרכוש את המשלוח. יתרת התמורה בגין הטובין (70%) לא הועברה על ידי החברות הישראליות, ועל כן הגיעו הצדדים לפתחו של בית המשפט. טענות היצואן האמריקאי: היצואן האמריקאי טען כי בעת שהגיעה הסחורה לנמל חיפה, החברות הישראליות סירבו לשלם את יתרת הסכום עליו סוכם בטענה כי מדובר באיכות ירודה של הסחורה. מנהל היצואן האמריקאי הגיע לישראל במיוחד על מנת לבדוק את הטובין, אך לטענת היצואן האמריקאי, החברות הישראליות סירבו להוציא שק לבדיקת מעבדה. בהמשך, טען היצואן האמריקאי כי רק לאחר שמנהלו עזב את הארץ, שוחררו הטובין ונמכרו ללקוח העזתי. במענה לטענת החברות הישראליות, טען היצואן האמריקאי כי לא היה איחור בשליחת הסחורה לישראל שכן היא יצאה לדרך ממפעלו במועד שסוכם. טענות החברות הישראליות: כטענה מקדמית, טענו החברות כי עסקת היצוא נחתמה בין היצואן האמריקאי לבין לקוח מעזה, שהובא על ידי חברה המשמשת סוכנת של היצואן האמריקאי, והחברות הישראליות היו גורם מממן בלבד ולא צד לעסקה. עוד טענו החברות כי הלקוח העזתי ביטל את העסקה והסכים לחזור בו מביטולה אך ורק לאחר שהובטחה לו הנחה ניכרת על ידי היצואן האמריקאי. בנוסף, טענו החברות הישראליות כי הלקוח העזתי, ולא מנהל היצואן האמריקאי, הוא שביקש דגימות מהמשלוח וזאת לאחר שנודע לו כי היצואן האמריקאי הערים על לקוחות שונים בארץ כאשר העביר להם סחורה באיכות ירודה מזו שהתחייב לה. בהמשך, נטען כי המשלוח הגיע באיחור רב תוך הפרת התחייבות של היצואן האמריקאי ללוחות זמנים, וכי לעניין זה חשיבות רבה בשל העובדה שבינתיים הופיע יבול מקומי בשוק באיכות מצוינת. לטענתן, היצואן האמריקאי ידע מראש כי המשלוח עתיד לאחר ולא הזהיר אותן בדבר האיחור, ולטענתן, מכיוון שמדובר בחוזה בתנאי CFR, המועד הרלוונטי לבחינת האיחור הוא מועד ההטענה על גבי כלי השיט בנמל היצוא ולא מועד יציאת הסחורה ממפעל היצואן. קביעת בית המשפט: תחילה דן בית המשפט במהות העסקה והצדדים לה, וקבע כי עושה רושם שהצדדים להסכם החתום הינם הצדדים המופיעים בכתב על הסכם המכר, קרי, היצואן האמריקאי והחברות הישראליות, ולא הלקוח העזתי, אך מנגד, הוכח שהחברות הישראליות לא עוסקות ביבוא גרעינים אלא רק במתן מימון, בעוד הלקוח העזתי עוסק בתחום זה, ולכן ראיות אלה יכולות להצביע דווקא כי העסקה הייתה עם הלקוח העזתי. עם זאת, קבע בית המשפט כי העניין המהותי להכרעה במחלוקת הינו איכותה של הסחורה ולא מהותה של העסקה והצדדים לה, ולכן לא הכריע בשאלת מהות העסקה. בפני בית המשפט הוצגו ראיות שונות, ובין היתר, חוות דעת מומחים מטעם הצדדים ועדויות של סוחרים שונים בתעשיית המזון אשר העידו על איכותה של הסחורה אשר נמכרה גם להם, בעסקת מכר שונה, על ידי אותו יצואן אמריקאי. לאחר שבחן את הראיות, קבע בית המשפט כי הטובין שהגיעו לישראל אינם ברי מכירה ולא משתלם כלכלית לשפר את מצבם עקב העלות הגבוהה. נוסף על כך, קבע בית המשפט כי אכן איחר היצואן האמריקאי באספקת הסחורה ליעדה, שכן הוכח לו שמדובר בחוזה בתנאי CFR, וה"מועד" בו הוטענה הסחורה על נמל היצוא בארה"ב היה מאוחר מזה שסוכם. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת היצואן האמריקאי וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט בתוספת לשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח. (ת.א. (שלום ת"א) 37518-05 L.L.C INTERNATIONAL CALDAK נ' פיקדילי הנדסה בע"מ ואח', השופטת רונית פינצ'וק-אלט, פסק-דין מיום 28.12.10. ב"כ הצדדים: ליצואן הזר- עו"ד א. מאירוביץ. ליבואן- עו"ד ריבקין).