הספרות כהרחבת הסמכות המחנכת
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הספרות כהרחבת הסמכות המחנכת 

מאת    [ 13/04/2011 ]
מילים במאמר: 3610   [ נצפה 4219 פעמים ]

 
 

(מתוך ספר בכתובים)

הספרות היא כלי בשרות החברה. השפעותיה מגוונות ושונות. הספרות היא תופעה מורכבת שנענית לרעיונות רבים ומגוונים, ביכולתה לשקף מצבים שונים, סבל ומצוקה וגם אושר גדול והיא יכולה לתאר את המצוי וגם את הרצוי, את הנכון ואת השגוי. היא מציגה "מודלים אידיאליים" לחברה וליחיד. היא נעה בין ביטוי לילד שישנו לבין דימוי של הילד האידיאלי, הילד שאנחנו רוצים שיהיה...

כשמדברים על ספרות, יהיה נכון לברר בשם מי היא מדברת ואת מי או את מה היא מייצגת..

בהקשר זה, אתייחס בהרחבה להשפעתה של ספרות הילדים על תפיסת הילד ומעמדו בחברה. אין ספק שספרות-הילדים היא גורם בעל השפעה רבה. כיצד התכוונה להשפיע? האם היא עוסקת באקולטורציה? בסוציאליזציה? או אינדיבידואציה? איזה ספרות בוחרים להביא לילדים?

ספרות הילדים היא "בת-זקונים" של הספרות. במקרה הטוב מדובר ב - 350 שנה לקיומה. את ספר הילדים הראשון, שהופיע בשנת 1658 מייחסים לעמוס קומניוס, שכתב ואייר ספר שהיה מלכתחילה מיועד לילדים: "עולם בתמונות"   (Orbis pictus)(כותרת המשנה של ספרו היא "הזמנה לחוכמה וללמידה") ". קומניוס היה מחנך מחונן ויצירתי.

חיבור והוצאה של ספר המיועד לילדים - משמעותו הכרה בילדות כקבוצה מיוחדת. לזמנו היה בכך חידוש, ואפשר לדבר על זכות ראשונים. אך לא בראשוניות בלבד מדובר. קומניוס הבין את הפוטנציאל הגלום בספר. הוא ראה בו "מעין מורה פרטי שלא מתעייף לעולם, לא כועס ולא מעניש", דימוי חדשני לעומת המקובל באותה עת. זהו ספר הלימוד הראשון הכולל מידע חזותי!   הוא ראה בספר משאב למידה - לאו דווקא באמצעות מורה. לזמנו, הייתה זו תפיסה מקורית ומעניינת בחשיבה על חינוך, על הוראה וקריאה. הוא הראה את הדרך להשתמש בספר על מנת ללמד, במקרה שלו את השפה הלטינית. זה נותן לנו כיוון לתפקידיו של ספר הילדים - כבר בראשית דרכו.

בתפיסתו החדשה את מושג "הספר" גלומה גם גישה ייחודית את הילד שכתיבת ספר שמיועד בשבילו ? מעידה על שינוי בתפיסת הילד ותחילתה של תובנה שהילדות היא שלב עצמאי נבדל, נפרד וייחודי, בעל מערכת  אפיונים פסיכולוגיים והתנהגותיים ייחודיים לשלב ההתפתחותי של האדם.

ספרות הילדים צריכה לעניין אותנו מבחינת גישתם וכוונותיהם של יוצריה. מכיוון שספרות היא בעלת השפעה רבה ותחום דעת ענקי -אנסה להצביע רק על מאפיינים שיש להם השפעה משמעותית על מעמד הילדים בחברה.


    • כוחה של ספרות הילדים: קשה להפריז בכוחה. בתרבות של קריאה, כאשר ילדים החל בגיל הרך שומעים סיפור... הוא הופך לחוויה מכוננת. חווית הורה-ילד מרגשת, חוזרת ומתמשכת. חוויה מהנה שמרחיבה את עולמם של ילדים, מפגישה אותם עם חוויות של אחרים, חוויות נעימות ומשמחות וחוויות של מצוקה. הסיפור שקוראים לילד לקראת השנה, מפגישים אותו עם משפחות רבות ושונות, מנהגים, יחסים בין בני המשפחה, דרכים לבילוי הזמן, צירופי-לשון מתאימים, נורמות וערכים שונים.

שליטת המבוגרים "למען הילדים":  מבוגרים הם היוזמים את הספר לילדים. את כתיבתו, את סגנונו, את תכניו, את קנייתו ואת האופן שיוגש לילדים, ואת "הלקחים" שיפיקו מן ההתוודעות אל הספר. סופרים רבים מכוונים את כתיבתם לטעמם של המבוגרים יותר מאשר לטעמם או צרכיהם של הילדים. המבוגרים אם כן שולטים בקריאה של הילדים, שכן הם אלה הבוחרים את הספר שיקנו ויביאו לילדיהם. בגיל הרך זוהי שליטה מוחלטת, ועלינו לזכור שזה הגיל הפורמטיבי, בו נחרטים ומעוצבים אוצר המילים, דפוסי ההתנהגות ודרכי החשיבה של הילד. מימיו הראשונים הילד נחשף לסוג זה או אחר של יחסי גומלין בין ילדים והורים, ולדימוי חיובי או שלילי של הילדים.


    • "הרצון לחנך" - צורך זה ככל הנראה מובנה עמוק בלב ובתודעה של כל ההורים. הרצון לחנך נראה לי כמעט כצורך שלא ניתן להפרדה מאישיות המבוגר האחראי, הורה או מורה. קטנתי מלצאת כנגד צורך זה, אך חשוב לי להעלות מודעות אליו, ולהציב מולו את הצרכים של הילד - כלומר: "למה הילד צריך את ספר הילדים"?
    • הספרות המגויסת - היא אולי הז'אנר העתיק ביותר, מלבד ספרי הקודש עצמם, באמצעותו ביקשו מאז היות הספרים להעביר לצעירים את יסודות האמונה, מכלול הערכים. בין שמדובר בדת ובין שמדובר בתנועה או מפלגה - או מערכת נימוסים, כולם הבינו וראו בספרים כלי חשוב להנחלת המורשת.
    • ספרות הילדים, "בת-זקונים" של הספרות, מתפתחת מאוחר, בעולם הספרות. מקומה ותפקידה לא מוגדר, הוא מגמתי ואינו תמים. מאחורי הספרים עומד הסופר, המחנך או המנהיג שמכתיב אותם. הספר הוא כלי בידיהם , מכשיר להעברת מסרים ולעיצוב נורמות. כלומר הסיפור אינו יצירת אומנות בלבד. ברובד הגלוי והמוצהר, הספור לילדים מופנה אל ילדים, ברובד הסמוי הוא מדבר אל ההורים והמורים. הסיפור לילדים נעשה  במשך השנים ל"ספרות דידקטית" כאשר האיכות הספרותית מפנה לא-פעם מקום לערכים החינוכיים ש"החברה" מבקשת להקנות לילדיה ולמחנכיה. וכך, מבטאים הסיפור ושיר-הילדים את משאלותיו וחלומותיו של המבוגר לגבי ילדו, שהוא תקוות העתיד. רק שיש לבדוק האם אלה החלומות שלנו? "מי בחברה" מעוניין באילו מסרים? אתחיל במה שאני קוראת:
    • "הספרות המנחמת" - היא להבנתי, מיטב הספרות וזו שמיטיבה עם הילד. היא מבהירה לילד עצמו ולסובבים אותו את מצבו, את הקשיים המציקים לו, היא מציעה מענה לשאלות רבות ומגוונות שעולות בדעתו מול תופעות חברתיות ומשפחתיות שונות. שאלות שלרוב, אין לו אל מי להפנותן. סופר אמיץ, שמתאר בספרו ילד או ילדה שיש להם שאלות, שמתלבטים, שמשקרים ואפילו גונבים, שפוחדים... שמתקשים לקבל החלטה... שכועסים על ההורים, שמקנאים באח גדול או באחות הקטנה, ילד שמציקים לו בבית הספר - ילדים "ספרותיים" כאלה, יכולים לתת לילדים בשר-ודם מענה למצוקתם. הם מציגים דגם לחיקוי. הם מדובבים את הילד ומאפשרים לו להמליל את הבעיה שלו, לתת לה שם וגם לקרוא מה יש לאחרים לומר על כך. לימים תתפתח מכאן שיטת הביבליותרפיה, שנשענת על יצירות ספרות שמשקפות מצבי אמת בחיי הילדים. "הספרות המנחמת" - היא להבנתי, ספרות שנותנת לילד לגיטימציה לקיומו, למחשבותיו, לשאלותיו, לרגשות טובים ולרגשות הקשים שהוא מרגיש.
    • הדרכה סמויה להורות - הדרכה להורות היא עניין חשוב ביותר וחסר מאוד. כנראה שרוב האנשים חושבים שהורות היא תכונה טבעית שאין צורך ללמוד אותה או לקראתה. פה ושם ישנם ספרים שעניינם הדרכה להורות. נדיר שיתייחסו אל ספר ילדים  כמדריך להורות. אך בדיעבד זה מה שקורה. ספרי ילדים מרבים לשקף את יחסי הגומלין שיש לילדים עם סביבתם, ועם בני משפחתם. יש והם מציגים מודל ראוי ורצוי,  מתוארים בהם דפוסי התנהגות, מערכות יחסים, יחסי מרות הורה-ילד, נורמות וערכים - ויחד עם הילד המעצב את עולמו לאורם נמצאים גם ההורים, שתוך כדי קריאה חוזרת ונשנית הם מתוודעים להורים השונים פרי דמיונם של הסופרים, הורים שדומים להם או שונים לגמרי, וכך הם מכירים רפרטואר הורי מגוון שאני רואה בו מעין "הדרכה להורות" 1 - אותה יצרו סופרים רבים - מרצונם או על פי הזמנה. יתרונם הוא בכך שההורה הקורא והילד עצמו לומדים זאת יחד, הם יכולים לדבר על כך ולעצב לעצמם את היחסים הרצויים. חסרונם שאיננו מודעים ל"תדריך", ואיננו מפעילים שיקול דעת לגביו. ולעתים, ספרי ילדים מהווים לא פעם "מלכודת דבש" - הם מעוצבים יפה כדי למשוך את לב הקורא הצעיר, הם כתובים בשפה פשוטה וקלה (לעיתים , יתר על המידה) יש בהם תכנים יפים, אך קורה שמוטמנים בהם מסרים שאינם נראים על פני השטח - שלא היינו בוחרים בהם. לעיתים בגלל יופיו של הספר אנחנו מתעלמים מהם, גם כאשר איננו מזדהים איתם. אני עצמי נפלתי בפח המתוק של ספרי ילדים שנחשבו ל"קלסיקה", והנה , זכור לי מקרה שקראתי לילדי ספר ומצאתי בו שבחים רבים לאם המסורה שיושבת בבית ומקדישה את מיטב זמנה לטיפוח הבית והילדים וכמובן שהיא מוערכת על ידי הסופר כאם טובה... ואני תופסת שבעצם, מהספור הזה יוצא שאני - אשה עובדת - לא ממש אם טובה. יתר על כן אינני מתפקדת כפי שאותה אם מסורה מתוארת - וקרה שמי מילדי שאל: "למה את לא נשארת בבית"?... ספרים רבים מכילים סטריאוטיפים מינניים על נשים - בעוד אני מסבירה לילדי מדוע ולשם מה אני יוצאת ללמוד באוניברסיטה ולעבוד, בספרים שהם קוראים מתוארות אימהות "טובות" שעונות על הסטריאוטיפ המסורתי של האם שמקדישה את עצמה לגידול הילדים ולטיפוח הבית. הספר אם כך משדר תפיסות שאינן מקובלות עלי בדבר חלוקת תפקידים: מקצועות "גבריים" ומקצועות "נשיים". האם אנו מסכימים עם תפיסת המשפחה המוצגת בספר? במקרה זה, משעמדתי על הפער בין עמדותיי לאלה של הספר, אצטרך כמובן לדחות את המתכון שמוצע לי... לא תמיד אנחנו ערים לקיומם של מסרים כאלה.
    • סטריאוטיפים אחרים קיימים לרוב ביחס לערביי ישראל כפי שהסביר פרופ' אדיר כהן בספרו "פנים מכוערות במראה" 1985. הורים באמת צריכים "לעמוד על המשמר" כשהם בוחרים ספר לילדיהם, או לפתח קריאה ביקורתית כלפי ספרים כאלה. 

בחטא הזה חטאו כמובן גם תנועות חברתיות ומנהיגים שניצלו את הספר כדי להטמיע בילדים את עיקרי אמונתם. 

ספרות מגויסת - היא ללא ספק שלוחה של המוסדות ההגמוניים של החברה והמדינה, מוסדות-חינוך והמשפחה. היא עושה דברים דומים. היא מכוונת להנחלת ערכים ועקרונות "מטעם". לעיתים ערכים ראויים ולעיתים, יש בהם סוג של הטעייה ולפעמים "שטיפת מוח" - שאינם נובעים ואינם מרוכזים ב"טובת הילד" אלא באינטרסים אחרים. כאן המקום לחזור על השאלה: האם הספרות, והמורים עוסקים באקולטורציה? בסוציאליזציה? או אינדיבידואציה? כיצד מתכוונים להשפיע?

גלוי וסמוי בספרות הילדים: לכן, כדאי לנו הרוצים בטובת הילד, לדעת שיש היום מגוון רחב ביותר של ספרים לילדים, ועלינו להקדיש מחשבה לבחירה נכונה שמתאימה להשקפותינו, שתהיה הספרות איכותית ומהנה, ספרות שמציגה מודל ראוי לחיקוי של יחסי הורים וילדים, ואינה פוגעת באיש. ספרות שאינה מעבירה רעיונות שליליים, שאינה מכילה הסתה כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, שאינה משתמשת בסטריאוטיפים הקיימים לרוב ביחס לערביי ישראל. הורים באמת צריכים "לעמוד על המשמר" כשהם בוחרים ספר לילדיהם, או לפתח קריאה בקורתית כלפי ספרים כאלה. 

אפשר להרחיב את ההמלצה בדבר קריאה ביקורתית גם לנושאים אחרים מלבד היחסים במשפחה. רצוי לתת את הדעת ליחסי בין חברים, לעמדות שהספר מבטא: ביחס להשכלה, ביחס לשוויון או הפליה על רקע צבע, מין, גיל, מעמד חברתי, דת ואמונה וכד'. לא לשכוח לבחון את המסרים שמועברים באיורים לספר.

ועוד - אני מאמינה שספרות ילדים טובה מאפשרת גם להורים לבחון את השקפת-עולמם, ולהעלות למודעות את מושג הילד ומושג המשפחה וההורות. במה אני שונה מההורים שלי? מהו בעיני ילד? מהם הורים? איזה הורה אני ורצה להיות?

המפגש עם הספר: שני נציגים של עולם המבוגרים באים יחד עם הספר לילדים. זה שכותב אותו וזה שקורא אותו לילד. לבד מן התכנים והנושאים הנמצאים בספר, מעניין השימוש שנעשה בו. האם ברצוננו להעניק לילד הקורא חוויה אמנותית רגשית ואסתטית או להנחיל לו נורמות התנהגות? ואולי נצליח לחבר בין שתי המגמות? לכן חשוב לנו להתבונן בדרך בה היא מגיעה אל הילדים - האם הסיפור הנלמד בכיתה? ואולי בקריאת חובה שיש לכתוב עליה יומן קריאה? בכל אלה, נמצא מבוגר שמתווך את הספר לילד, אם באופן הקריאה, אם בהכוונה לשאלות מסוימות ואם בצורך של הילד "לקלוע לטעמה של המורה" - בכתיבת היומן. ייתכן,  שבקריאה חופשית על פי בחירת הילד - הוא ימצא ויראה דברים שונים?!  בשום אופן אין להסיק מכך שאסור ללמד או להציע פעילות כלשהי סביב יצירות ספרות, אך יש לעשות זאת מתוך כבוד לסופר ולילד - הייתי שמחה לתת לילדים הזדמנות למפגש חופשי, בלתי-אמצעי, עם הטקסט הספרותי. לתת ליצירה לגעת ולהדהד בתודעתו של הילד, ורק אחר כך, "ללמד אותה". כמו כן הייתי מזמינה את הקורא להערכה של הספר. לא רק האם הוא מעניין ויפה בעינינו, אלא : האם הוא ספר טוב? והאם הדמויות המוצגות בו הן טובות? האם כדאי ללמוד מהן או - שיש לגנות את התנהגותן? האם הוא משקף את החיים שלך הקורא או שהוא מעולם אחר, בו ישנם כללי משחק אחרים.

על אף שנותיה הקצרות, עברה ספרות הילדים התפתחות מרחיקת-לכת החל במטרות הכותבים, בתכנים, בצורות  הספרותיות, באמצעים האומנותיים של הסופר, בסגנונות הכתיבה, ובמסרים. יש הכותבים במטרה דידקטית, משפחתית או לאומית, ויש הכותבים להרחבת עולמו של הילד ואלה שנותנים ביטוי למחשבותיו, רגשותיו ומשאלות ליבו.  בעבר, המבחר היה מצומצם. מה תפקידם בגיבוש הנורמות  החינוכיות?

 
ספרות הילדים כהרחבה של הסמכות המחנכת:
 

כאמור, מאחורי הספר נמצא מבוגר, שמשתמש בספר-הילדים למטרותיו החינוכיות. הספרות היא מעין הרחבה extention)) של ההורה ומבוגרים אחרים - שמעודדים, תומכים או מתנגדים לרעיונות מסוימים. בכולם ישנו היבט פדגוגי/דידקטי. מה תפקידם בגיבוש הנורמות  החינוכיות? מהו מעמדה של הספרות כמקור סמכות? ככל הנראה גבוה מאוד. מכירים את השאלה: "איפה זה כתוב?" - חלק מהצלחתה של הספרות נובע מכך שלספרים נודעת חשיבות וסמכות. ככל הנראה שריד לאותם ימים רחוקים, כאשר כתיבת ספר הייתה אתגר, רק דברים בעלי ערך הועלו על הכתב, וכאשר רק יחידי סגולה ובעלי סמכות ידעו קרוא וכתוב, - נוצר יחס של כבוד , כמעט קדושה למילה הכתובה. הם לא ידעו אז, שבימינו הכתיבה תהיה כל כך זמינה - בוודאי לא שיערו את המצאת הדפוס והמחשב, ואת הנגישות לכל ספר. כבודה של האות הכתובה נשאר כמאפיין של התרבות. "כתוב בעיתון" וטוב ממנו "כתוב בספר" - מהווים הוכחה לצדקת הדברים, עד כדי כך שאין מפעילים עליהם חשיבה ביקורתית.

מה אנחנו, בישראל, מספרים לילדינו?

זוכרים את הסיפורים ששמעתם בילדותכם? מעניין לבחון על מה ומה בחרו הורינו לספר לנו?

מה שמענו? מה סיפרנו? אין ספק שתקופת היישוב והתקופה שלאחר הקמת המדינה - היו החוויה המכוננת. הרעיון המשותף לכולם היה "האדם החדש" ו"היהודי החדש", לא כל כך צנוע אך מתאים לרוח התקופה. ספרות הילדים התפתחה מתוך אידיאולוגיות ואילוצים חינוכיים, תרבותיים ולאומיים כאחד, והייתה תוצר של שלושה מקורות סמכות: המדינה - זו שבדרך והמדינה בראשית ימיה,  מערכת החינוך ומערכת הספרות, וכך קרה שהיו בה נושאים ותכנים מועדפים, בין שמדובר בערכים, בתכנים ובחומרי הרקע שנבחרו,  ובעיצוב האמנותי של הספר: באפיון הדמויות, ובמקומו הסמכותי של המספר. חוקרת הספרות מירי ברוך כותבת:

"בשנות ה-40 (ר.י. מדינה בדרך... היישוב) הילד בטקסט  נמצא בהיררכיה מתחת למבוגר. ההורה נתפס ככל יכול: סמכותי, חזק, דמות להערצה שאין להמרות את פיה. `הסמכות ההורית` מרקיעה לשחקים, והילד צייתן, חלש, תלותי בהורה ובאותה נשימה גם מעריץ אותו ועושה לו אידיאליזציה. המבוגר מעניש ומנחה ללא צורך בהסברים, והילד מציית בצורה עיוורת. כמובן שההיררכיה כפי שהיא משתקפת בטקסטים היא תוצר של התרבות, וכמו כן משפיעה עליה". בפרק "מי מחנך את מי" מתוך הספר ילד אז-ילד עכשיו ספרית פועלים, 1991

מתקבל-על-הדעת שספרות הילדים, הדגישה עניינים מסוימים והסתירה דברים אחרים. כאשר היא יוצרת את הדימוי של הילד האידיאלי, כמובן הילד הטוב - נכון לאותה תקופה. ילד סינתטי, מושלם, ומתאים לצרכיהם ולמשאלות ליבם של המבוגרים. ילד שעונה על צרכי-המולדת - על החזון והשאיפה ליצירת "היהודי החדש". בניגוד לדמות היהודי הגלותי, מצטיירת בספרות הילדים החדשה דמות חסונה, גאה, נועזת ואמיצה... וכמובן תכונות שמייחסים לילדים בדרך כלל: תום ויושר, חריצות, סקרנות, חקרנות, ויצירתיות. ילדים שלומדים לעבד את האדמה, במקום מסחר.

הסופר יורם קניוק בספרו "תש"ח" 2010 כותב: "קודם לכן טרחו בנו המורים המצחיקים שלנו ומחצו את מוחותינו בעניין לבנות ולהיבנות בארץ-ישראל, אבל לא הבנו בדיוק מה זה אומר. הלא נולדנו כאן... ואיך באמת בונים ונבנים? ". עמ' 13 "לנו, במקום מורים היו נביאים מליציים שרצו שנביא להם גאולה ,שננצח את הנאצים , יימח שמם" עמ' 25

על כך מעיד גם הסוציולוג עוז אלמוג בספרו "הצבר דיוקן": 1997 "הנחלת המושגים והערכים הציוניים בספרות לגיל הרך, לילדים ולנוער נעשתה בדרך-כלל מדעת ומכוונה, שכן רוב סופרי הילדים ראו באומנותם מלאכת קודש ציונית, ולא סברו שיש סתירה של ממש בין כתיבה אומנותית ובין כתיבה מגוייסת"... עמ' 54 והנה כמה מילים שאמר אליעזר שמאלי מן המובחרים שבאותם סופרים / מחנכים:

"הרגשתי צורך נפשי לתת לילד סיפור ציוני, שיעודד את רוחו ויחזק את נפשו, שיקרבו אל הכפר ויראה לו את היופי והגבורה שבחיי החקלאי העברי, וכך יתחנך לחלוציות, לחיי יצירה עצמיים, הסתפקות במועט  וחיים על יגיע כפיים" עמ' 54

ההיסטוריון מוקי צור מציין את ההצלחה החינוכית-האידיאולוגית הבלתי רגילה של מערכת החינוך העברי בעיצוב דמותו של הצבר... בעיני, מרגשים במיוחד  דבריו של מורה, מ' שלאנגר:  
"הן לא רק לשומר הופקדתי על דור העתיד, כי אם למעצב דמותו העברית המקווה. כי זאת יבקשו מאתנו, המחנכים בבית הספר: להשפיע על נפש חניכנו, שישמרו על אש-התמיד של האומה העברית במלוא זוהרה והודה. ... עלינו להיות לא מורים מקצועיים אלא מורי דרך לנוער היהודי ומטפחי הנשמה הישראלית." עמ' 55

למעשה, לא היה תחום שלא "גויס" לחינוך האידיאולוגי, החל בספר התנ"ך וכלה בהיגיינה של הפה. ראו דוגמה בחיבורו של ילד על מברשת השיניים:

"מדי יום ביומו נכנסים חיידקים נוספים לתוך הפה ומסכנים את שלומנו... נקווה שעל ידי רחיצת השיניים והשמירה על ניקיון בכלל יגדל לנו בארצנו דור בריא וחזק שיוכל להמשיך את גידולו והתפתחותו של עם ישראל בארצו" עמ' 62 נכתב על ידי הילד שמואל צוקרמן בשנת 1938

ה"תוצר הרצוי" של החינוך היה ילד שעונה על צרכי-המשפחה והקהילה ומזדהה עימם. למותר לומר שתכונותיו העיקריות הן - המשמעת המוחלטת, האיפוק והציות למבוגרים "תמיד נקי, תמיד בריא... ילד טוב".

גילוי נאות מחייב לומר כי גם המבוגרים נהגו בדומה לזה. לקולקטיב ניתן מקום מרכזי והוא קבע מי עושה מה, מתי ואיך... "דין התנועה" מכוון את התהליך האישי. אפשר לומר ש"דין-התנועה" לחברי התנועה, היה לא פחות מקודש מאשר "מצוות האל" לאנשים דתיים. דין התנועה היה טוטאלי ושלט כדברי המורה מ' אביגל, בכל תחומי החיים:

"לא רק בעמדנו בכיתה, ולא רק בשעת הטיול עם הילדים... אלא גם בחיינו הפרטיים והציבוריים ובכל מקום שאנו נמצאים ובכל מעשה שאנו עושים, חייבים אנחנו לשמש דוגמה לתלמידינו ולא רק ביחסינו אתם, אלא גם ביחסינו עם כל זולתנו, הם צריכים לראות בנו דוגמה של קיום המצוות... אם אנו מטיפים להם צנע - מדוע לא נלבש חאקי? אם אנו דורשים מהם סדר ונקיון - אל נופיע בפניהם פרועים... שם, עמ' 56

צרכי הילד: האם התלהבות המחנכים עלתה בקנה אחד עם צרכי הילדים? הסתירה שבין הצרכים האינדיווידואליים שיש לכל ילד, לבין מצוות השיתוף והשוויון:

ידוע לכל שכל ילד, צריך מזון, אהבה, מחסה, בריאות... כדי לחיות. הצגת דגמים שונים של חינוך עונה על השונות האינדיבידואלית ועל "צרכי הילד" ומשלימה דברים שהם מעבר להישרדות בלבד. אולם, חלק ניכר מספרות-הילדים עסק בבעיות שהעסיקו את המבוגרים - ציונות לגווניה, היהודי החדש, היהודי הלוחם. קשה לראות את ההיענות של רעיונות אלה לצרכי היסוד של ילדים. על פי ספרות הילדים שנוצרה אז - צרכיו ומשאלות ליבו של הילד לא תפשו מקום נכבד. למה? ברור שאותם הורים רצו בטובת ילדיהם, אלא שמול הדאגה לילדים, שהדאיגה את ההורים, בישוב כולו עמדו בראש ערכי הציונות וההתיישבות, ובתנועה הקיבוצית למשל, עמדו ערכי השוויון והקומונה כערך עליון. כל דבר שהיה עלול לפגוע בשוויון ובשיתוף נדחק לשוליים. לעיתים עד כדי אבסורד. קשה להאמין שחברי קיבוצים באותה עת - ואני מקווה שלא כולם - לא יכלו לקבל את העובדה שלחלק מן החברים יש בת זוג, שיש להם חדר לעצמם ועם הזמן אפילו ילד משלהם. ערכי השיתוף שקודשו אז, טשטשו אם לא מחקו את מקומו של היחיד, המבוגר והילד כאחד. וזה כמובן משפיע על תפיסת הילד - הן על יצירת קשר ( (Bondingוהן על האפשרות לראותו נפרד או נבדל מן המבוגרים.

מצב זה גילם בתוכו קונפליקט מובנה שנבע מן הסתירה שבין הצרכים האינדיווידואליים שיש לכל ילד, לבין מצוות השיתוף והשוויון, שהייתה קשה ומורכבת גם למבוגרים עצמם. מכל הידוע לנו היום על התפתחות הילד, אנו מודעים לחשיבות ההיענות לקצב האישי ולטמפרמנט הייחודי של הילדים. הגישה השוויונית שיתופית - הדגישה ערכים אחרים, דוגמת אחידות, שיתופיות וקונפורמיות ולכן, לא הייתה מסוגלת להעניק זאת לילדיה. חלקם באים איתה חשבון היום - באמנות ובספרות 2.

לצורך ולרצון של הילד שלנו - אין היסטוריה; המקורות והאירועים שמשפיעים עלינו כהורים נובעים מההיסטוריה שלנו כיחידים ומן המסורת התרבותית שלנו כבני-עם, לאום ודת כלשהם. לעומתם, לצורך ולרצון של הילד שלנו - אין היסטוריה - הם נפרדים מניסיון החיים שלנו, מהזיכרונות שלנו, חיים שנובעים מחוויות אחרות, בזמן אחר ובמקום אחר. אף על פי כן, יש להם צרכים אמתיים ורגשות משלהם, שנוצרים תוך כדי התפתחותם כאן ועכשיו אצלנו בבית. ההתנהגויות העכשוויות שלנו, השפה שלנו , החיבה, והכעס שלנו הם שמעצבים את צרכיהם ומשאלות ליבם, ללא קשר לעברנו התרבותי והאישי. ככל שהילד גדל הוא סופג יותר מסביבתו, ומן ההורים שעל פי בחירתם או באופן ספונטאני אומרים: "אני עושה כמו שהורי עשו איתי", או לחילופין: "לעולם לא אעשה לילד שלי מה שעשו לי" - כאלה גם אלה אינם יכולים לשמור על סגנון אחד ויחיד, אל האחד מתגנבת מסורת ואל האחר חידושי הזמן.

האם האופן שאנחנו מבינים את תפקידנו כהורים (תפיסת-ההורה שלנו) מאפשר לנו להכיל את הילד על צרכיו משאלותיו? את הילד הממשי ולא רק הילד המטאפורי, עתיד-האומה, וכמי שיישא את זכר המשפחה בדור הבא? האם אנחנו יכולים לקבל את ילדינו כילדים, שמבקשים וצריכים שנייחס להם חשיבות. שניקח אותם ברצינות, שנקשיב לבקשותיהם - עוד לפני שניענה או לא ניענה להן, ועדיף שניענה להן בקלות.

במאה ה - 20 ובמאה ה - 21  ההקשבה לדעות הילדים ולבקשותיהם הוכרה כצורך חיוני, שקיבל ביטוי גם באמנת האו"ם בסעיף 12 - בה מדובר בזכות הילד להישמע, זכות שהייתה לעקרון על של האמנה. מצאתי לנכון להקדיש לכך פרק גדול בספר זה. עמ'

חינוך וטובת הילד;

רובנו שואפים לחיות באושר, ולגדל בנחת ילדים טובים, מחונכים. אך מהו בדיוק ילד מחונך? בספרות ניתן וודאי למצוא הגדרות שונות למשמעות המילה "מחונך" - וסביר שזה יהיה תלוי תקופה ותרבות. אולם בחיי יום-יום, במובן הפשוט ביותר של המילה, "ילד מחונך" על פי רוב זה ילד שעושה מה שאנחנו ההורים והמורים רוצים. מכאן, שהילד שנענה לבקשותינו ומציית לרצוננו - יהא זה רצון הוגן, מוסרי ומוצדק או גחמני ונצלני - בהישמעו לדברינו, הוא יהיה "ילד טוב". ולחילופין,  ילד בעל יוזמה, סקרן, עצמאי, ילד שעומד על רצונו, ילד בקורתי, שלא פעם מטריד את מנוחתנו, ואולי גם פועל בניגוד לרצוננו - איננו אלא "ילד רע". הפליאה לתאר זאת המשוררת לאה גולדברג בשיר "הילד הרע" 1959 בתוך הספר "צריף קטן", שקשה לי לבחור ציטוט ממנו כי כל מילה בו נוגעת... ומאירה את "הילד הרע", שבתום לב מבהיר לנו "שילד רע" אינו אלא "טבעו השני" של ילד קטן שעדיין אינו שולט בעצמו.

הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו "בבקשה".
שאלתי תמיד: "זה מתר? את מרשה?"
ואינני יודע, כיצד זה קרה-
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: את טפשה!"

אמא הסמיקה מאוד ואמרה
"גד תתבייש! זה היום ונורא!"
ואבא אמר: " האמת זה לא צחוק!
תלמיד כתה אלף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים-
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.

            "לך מפה"! אני מבקש אותו,
             כי אני רוצה לגרש אותו.
             אבל הוא ניטפל וניטפל!
             כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה.
             מה לעשות בו, בילד הרע?
             או אולי - כשקצת אגדל -
             יעזוב אותי וחסל"?

יאנוש קורצ'אק אמר לאמהות: "יש להיזהר שלא לבלבל בין טוב לבין - נוח". קורצ'אק, 1910 איך לאהוב ילד עמ' 15. ברור שהקריטריון הוא מאוד נזיל, ונתון לשרירות-לב - המשתנה מזמן לזמן. "המרשם לילד טוב" אינו כל כך ברור, והוא תלוי תקופה ותרבות, לבד מערך הציות: "תעשה או תעשי מה שאומרים לך".

אין לי אלא לסכם את הדיון בהשפעתה של ספרות הילדים - בשאלות שכבר הצגתי :

על מה ומה בחרו הורינו לספר לנו?   ומה אנחנו נספר לילדינו? תשובה  משמעותית על שאלות אלה תהווה חריגה רצינית מפרק המבוא על כן, נשאיר את השאלות האלה כחומר למחשבה. על חלק מהן תמצאו תשובות בספר זה בעמ'

רינה יצחקי
   http://www.my-rights.org.il>

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב