לפני כעשרה חודשים טיילתי בנפאל ובהודו, שם פגשתי שתי שווייצריות שהפכו לחברות קרובות… “למה שלא תבוא לבקר אותנו בשווייץ? מה זה כבר לרכוב מישראל לשווייץ, רק כמה שבועות…”אם לתיירת משווייץ היה מושג למה היא גרמה…
כך מתחיל סיפור המסע של צורי קינג לאורך 5000 ק”מ ברחבי אירופה
… נכנסתי לשווייץ עם המון ציפיות, והיא ממש לא אכזבה. מדינה פשוט מהאגדות. אין ספק שכל הקלישאות על המדינה הזאת נכונות. היא נקייה, יפה ומסודרת; הכול לפי הספר. רכס האלפים הוא כמובן ה”היי-לייט” של הרכיבה שלי בשווייץ.
שווייץ היא ארץ של הרים ועמקים ענקיים שנוצרו על ידי קרחונים שמילאו אותם לפני אלפי שנים. מערכות הכבישים, המנהרות והרכבות מהמתקדמות בעולם מרשתות את העמקים, והופכות את התנועה שם לקלה.
לפני היציאה סיפרתי באינטרנט על תכנית המסע שלי, וקיבלתי עשרות תגובות חיוביות עם הזמנות לאירוח והצעות להראות לי את המדינה. מספר התשובות שקיבלתי במייל היה כה גדול, עד שהיה לי קשה להחליט אל מי ללכת. זמן קצר לאחר הכניסה לשווייץ יצרתי קשר עם זוג שווייצרים, שהזמינו אותי עוד לפני היציאה, והם אירחו אותי אצלם שלושה ימים ולא הניחו לי לעזוב מאחר שמזג האוויר היה גשום עם סופות רעמים.
אבל השהייה בבית לא הייתה מטרת המסע, ולאחר שהודיתי להם, המשכתי במסע. בסיכומו של דבר דיוושתי במדינה הקסומה הזאת לאורך יותר מ-1,000 ק”מ של עליות וירידות, בכל יום שתי פסגות בגובה החרמון, והרעב לעוד נופים אלפיניים רק הלך וגבר. והמארחים, הם עשו את זה מכל הלב, ופתחו פתח לידידות ארוכה. עשרות פעמים ניגשו אליי אנשים בבתי קפה ושאלו מאיפה אני ולאן מועדות פניי, וכששמעו שאני מישראל הזמינו אותי אליהם הביתה, נתנו לי חדר ושיתפו אותי בשגרת חייהם.
כל הזמן הטרידה אותי המחשבה איך בארץ הגענו למצב שבו אנחנו מושפעים בצורה קיצונית מהתקשורת, מהפוליטיקאים ומשאר אינטרסנטים. כמעט חצי שנה דיוושתי באירופה, עם דגל קטן של ישראל על האופניים, ובכל מקום זכיתי לקבלת פנים חמה ואוהבת. לאחר שעזבתי את העמק הראשי בדרום (ואליס) שווייץ, רכבתי צפונה על הכביש שמוביל לברן. חשתי התרגשות קטנה מאחר שהייתי בדרכי לפגוש את שתי חברותיי השווייצריות, אלה שבזכותן יצאתי למסע האופניים.
