החזקת ילדים 

משמורת ילדים כחלק ממאבקי גירושין, עולה סוגיית משמורת הילדים. תביעת המשמורת מהווה גורם חשוב בפירוק התא המשפחתי. בתי המשפט ובתי הדין בישראל, אימצו מספר עקרונות המנחים בעניין זה את סוגיית המשמורת. כענן המרחף מעל העקרונות שהונחו, עומדת ההנחה "שטובת הילד" היא זו שתכריע. ישנם הורים הדורשים את המשמורת בשל רצון טוב ואמיתי, תוך דאגה לטובת הקטין, ואמונה כי הם יהיו ההורים המשמורנים הטובים יותר, לעומת אחרים הדורשים את המשמורת מסיבות טקטיות. משמורת משותפת היא דבר שלא נהוג במחוזותינו. לרוב, המשמורת הבלעדית תהא בידי אחד ההורים. הסמכות העניינית בנוגע לדיון בנושא המשמורת, ניתנה לבית משפט לענייני משפחה. אולם, אם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ולא הוגשה קודם לכן, בקשה לבית משפט לענייני משפחה, נושא החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו טבעו בתביעת הגירושין, ולפיכך הסמכות העניינית תהא נתונה לבית הדין הרבני. זוגות רבים במשבר גירושין, שומעים את האיום של: "את הילדים את לא תראי יותר", כמו גם הסטות חוזרות ונשנות וכדומה. סוגיית המשמורת מהווה לרוב "הבטן הרכה" אצל הצדדים לסכסוך. "בטן רכה" זו, גורמת לא אחת לוויתורים רכושיים, בשל הנושא הטעון. נושא החזקת הילדים עוגן בחקיקה והוא מתפתח בפסיקתו של בית המשפט ובתי הדין. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962 קובע את "חזקת הגיל הרך". לאור חזקה זו, טובתו של קטין היא להישאר במשמורת אמו עד גיל 6, אלא אם כן, נסתרה חזקה זו בהוכחת נסיבות מיוחדות. היינו, נטל ההוכחה מוטל על האב. לא למותר לציין, כי חרף חזקה זו, בנסיבות מתאימות, כגון נטישה של האם או מצב נפשי מעורער, כאשר "טובת הקטין" עומדת לנגד עיני השופט, ניתן לקבוע כי ההורה המשמורן הראוי יותר הוא האב. כחלק משיקולי הערכאות הקובעות בדבר, ניצב השיקול "שלא להפריד בין אחים". הערכאה הרלוונטית בוחנת בקפידה את השלכת ההפרדה בין אחים כנגזרת של הליך הגירושין ואת ההשלכה על התפתחותם. שיקול זה מקבל חשיבות רבה, בשלבים בהם נבנים הקשרים המשפחתיים. שיקול זה, בעל חשיבות בעיצובו של הקטין, ועלול להשפיע עליו רגשית בהתפתחותו. לפני, ומעל הכל, ניצב בפני הערכאות הרלוונטיות, עקרון "טובת הקטין". הערכאת הרלוונטית, בוחנת לפי עיקרון זה, מכלול שיקולים, ביניהם, מכלול צרכי הילד, אינטרסים הכרוכים בכך, מסוגלות הורית, צרכים פיזיים, צרכים נפשיים ועוד. זהו למעשה עיקרון סל לפיו, ניתנת לבית המשפט אפשרות לקבוע לפי ראות עיניו את משמורת הקטין, תוך כדי התחשבות "בטובת הקטין". בתי המשפט ובתי הדין אינם קובעים, בדרך כלל, בסוגיית המשמורת והסדריי הראייה, ללא חוות דעת מקצועית בעניין. הצדדים או בית המשפט מבקשים למנות פקידת סעד, אשר תבחון את מסוגלותם ההורית של הצדדים ותיתן חוות דעת לגבי כשירותם להחזיק בילדים ולגבי הסדרי הראייה. פקידת סעד היא עובדת סוציאלית אשר נפגשת עם ההורים והקטינים וחווה דעתה בנוגע להתאמת ההורים בנוגע למשמורת. הערכאות מעניקות משקל רב לתסקיר פקידת הסעד, משום שיש בידה, כלים טובים יותר להתרשם ממצבם של ההורים ושל הקטינים בסוגייה חשובה זו. במקרים מתאימים, בתי המשפט מבקשים חוות דעת נוספות כגון של פסיכיאטר ועוד. הסכמים בין ההורים בנוגע לסוגיית המשמורת, אינם מחייבים את הילדים, ויש בסמכותו של בית המשפט לבחון את סוגיית המשמורת מחדש, ולבדוק האם ההסכם מהווה את "טובת הילד". פסק דין בעניין משמורת אינו סופי. זהו נושא דינאמי שניתן לעלותו בכל עת, כאשר בכל פעם תיבחן מחדש טובתו של הקטין. שינוי נסיבות מהותי, עשוי לשנות את הסדרי המשמורת שנקבעו. http://www.forgetit.co.il/משמורת_ילדים_כתבה.php