אז אני נכה, אז מה? 

אז אני נכה, אז מה?

קורה לפעמים שבדיעבד אתה נזכר שזרעי תובנה ודעה מסוימת ניטעו בך עוד לפני זמן רב, ואז, לא הרגשת בזאת. כך קרה כנראה אצלי בעניין היחס לנכות ומוגבלות באשר היא, באופן כללי, בכל יצור חי, באדם ובבעל חיים.

לפניכם כמה מ "אבני הדרך" שכל אחד מהם סיפורצ'יק בפני עצמו וביחד הם כנראה סללו את הדרך ועשו את היחס שלי לנושא כיום.

מה שהוציא את כל הזה החוצה הייתה התמונה המופלאה (לדעתי) הזו שראיתי אצל גיא קורנפלד

http://cafe.themarker.com/user/206532/

שבאדיבותו היא מועלית גם כאן.

תחילתו של עניין לפני שנים, כמו היום גם אז, שמתי לב למחזות שנשמטו מעיני האנשים.

עמדתי לרדת בתחנת האוטובוס מהעבודה, אני זוכרת בדיוק היכן זה היה, ומהאוטובוס קלטתי קטע שעשה לי "גיוואטש" בלב.

הולכת אישה למכולת בטיול אחה"צ עם כלב הפודל המבוגר שלה,שאינו קשור(זה כנראה היה מה שמשך את העיין שלי קודם כל), ושניהם בדרכם חזרה הביתה.

היא אינה ממהרת, הולכת מתאימה את עצמה וצופה בסבלנות בכלב ההולך לצידה ותשומת לבה כולה אליו.

הכלב מחזיק עבור האישה בפיו עיתון, ועושה זאת ברצינות תהומית ובמסירות, למרות שהוא נכה, פגוע קשה ברגלו הקדמית שמכופפת בזוית נוראה – קדימה (במקום לאחור). הוא הולך – קופץ – צולע – מדדה , ואינו מוותר על הזכות לסחוב עבור גברתו את העיתון.

האישה בהבנה ורגישות שלא רואים כל יום, אינה מונעת זאת ממנו.

ירדתי מהאוטובוס, ואיך לא? ניגשתי אליה עם לב מלא עד גדותיו לשאול לשלומו של הכלב.

היא סיפרה שהוא עבר תאונה וכך נשארה רגלו. כיון שעוד קודם לכן נהג לקחת עבורה דבר מה, דווקא כעת, כשהוא מבוגר ונכה קשה אך בהחלט יכול לעשות זאת, היא אינה רוצה למנוע זאת ממנו, כי היא מבינה שזה אחד הדברים שהוא מרגיש שהוא עדיין יכול לעשות למענה.

מקווה שהיושב במרומים המשגיח על כולנו גדולים וקטנים יגמול לאנשים בחייהם ובזקנתם באותה מטבע שהם התייחסו לחיות המחמד שלהם, לבעלי חיים, ולחלשים מהם בכלל.

כמעט בכיתי.

לפני כמה שנים כשירדתי מהאוטובוס ראיתי גבר צעיר בכסא גלגלים נעצר מול פתח הנהג מבקש בקול רם ואסרטיבי שיפתח לו את המתקן של הנכים בדלת באמצעית כדי שיוכל לעלות עם כסא הגלגלים.

הנהג הטרוד לא נהג הכי בנימוס, והאמת זה נגע ללבי והתרגזתי. שמתי עיין שהנהג לא יתעלם ממנו ויברח לו או משהו, וניגשתי ושאלתי אותו אם הוא זקוק לעזרה במשהו.

הוא הסתכל לי בעיניים במבט פתוח, בוטח, ומחייך, לחץ את ידי בחום אמיתי של תודה ללא שום עכבות, ואמר לי בכנות שבאמת מודה לי אך אין צורך הוא מסתדר מצוין.

האיש הזה חקוק לי בזכרון ובלב המון ימים, לא שכחתי.

הוא גרם לי להבין שכמו בכל דבר יש נכים שלפעמים גורמים לי לחשוב שהם הם הבריאים ואנו הנכים, שמשיגים הישגים בלתי ייאמנו, שעוז רוחם גורם לי אישית לפעמים להתבייש, ויש אחרים הנחבאים אל הכלים, אך מאחרי הנכות שאנו רואים חיצונית מסתתר אדם מקסים ומדהים.

יש כל מיני, כמו כל דבר בחיים.

לפני כמה שנים כשאימצתי את זואי ולולי (הכלבים שגרים אתי), ראיתי מיד שלולי, הכלב הזכר, פגוע. הוא הרי עבר תאונת פגע וברח נפגע קשות, נותח כמה פעמים בגבו, עם רגל מרוסקת מחוזקת בפלטינות.

ידעתי זאת, לקחתי זאת בחשבון, וזה לא עצר אותי. היה חשוב לי תפקוד מינימלי, והמבט בעיניים. המבט שלו היה מוטרף מסבל הזנחה ותוקפנות.

מיותר לציין שהתקופה הראשונה הקשה עברה ללא זכר, הוא בפנים, עצמו, כלב רגיש מקסים פיקח ומשגע.

כחברה, פעמים רבות אנו שמים על נכים סטיגמה של יכול או לא יכול, כאשר אולי את זה צריך בעצם להשאיר להם עצמם להחליט. גבולות היכולת והרצון שונים מאדם לאדם באשר הוא, עם או בלי קשר להיותו מוגבל או נכה, וכמובן שכנ"ל אצלהם.

אחד הדברים שבזמנו גרם לי להרהר בכך עמוקות הייתה לראשונה נכותו של בעל חיים, של כלב, אח"כ צורת התגובה של אותו בחור, ובהמשך גם סיפור חיים מדהים של אישה צעירה ללא רגליים, בכסא גלגלים, שאת הרצאתה שמעתי לפני כמה שנים..

אז כשאתם רואים נכה, מוגבל - תתאפקו, אולי לא כדאי לרחם אוטומטית, לשים סטיגמה מיידית של יכול או לא יכול - "יותר עדיף" לדעתי קצת קרדיט, להשאיר את זה (את היכול או לא) לו, ולנסות לראות מעבר לנכות, את האדם עצמו.

התפרסם בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2100201/