ילדים לאחר גירושין-מהי באמת טובת הילד? 

ילדים לאחר גירושין-
מהי באמת טובת הילד?

בשנים האחרונות אנו עדים ,בעולם ובישראל, לעליה חדה בשיעורי הגירושין.
אין ספק כי תהליך זה מלווה בעגמת נפש לא קטנה עבור שני בני הזוג, אך הדבר מחמיר שבעתיים כאשר ישנם ילדים בתמונה.

בישראל, בניגוד למדינות נאורות רבות , ההחלטות בנוגע לגורל הילדים לאחר הגירושין ,עדין מתבססות על החוק הדרקוני - הקרוי 'חזקת הגיל הרך', המעוות והמפלה את הגברים לרעה. לפי חוק זה- ילדים עד גיל 6 שנים נשארים אוטומטית אצל האם, ללא התייחסות כלל לכישוריה כאם.

בשנים האחרונות, בד בבד עם עליית מעמד האישה ועם שאיפתה להתקדמות, מימוש עצמי ושוויון, עולה קולם של אבות רבים, המבקשים לקחת חלק משמעותי בחיי ילדיהם.

במהלך חיי הנישואין , ובצדק, ישנן קריאות רבות מצד הנשים לחלוקה שוויונית של הנטל , עם האב, בכל הנוגע לגידול הילדים. ואולם, לצערי, כשבני זוג בישראל מתגרשים- לפתע נעלם השוויון: לפתע האב הופך למוקצה מחמת מיאוס, שצריך להוכיח לעולם שהוא זכאי להמשיך ולראות את ילדיו, לפחות כפי שרואה אותם אמם.
נשים רבות, מסתייעות בחזקת הגיל הרך ובהשלכותיה, תוך השפעה על שיקולי המערכת השיפוטית ועל פקידות הסעד, על מנת לפגוע ביחסי אבות וילדיהם ולא לאפשר לילדים קשרים תקינים וקרובים עם אביהם. המוח והנפש האנושית, עדין לא מקבלת בזרועות פתוחות, את האב המבקש לגדל את ילדיו לא פחות ולפעמים אף יותר מן האם.

יחד עם זאת, בשנים האחרונות תפסה המשמורת המשותפת תאוצה והפכה להיות פופולארית יותר ויותר כדרך ראויה לטיפול בילדים בעקבות גירושים.

אחת הסיבות לכך ששיטה זו הפכה נפוצה לאחרונה נובעת מכך שהן הגברים והן הנשים החלו להכיר יותר ויותר בחשיבותו של האב בחיי הילד. כיום, יותר גברים רוצים לקחת חלק מרכזי בחיי ילדם, והאבות אינם מסתפקים יותר בביקור דו שבועי כשבידי האם משמורת בלעדית. במקרים מסוימים האפשרות של משמורת משותפת היא אמצעי למניעת מאבקי משמורת מתישים וארוכים שבסופם אין זוכה אמיתי .

ילדים נולדים לשני הורים. ילדים רוצים, אוהבים וזקוקים לשני הורים.
במשך הנישואים, אנו יודעים שהילד חי בתנאי משמורת משותפת טהורה ולא מוגבלת ויש לו גישה חופשית לשני ההורים. השאלה היא מה על החוק לעשות כאשר הנישואים
מתפוררים? על מי חלה חובת ההוכחה? על זה הרוצה המשך המעורבות של שני ההורים או על זה הרוצה לטעון לבעלות בלעדית על הילד?

מן הראוי לשמר, למען טובת הילדים, עד כמה שניתן ,את אותה משמורת משותפת שהייתה קיימת קודם לכן, לשמר עד כמה שניתן את אותה גישה חופשית של הילד לשני ההורים.
עשרות מחקרים שבוצעו ע"י טובי הפסיכולוגים בעולם- תומכים בצורה ברורה בכינונה של משמורת משותפת כדרך הטובה ביותר עבור הילדים.

העקרונות עליהם מושתתת תפיסת המשמורת המשותפת:
1. עקרון טובת הילד: העיקרון המדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון טובת הילד. שומה על בית-המשפט לשקול את עקרון טובת הילד לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. לעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון. טובת הילד הינו מושג מורכב ביותר הכולל שיקולים בדבר מסוגלות ההורים לטפל בילד, ותנאי החיים הצפויים לילד מבחינה כלכלית, רגשית, תרבותית, דתית, וכו'. טובתו של הילד פורשה כזכותו של הילד לבית אוהב ויציב, המאפשר אחזקתו, חינוכו, וקשר מתמשך עם ההורה שאינו בעל המשמורת בילד. ישנה אמירה : "נדרש כפר שלם לגדל ילד". על פי איזו תיאוריה של טובת הילד צריך בית המשפט לבוא ולהוציא צו המגביל הורה אחד למעמד של אורח בלבד? כאשר בוחרים מנצח ומפסיד במאבק משמורת- הדבר היחיד המובטח הוא שהילד הוא המפסיד, כיוון שהילד נכנס לבית המשפט עם שני הורים ויוצא עם הורה אחד בלבד. המנטליות של מנצח-מפסיד שמניעה את משמורת הילדים-מנוגדת לטובת הילד!

2. חשיבות האב בחיי ילדיו שווה לזו של האם
מחקרים בפסיכולוגיה במהלך עשרים השנים האחרונות, מצביעים על כך, שחשיבות האב בחיי ילדיו היא גדולה ואינה פחותה מזו של האם. ניתן גם בבירור לומר כי לבו של אב, אינו שונה במאומה מליבה של אם.

במאמרו של ד"ר ניל קלטר: EFFECTS OF DIVORCE BOYS VERSUS GIRLS בו תואר מחקר קליני, נמצא כי בנים להורים גרושים, אשר נשארו לרוב במשמורתה של אמן, נפגעה התפתחותם הגברית, בשל חוסר באב, בדמות גברית, אשר השפיעה עליהם בנושא הגבריות. נמצאה אצל בנים אלו, נטייה להתנהגות מעין עבריינית, וקושי לשלוט בדחפיהם. החוקרים קובעים, כי לבנים, דרושה הזדהות חיובית מוצקה עם אבותיהם, על מנת להפנים שליטה על התנהגותם. מיעוט המגע עם האב, מסביר את התנהגותם המעין עבריינית של הבנים הללו. במחקר זה, נמצאו לרוב, בנים זועמים, אשר נהגו להתנגד לסמכותן של אמם ושל מורתם וכמו כן, היו הרבה יותר מעורבים בתגרות בביה"ס.

במאמר בשם Joint custody : bonding and monitoring theories מאת Margaret F Brinig ו -F.H.Buckley , אומרים השניים, אשר ביצעו מחקר בנושא המשמורת המשותפת כדלקמן: במשמורת משותפת, לשני ההורים יש גישה לילדיהם והם חולקים את האחריות ואת המחויבויות המשותפות לגידולם. במשמורת משותפת , ישנה הפחתה של כאב הגירושין עבור ילדים. לעומת זאת, מצב של משמורת בלעדית, יכול להיראות כמו מותו של ההורה הלא משמורן ובמובנים רבים, זה אכן כך. הילד יאבד את הדרכתו ואת תמיכתו הרגשית של ההורה הלא משמורן ולעיתים גם את תמיכתו הכספית. משמורת משותפת, למרות שהיא אינה כמו המשך נישואי ההורים, מקלה על הקשיים הללו שהילד חווה ומכינה אותו טוב יותר לחיים כמבוגר."

לאור התוצאות החוזרות של מחקרים בנושא, הורחבו במהלך שנות השמונים, הסדרי הראיה. היום, במרבית ממדינות ארה"ב, קיימת מערכת לחינוך הורים מתגרשים, בה מדגישים בפניהם, את ההשפעה שיש לגירושין, את הקונפליקט שנוצר אצל הילדים בעקבות הגירושין ואת חשיבות הרציפות וההמשכיות של הקשר של הילדים, עם שני הוריהם, לאחר הגירושין.

3. ההשפעה השלילית החמורה של הסכסוך בין ההורים על ילדיהם:

ממחקר אשר ערכה ד"ר ג'ואן קלי, פסיכולוגית מקליפורניה, בעניין ילדים להורים גרושים, עולה בין היתר, כי ככל שעצמת הסכסוך הזוגי גדלה, גדל הסיכוי לבעיות התנהגות ודיכאון בקרב ילדי בני הזוג. הדבר תקף הן לילדי הורים נשואים והן לילדי הורים גרושים. השפעות אלה, ניכרות אף בגיל הבגרות כך שמבוגרים המדווחים על קונפליקט זוגי קשה בין הוריהם, ביטאו באופן משמעותי יותר בעיות התנהגות ודיכאון, מאשר מבוגרים, אשר גדלו כילדים להורים אשר יחסיהם הזוגיים תקינים.

משמורת משותפת מפחיתה את התחושה הטראומטית של אבדן שהילד חש לעיתים קרובות כאשר אחד ההורים עוזב את הבית. ג'ודית וולרשטיין, שביצעה את מחקר האורך המקיף ביותר על השפעת גירושים על ילדים, מצאה שעשר שנים לאחר הגירושים, ילדים שנתאפשרה להם גישה מתמשכת (קבועה) לשני ההורים נטו פחות לתחושות של אבדן, דחייה, וערך עצמי נמוך.

ילדים יוצאים נשכרים כאשר מערכת היחסים בין ההורים בנויה על שיתוף פעולה וכאשר אין מאבקים משפטיים מיותרים. כאשר ההורים שבעי רצון במידה סבירה מהסדרי המשמורת, הסיכוי שהם ישתפו פעולה ביניהם, במגוון נושאים, גבוה יותר.


4. עקרון הזכות הטבעית של כל הורה על ילדיו ולכל ילד- להוריו-

זכותו הטבעית של ההורה והאב על ילדיו, נזכרת בע"מ 377/05 399/05, בו קובע המשנה לנשיא השופט מ.חשין, כדלקמן : " על כל אלה נזכור, כי זכותו של אב להחזיק בבנו אין היא כשאר זכויות שבעולם. נעלה ועמוקה היא משאר זכויות. זכות מן הטבע היא - יש שקוראים אותה "קול הדם" - ומקורה ב"קיומו של אינסטינקט שבאדם, אותו אינסטינקט של הישרדות ושל המשכיות, אינסטינקט שראשיתו בצורך הדוחק להורות, המשכו בשמירת הורים על ילדיהם בעודם חסרי הגנה (והוא האינסטינקט שבחיה), המשך-המשכו בדאגת הורים לילדיהם משבגרו, וסופו ברצונם של הורים להיטיב עם ילדיהם לאחר-מות".

5. עיקרון השוויון:

חזקת הגיל הרך מנציחה אי-שוויון בחוק, שאין לו כל הצדקה מקצועית כאמור, וגם לא הצדקה מוסרית, באשר הוא יוצר הפלייה על בסיס מגדרי בין ההורים. חזקת הגיל הרך גם פוגעת בחופש העיסוק של האם, וגם בכך ניתן לראות פגיעה בעקרון השוויון.



לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה בקרב הציבור הרחב בעד משמורת משותפת כדרך הטובה ביותר. ניתן למצוא תמיכה בעד הורות משותפת בקרב טווח רחב של אנשים: גברים ונשים, אמהות, אבות, ילדים, עורכי דין. המתנגדים כיום למשמורת משותפת ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מהמנטליות של "מנצח לוקח הכל" שאומרת שלהורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד.

מין הראוי שגם בישראל- הפתרון של משמורת משותפת יעוגן בחוק, כאופציה הטובה ביותר עבור הילדים שהוריהם מתגרשים.



ד"ר מוטי חיימי
הכותב הוא מומחה ברפואת ילדים, ומומחה בהמטולוגיה ואונקולוגיה של ילדים,
המרכז לבריאות הילד ( ארמון ), חיפה.