תלמוד עשר הספירות - חלק א' פרק א' פסוק ג' - מאמר 4
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

תלמוד עשר הספירות - חלק א' פרק א' פסוק ג' - מאמר 4 

מאת    [ 13/03/2011 ]
מילים במאמר: 1112   [ נצפה 1661 פעמים ]

 
 
המשך: תע"ס חלק א' פרק א' פסוק ג'
כותב המאמר: שמואל קרמרמן

היחסים שבין האורות חוכמה וחסדים
אור דחוכמה משקף את הרצון לנתינה אצל הבורא ואת הרצון לקבלה אצל הנברא. אור דחסדים, לעומתו, משקף את הרצון לנתינה של הנברא מתוך השאיפה להיות דומה לבורא עד כמה שניתן לגבי התכונה של אלטרואיזם "לתת ללא תמורה". כאמור, "הרצון לקבל על מנת להשפיע" מורה על התעלות מידותיו של האדם שמנסה ומצליח להתגבר על הנטייה האגואיסטית שמושרשת בו, לקבל לעצמו בלבד ולהפוך אותה לרצון בלתי מותנה לנתינה עבור נבראים אחרים שזקוקים לעזרה כמו גם "להסב נחת רוח ועונג" לבורא עולם.
בעוד שאור דחוכמה מורה על חוכמתו של הבורא שגוזר מראש מהן האורות/המתנות שיקבל האדם כבר בתחילת בריאתו, בהיותו תינוק, אור דחסדים מצביע על טיבו ואיכותו של הנברא דרך גילוי רצונו להיטיב עם האחרים ויכולתו לקבל, מעצם ההטבה שהוא מעניק לאחרים, הנאה, סיפוק ונחת רוח לעצמו.
שני האורות, אור דחוכמה ואור דחסדים משקפים את גלגוליו של "הרצון לקבל" באדם והשינוי שחל ברצון כפוי זה עד להתאמתו אל רצונו שלו בהתאם להשתוקקותו (לשאיפה שבו) לבטא את ערך עצמו ולהגיע לדרגה נתינה גבוהה - גם אם במחיר ויתור על הרצון הטבעי לקבל לעצמו.
חוכמת הקבלה מדמה את אור דחוכמה ל-"אור" ואת אור דחסדים ל-"כלי". על כן ברור, שאין ערך לאור ללא הכלי כפי שאין ערך לכלי ללא האור. אור דחוכמה אינו יכול להתקיים לאורך זמן אם אין הנאצל תורם משהו משל מעצמו לטובת הסביבה שלו (התחושה אז היא של ריקנות, החמצה ודכדוך קיומי). באותו המידה, אור דחסדים אינו יכול להתקיים אם אין לו מקור של אור דחכמה, מצב שאותו מכנה חוכמת הקבלה כ-"אויר ריקני" במשמעות של חיסרון.
לצורך הבנה טובה יותר, נביא דוגמא: נדמה לעצמנו תינוק שנולד זה עתה. ברור כי התינוק אינו מודע לעצמו, להוריו או לסביבה ואינו מסוגל לספק את צרכיו. למרות זאת, מערכות הגוף פועלות מעצמן: הנשימה, הלב ומחזור הדם, מערכת העצבים, מערכת ההפרשה, החושים וכו'. ויותר מכך, מכיוון שהתינוק זקוק לעזרה על מנת לשרוד ולהתקיים הוא מושך תשומת לב רבה באמצעות בכי, השקט או הקולני שלו ביום או בלילה. לתינוק יש רפלקסים ראשוניים כמו רפלקס המציצה שמאפשר לו לינוק חלב אם. רתיעה מקולות רמים או ממגע פתאומי וכו'. התינוק גם מסוגל ליצור העוויות פנים שלפיהן האמא חשה, האם טוב או רע לו. כל היכולות הללו אינן תלויות ברצונו המודע של התינוק הרך אלא הן תולדות גנטיות המועברות בתורשה של המין האנושי. חוכמת הקבלה רואה ביכולות אלו "מתנות" שניתנו לרך הנולד מעצם חוכמתו של המאציל, שדאג מראש להשרדות הנברא, ובזכות אותן סגולות התינוק חי. עם זאת, ככל שהתינוק גדל, באופן תקין ובריא, כך הוא מסוגל לעורר יותר רגשות חיבה ושמחה בקרב בני המשפחה או אחרים. כלומר, התינוק לומד להשתמש בהעוויות פנים בקולות שהוא מפיק ובהתנהגותו נחת רוח ועונג והוא עצמו מפיק הנאה מכך שאחרים מגיבים אליו באהבה ומטפלים בו כיאות. למעשה ניתן לראות באור דחוכמה מעיין "אור החיות" שמאפשר לאדם "לשרוד" בכל פעם שהוא מתחיל דרך חדשה במהלך חייו.
אור החוכמה אינו יכול להתקיים בלי אור חסדים וההיפך. זאת מהסיבה שאור חוכמה לבדו, בלא אור חסדים, אינו מגיע לתכלית של מתן טוב לאחרים אלא "נתקע" בתוך הכלי של נברא בודד. ואילו אור חסדים בלא אור דחוכמה אינו יכול להתקיים כי אז הכלי נותר בלא אור ומכיוון שהכלי הוא מעובה מטבעו, אין הוא יכול להעניק אורות לאחרים, וממילא לא מתקיימת התכלית של מתן החסד.
חוכמת הקבלה מעמיקה יותר בנושא ומסבירה, כי אור דחוכמה שנכנס ישירות מהמאציל לנאצל, מתוך שיתוף פעולה בין הרצון לתת והרצון לקבל, מכונה בקוד "אור הבא דרך הפנים" או "אור פנים". לעומת זאת, אור דחסדים שנובע מתוך אור דחוכמה ומותנה בעיקר ברצון הנברא, כלומר, אינו ניתן ישירות אלא בעקיפין, דרך התניית הנברא באשר לרצונו, מכונה "אור הבא מאחור" או "אור אחוריים".

ארבעת הבחינות של "הרצון לקבל"
חוכמת הקבלה מבחינה בארבעה שלבים (בחינות) של הרצון לקבל ובזיקת הגומלין שבין בחינות אלו לבין מערכת היחסים שבין "אור דחוכמה" ו-"אור דחסדים" בנבראים:

הבחינה הראשונה - "התפשטות ראשונה"
ההתגלות הראשונה של "הרצון לקבל" הינה בהחדרת "אור דחוכמה" במלואו בנברא הילוד, מה שמכונה "אור ישר". החדרה זו כפויה ע"י המאציל ומכונה "התפשטות". החדירה ללא שום מחסום של אור דחוכמה בנאצל מתבצעת ללא קשר לגורלו של האדם ונובעת מכך שהנאצל נברא בתחילה באופן שהרצון לקבל הינו חזק ביותר ולכן הוא סופג לתוכו את אור דחוכמה במלוא היכולת. כלומר, עוצמת "הרצון לקבל" מהווה את כלי הקיבול של אור דחוכמה.
הבחינה הראשונה מדגישה את עליונות הרצון לקבל שמוטבע בנברא על כל רצון עצמי אחר. הרצון לקבל מתפרש לפי "אני צריך", "אני חייב", "מגיע לי" , "זה שלי" ובצורתו הקיצונית - "אני ואפסי עוד". מכיוון שזו הצורה הבסיסית ביותר של הרצון לקבל - אין בה מעלת קדושה בפני עצמה, שכן הנברא אינו מעורב בעניין ומקבל על מנת לקחת לעצמו כאגואיסט מושלם.


הבחינה השניה - "התגברות ראשונה"
התמלאות הנאצל באור דחוכמה מעוררת בו רגש של "בושה" מכיוון שהוא מקבל שפע של טוב בלא שעשה משהו שהודות לו הוא זכאי לטוב. על כן, מתעורר בנאצל הרצון להצדיק את קבלת הטוב והוא מנסה לנתב את הרצון לקבל אל צורה נוספת של "הרצון לנתינה" מצידו לאחרים. בלשון הקבלה, התהליך קרוי "התגברות" שמשמעותו - להתגבר על הרצון או היצר לקבל ללא תמורה ולתמרן אותו לכיוון של "הרצון לקבל על מנת להשפיע". הנאצל משתדל להעניק חסדים וטובות משל עצמו וללא תמורה לאחרים, כדי שאף הם ירגישו את הטוב. עצם הנתינה גורמת לו, לנותן, עונג ונחת רוח. שלב זה מאופיין ב-"הסתלקות" אור דחוכמה כי ישנה ירידה רבה ב-"התפשטות" של אור דחוכמה, ביחס לבחינה א', ועליה משמעותית ב-"התגברות" של אור דחסדים.
זכות האור שב-"ספירת הבינה", אשר מייצגת את בחינה ב', נמוכה מזו של ספירת החוכמה מכיוון שספירת הבינה משתלשלת מספירת החוכמה ורחוקה יותר מאור האינסוף. על כן האור שנכנס בה הינו אור דחוכמה אולם האור שיוצא ממנה הינו אור דחסדים. מסיבה זו נחשבת בחינה ב' כמקבלת "אור דחסדים בהארת החכמה". עם זאת, אין בכך די כדי להסביר, מנקודת עמדתו של הנאצל, מדוע מידת זכות האור שבבחינה ב' כה נמוכה יחסית לבחינה א'.
יתכן שההסבר הוא, שבבחינה ב' מתעוררת בנאצל המודעות כי "הרצון לקבל" לעצמו אינו מספק אותו והוא מעוניין לשנות את מצבו ממקבל סביל למקבל פעיל ובכך לקבוע כמה יקבל ולהחזיר חלק מהאור למאציל במובן של "טובה תחת טובה". על כן, הנאצל מנסה להפעיל את "הרצון להשפיע" ולהקרין בחזרה אל המאציל אור, השקול ליכולתו הרוחנית של הנאצל, במטרה "לענג את המאציל". הבעיה היא, שמכיוון שמקור האור המוחזר הוא הנאצל, "אור דחסדים" שמוחזר ממנו הינו במידת זכות מועטה יותר, מאור דחוכמה, אשר שקולה, לפי חוכמת הקבלה, למידה של פי "ב' עוביים" פחות מזכות אור האינסוף.
בחינה ב' מופיעה באדם במצבים שונים שבהם הוא מגיע לדרגה של ידע ומיומנות, או התנסות כאלו שיש ביכולתו להיות מעורב בנעשה ואף להשפיע על הקורה באמצעות דיבור, הגשת הצעות, מעשים, נטילת יוזמה, שיתוף פעולה, מתן עידוד לאחרים, היכולת להודות לשבח ולהמליץ, וכו'. אדם שמגיע לשלב זה מפחית מעוצמת האגו האישי וחושב לא רק על טובת עצמו אלא גם על טובת זולתו או סביבתו. הוא ומשתדל לתרום מעצמו ומכישוריו למען הכלל, גם כשהתרומות אינן מפיקות עבורו תועלת ישירה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב