האם כל סיפור חיים וביוגרפיה הם מעניינים? 

יש שאלה ששואלים אותי פעמים רבות כששומעים על העבודה שלי – כתיבת סיפורי חיים וביוגרפיות, או כששומעים על ספר חדש שאני מתחילה לעבוד עליו: "האם הסיפורים שאת כותבת מעניינים, האם האדם איתו אני נפגשת וכותבת את הסיפור שלו, האם הסיפור מעניין?". התשובה שלי היא תמיד, ומכל הלב - כן. בעיני, אין ולא יכול להיות סיפור לא מעניין. כל אחד, ובמיוחד מי שהגיע לגיל מבוגר ומבוגר מאוד, נושא עימו סיפור מעניין.

ולא רק שאין סיפור לא מעניין אלא העניין הוא כפול, לפחות. גם במישור האישי-משפחתי וגם במישור הכללי ואפילו הלאומי. במאה השנים האחרונות העולם שלנו השתנה מאוד בקצב מהיר מבכל תקופה אחרת. למשפחה ולדורות הבאים יהיה מעניין להכיר את "העולם של פעם", את האירועים הגדולים וגם הקטנים שעברו הוריהם או הסבים והסבתות.

גם "גיבורי הספרים" לא תמיד בטוחים שהסיפור שלהם מעניין ומי כבר יטרח לקרוא את "השטויות חסרות החשיבות" שהם מספרים. כך היה גם אחד המרואיינים שאיתו עבדתי. הוריו הקימו את אחת המושבות בשרון, סביו היו מאנשי העלייה שנייה והוא עצמו גר בבית שבו הוא נולד לפני 85 שנה. בכל פעם שנפגשנו השיחה נפתחה בטרוניה קלה, "מה הילדים שלי רוצים ממני, את מי זה מעניין, בשביל מה", וכל פגישה מחדש שכנעתי אותו שאת המשפחה זה מאוד מאוד מעניין, ולא רק את המשפחה.

במישור המשפחתי, פעמים רבות זו הזדמנות ראשונה לשמוע סיפורים שעוד לא סופרו, להכיר את ההיסטוריה המשפחתית מנקודת מבט חדשה. לדעת מאיפה הגיעו, מה עיצב את אופיים וללמוד על החיים במקומות ובזמנים אחרים. בסופה של כל עבודה אני שואלת את המשפחה אם היו בסיפור דברים שלא ידעו קודם וכמעט תמיד התשובה היא כן. באחד הספרים סיפר לי מי שהיה ממקימי קיבוץ בשרון על ילדותו בדרום אמריקה ועל מעברי הדירה הרבים והתכופים שנאלץ לחוות בילדותו. מעברים שמנעו ממנו, לדבריו, ליצור קשרים עם ילדים אחרים. עם קריאת הספר שמחו ילדיו לשמוע על כך ולהבין מדוע כל חייו היה אביהם אדם שתקן וסגור, למרות שהוא אוהב את משפחתו מאוד. רק על ענייני עבודה נהג לדבר. להפתעת כולם, כשהתחלנו לעבוד על הספר כמו נפרץ סכר. הייתי מגיעה אליו לפגישה ואותו אדם במשך שלוש שעות היה מדבר ומספר. מבחינתו היינו יכולים להמשיך עוד אבל אני כבר הייתי צריכה לצאת.

הכתיבה והעלאת הזיכרונות הם תהליך שבמהלכו יכולים לעלות אצל המספר רגשות רבים, מכל מיני סוגים, גאווה על מה שהצלחנו, החמצה על מה שפספסנו, געגועים למי שכבר אינם, כאב וגם שמחה במה שיש. אלו יכולות להיות סיטואציות "קטנות", שדווקא הן נחקקו בזיכרונו של המספר, מכל שלל האירועים והחוויות שעבר בחייו. רגעים של שמחה, פחד או כעס.

למשל, מישהי שעלתה מפולין בשנות השלושים, כשהייתה בת תשע, וכמעט לא זכרה דבר מילדותה שם. מחקה הכל כדי להיות צברית, אחת מכאן. אבל זכרון אחד נשאר, חוויה עם סבא: "סבא היה יהודי בעל הדרת פנים וזקן, דתי אבל לא חרד. הוא היה הולך איתי ומחזיק לי את היד. פעם נורא רציתי גלידה, אבל יש גלידה של גויים ויש גלידה של יהודים. הוא אמר לי, "תראי, עוד מעט נגיע ואני אקנה לך גלידה אצל היהודים. יש שם צבעים יפים וטעמים רבים וזו גלידה הרבה יותר טובה". הוא לא אמר אסור לקנות אצל הגויים, אלא תמיד ידע להפוך לטוב. זה נשאר לי בזיכרון".

עניין נוסף בספרים הוא הפן הכללי יותר, ההיסטורי, הלאומי. לשמוע ממקור ראשון ממי שהשתתפו בהקמת המדינה, עלו לכאן ממקומות שונים, לרוב מתוך ציונות ואמונה. מהסיפורים אפשר ללמוד על עולם שהיה לרוב אידיאולוגי יותר וטכנולוגי פחות. לשמוע על מלחמות, נדודים ולא פעם גם עוני ורעב. כך סיפר מי שהגיע לארץ מאחת ממדינות צפון אפריקה להלחם במלחמת השחרור: "יום אחד קראתי בעיתון צרפתי על המלחמה בישראל. בעמוד הראשון של העיתון פורסם צילום של חיילת ישראלית בעמדת תצפית עם כאפיה שחורה-לבנה סביב צווארה. בידה היה רובה שהונח על שקי חול. אמרתי לעצמי 'אם כך, גם אני אקח חלק במלחמה זו. אם בחורה יכולה להיות חיילת בארץ ישראל, למה אני לא?'. המלחמה בארץ הזכירה לי את ההפגזות במלחמת האזרחים בספרד וראיתי בדמיוני את תושבי ירושלים המופגזת רצים ברחובות העיר שאני רצתי כשהייתי ילד".

העניין בכל סיפור הוא רב. מכל אחד מ"גיבורי" ספריי אני לומדת לא רק היסטוריה וגיאוגרפיה אלא גם זוכה לקבל פרספקטיבה נכונה על החיים. ללמוד מה עיקר ומה טפל וכמה הרבה כוחות טמונים בנו להתגבר על מכשולים הנקרים בדרכנו וכמה חזק הוא יצר החיים. כל אדם הוא בעיני עולם ומלואו.