מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(לו) מהנאמר ב-"תיקוני הזוהר" אנו למדים, כי בספר "שיר השירים" ישנה השבעה מקודשת ועתיקת יומין של עם ישראל על ידי השכינה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים...". שפירושה, שכל עוד לא יעסקו בני ישראל בלימוד תורה ובקיום מצוות "לשמה", שלא על מנת לקבל פרס אלא כדי להנחיל נחת רוח לבורא - לא יתעורר הרצון מלפני הבורא להביא שפע של חסד ואהבה אל העולם הזה. מכאן, שמשך הגלות וגודל היסורים שעוברים על עם ישראל לאחר שגורש מארץ ישראל תלויים ומותנים במעשיהם של בני ישראל. כאשר יגיעו ללימוד תורה מתוך הכוונה "לשמה" ולקיום מצוות מלא "ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חוכמה ובינה וכו'. ואז נזכה לגאולה השלמה". הזכות להשתתף במאמצים על מנת להביא את הגאולה בדרך של הלימוד הינה נחלת כל עם ישראל. על כן, חובתו של כל אדם מישראל ללמוד את רזי חוכמת הקבלה מכיוון שהעיסוק בה קל ומתאים גם לאלו שמתקשים בלימוד תורת הנגלה שמיועדת לאלו שהינם בעלי יכולת שכלית גבוהה, שיכולים להתעמק ולעסוק בה כיאות מתוך הכוונה "לשמה". זו התשובה שמראה, כי הטענות הרביעית והחמישית שהוצגו בתחילת ההקדמה הינן חסרות ערך ובטלות.
(לז) בהקשר אל הטענה השלישית שבתחילת ההקדמה, כי מי שלומד את חוכמת הקבלה עלול לסטות ממה שלמד בתורת הנגלה עד כה או להחמיץ מצוות מסוימות עקב הבנה מוטעית של התורה. התשובה היא שלא מכך יש לחשוש אלא בסטיות אחרות שקשורות לאיסורים לגבי לימוד הנסתר ויכולות לקלקל לאדם את עבודת השם: הראשונה - שהלומדים עברו על הוראות חז"ל שלא לעסוק ב-"סתרי תורה" ולא לגלות את מה שאסור בגילוי. והשניה, שפרשו את דברי הקבלה באופן הפשוט, על פי המושגים הגשמיים שמופיעים בה, ובכך עברו על הדיבר השני: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ייתכן כי סטיות אלו נגרמות עקב המחסום ששמו חז"ל על הבנת תכני חוכמת הקבלה בכך שנמנעו מלפרש אותה למי שביקש ללמוד. כתוצאה מכך נוצרו אי הבנות והוכנסה פרשנות גשמית למושגים רוחניים מתוך הניסיון להבין את חוכמת הנסתר. כדי להסיר את המחסום ולאפשר למי שרוצה ללמוד את חוכמת הקבלה לעשות זאת באופן הנכון והראוי, כתב הרב יהודה ליב הלוי אשלג זצ"ל (זכר צדיק לברכה) את "תלמוד עשר הספירות" שמתבסס על משנתו של האר"י הקדוש ובו פרושים שנקראים "פנים מאירות" ו- פנים מסבירות" אשר מפרשים להסביר את דברי האר"י הקדוש "בטעמם ובנימוקם בשכל בהיר ובפשטות גדולה לא פחות כמו שמבינים גמרא על ידי פירוש רש"י ז"ל".
(לח) על מנת להצדיק את הכדאיות והתועלת שבלימוד התורה וקיום המצוות "לשמה", מוצגת השאלה: מהי כוונת הקוד "לימוד תורה לשמה" ומדוע מוגדרת העבודה השלימה והרצויה בשם "לשמה" ואילו זו שאינה רצויה קרואה בשם "לא לשמה"? ברור, כי מי שעוסק בלימוד תורה ובקיום מצוות "לשמה" מתכוון לכך, שלימודו לא נועד לטובת עצמו (מירוק חטאים, כפרת עוונות, כניסה לגן העדן וכו') אלא אך ורק כדי לגרום נחת רוח ליוצרו. הסבר זה יוצר קושי אחר, שכן אם זו הכוונה, מדוע לא כתוב "לימוד תורה לשמו" או "לימוד תורה שלא לשמו" במשמעות, שלימוד התורה נועד כדי להאדיר, לפאר ולברך את שמותיו של הקב"ה, אלא כותבים את התוספת "לשמה" או "שלא לשמה" שפירושה "לימוד לשם תורה" או: "לימוד שלא לשם תורה"?
(לט) ההסבר לכך מתבסס על כינויה של התורה בשם "תורת חיים" לפי שנאמר: "חיים הם למוצאיהם" (משלי, ד', כ"ב) ובמקום אחר: "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם" (דברים, ל"ב, מ"ז). הכוונה היא, שמי שעוסק בלימוד תורה ומקפיד על קיום מצוות "לשמה" זוכה בחיים טובים וארוכים בעולם הזה ואילו מי שעוסק בלימוד תורה ומצוות "שלא לשמה" חייו מתקצרים, כפי שנאמר: "כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשיית לו סם מוות וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשיית לו סם חיים" (תענית, ז, ע"א). גם על הכתוב הזה, ובעיקר על חלקו המסיים, אפשר לתמוה: כיצד ייתכן, שאדם המשקיע מעט זמן בלימוד תורה, וגם הזמן זה הינו לריק ולבטלה, אותו זמן מועט ועיסוק מבוטל הופכים להיות למשהו כל כך משמעותי ומאיים לאדם כמו "סם מוות"?
(מ) כדי להשיב על קושי זה, יש להבין, בראש ובראשונה, את דברי חז"ל שאמרו "יגעתי ומצאתי, תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" (מגילה ו', ע"ב). כי נראה שיש סתירה בין "יגעתי" לבין "מצאתי". זאת מכיוון שהפועל "יגעתי" מורה על עבודה רבה וטורח שמביאים לתשלום בהתאם עבור המאמץ, כי עבור יגיעה רבה משלמים מחיר גבוה יותר מאשר עבור יגיעה מועטה. לעומת זאת, הפועל "מצאתי" מורה על משהו שהאדם מגיע אליו או משיג אותו בדרך של היסח הדעת והדבר נחשב "מציאה" שבדרך כלל ערכה אינו רב ואין לה קשר בין מחירה לבין עבודה בכלל. יתכן שאולי היה צריך לכתוב, למשל, "יגעתי וקניתי"? כלומר, הקושי הוא, כיצד ניתן לקשור בין "יגעתי" ל-"מצאתי"?
