המבוך 

בתוך המבוך של נפש תעתועים
חיפש אורח את דרכו.
לא ידע את אשר נכון לו
ואת אשר יארע בחיפושיו.

פגש שם ימות מלוחות של תסכול
הרים נישאים של ייאוש
גלים גבוהים של חוסר אמונה
מרחבים אדירים של ציניות.

בכל עת שנדמה לו כי מצא
שביל קטנטן ומתפתל של תקווה
או אור קלוש ומהבהב של אמונה ?
שב המסך השחור וכיסה על הכול.

כה מסובך היה המבוך
עד כי גם יוצריו התקשו להלך בו
והיו צועדים ונסוגים, טועים ותועים
מגששים דרכם וחוזרים ריקם.

והאורח, מה יעשה?
האם יוכל לגלים העכורים
המאיימים להטביעו בהם?
האם יזכה ליד מושטת שתוליכו?

ימים לא מעטים ראה את פתיל תקוותו
כשהוא ממשש דרכו אל הניצוץ
כדי שיפיח בו שלהבת של חום ואור,
וככל שקרב אליו כן הלך ורחק ממנו.

לא אחת אמר נואש וחש בצער
הפוקד אותו על היקלעו אל המבוך.
אך באותה עת ראה את שולי הזהב
המעטרים את המבוך ואת איכותם.

וכך נעה ונדה נפשו בין ייאוש ותקווה,
בין בדידות להשלמה,
בין ריחוק לחיבה,
וכל שעשה לא השאיר אותו
אלא באמצען של החלופות הללו...