כאדם שסרח ונכשל. אלמלא כן, אין לשואה שום לקח. ממפלצות לא ניתן ללמוד דבר.
וכאן עולה השאלה המטרידה גם הורים: האם לשלוח את הילדים למסע לפולין?
משרד החינוך מייחס חשיבות למסע, ובצדק. המסע הפך להיות בשנים האחרונות לחוויה מעצבת. בני
הצעיר אנידור עשה את המסע לפני שבע שנים, והמסע השפיע על זהותו כיהודי וכישראלי. לא פעם
יש נטייה לצעירים ישראלים לראות את עצמם מנותקים מן ``הגורל היהודי``. המושג הזה נתפס
בעיניהם חלק מן ההיסטוריה של היהודים בגולה, והם אינם רואים עצמם חלק מן הסיפור הזה. המסע
לפולין מחבר את הצעירים להבנת הגורל היהודי, ומקרב אותם להבין את הקשר בין השואה ובין
התקומה.
כולנו זוכרים את רצח הספורטאים במינכן ב-1972. מעטים זוכרים שבאותה אולימפיאדה במינכן
קיימו טקס זיכרון לשואה יומיים טרם רצח הספורטאים הישראלים. באותו טקס לא נכחו הספורטאים
הישראלים, וזה חולל אז זעזוע בדעת הקהל הישראלית. כולם תהו אז איך יתכן שספורטאים ישראלים
אינם מגלים הזדהות עם גורל העם היהודי בשואה. אך למתבונן מבחוץ על התופעה הדברים נראים
מובנים מאליהם: מה לאותם ספורטאים ישראלים המסמלים את הגבורה היהודית החדשה ולשואה? הרי
בעיניהם הם הגיעו לאולימפיאדה כנציגי היהודים החדשים שיש להם כוח ועוצמה והם לעולם לא
ילכו ``כצאן לטבח``. הם הישראלים שהגיעו לגרמניה כמייצגיה של מדינה ריבונית שלוקחת את
גורלה בידה. מה להם ולטקס על רצח יהודים חסרי אונים שהלכו כצאן לטבח?
יומיים לאחר הטקס ההוא נרצחו י``א ספורטאים ישראלים כמו יהודים בשואה: עיניהם קשורות,
ידיהם קשורות, והם הובלו אל מותם חסרי ישע וחסרי מגן. כולנו ראינו אז את המראות
והצטמררנו. שוב ושוב שאלנו את עצמנו: האם ניתקה ישראל מן הגורל היהודי?
המסע לפולין חשוב כחוליה חשובה בחינוך הדור הצעיר לראות את הקשר בין כאן לשם, בין ההווה
שלנו לעבר הטראומטי שלנו טרם הקמת המדינה. חשוב שהתלמידים יסיירו ויכירו את העולם היהודי
ואת החיים היהודיים שחרבו בשואה. המסע הזה בא לצרוב לתודעה הישראלית את הזיכרון היהודי
ולחבר את הקו האופקי של הישראליות עם הקו האנכי של היהדות, של שרשרת הדורות שהולידה את
המדינה היהודית.
