דיר יאסין
היה או לא היה - 2007. 7. 14
בהמשך לכתבה של אורי מילשטיין "דיר יאסין - הטבח שלא היה" שפורסמה באתר אימגו ב-2007. 7. 6
"שונה הייתה חוויית כיבוש דיר יאסין, לא ראינו את הקרב, לא שמענו את קולותיו והמפגש הראשון איתו היה לאחר הקרב. בקצה שכונת גבעת-שאול, ליד בית החרושת לבלוקים שעל גגו הייתה בנויה עמדת בטון עם חרכים מאוזנים, רוכזו כל השבויים, מוקפים לוחמים. לא הרחק משם עמדו תושבי גבעת-שאול, גברים נשים וילדים הסתכלו בשבויים. ניסינו להתקרב, מולכו, חמוש באקדח פרבלום מנע זאת מאיתנו.הכרנו אותו כי היה נהג "המקשר". לא ידענו כי הוא איש האצ"ל. עמדנו בצד והסתכלנו. גברי הכפר נצטוו לעלות על משאית אשר עמדה שם. הם השתהו. אחדים התחננו בפני הלוחמים, אך נדחפו אל המשאית שהלכה ונדחסה. האנשים עמדו צפופים ושותקים. מהומה התחוללה לרגלי המשאית. אחד השבויים סרב לעלות. הלוחמים דחפו אותו והוא שכב על הקרקע מייבב ומתחנן. כמה לוחמים ניסו להרימו אל המשאית אך הוא התנגד. לפתע התפרקה החבילה. הלוחמים נסוגו מספר צעדים ואז נשמעה יריה. האיש על הקרקע התפתל עוד שניות מספר וחדל. שאר הגברים השבויים עלו על המשאית במהירות. המשאית יצאה לדרכה לכיוון הכפר ועל הקרקע נשארה גוויה. בצד ריכוז הנשים הערביות וילדיהן נשמעו זעקות ויבבות. שניים אחזו ברגלי הגוויה וגררו אותה אל מאחרי בית החרושת. הם עברו לידי וראיתי את ראשה מקפץ על הקרקע. כוח עליון משך אותי והלכתי אחריהם. מישהו הביא פחית נפט. הם הציתו את הגוויה וכשהאש הייתה דועכת במקצת, היה אחד הלוחמים שופך בקופסאות פח, עוד נפט על הגוויה. מכיוון הכפר נשמעו יריות רבות. עמדתי מהופנט ליד הגוויה הבוערת, שומע את הרחשים העולים ממנה, רואה את העור המתבקע, נושם את העשן השחור והסמיך, מריח את הריח החריף. המשאית חזרה ריקה. שני לוחמים החלו לחפור בור לקבורת הגוויה ההולכת ומתפחמת. משאיות נוספות הגיעו מכיוון השכונה שלי והנשים והילדים הערביים הועלו על המשאיות. השיירה פנתה וחזרה לכיוון ממנו באה. הלוחמים רוכזו על ידי מפקדיהם ותושבי גבעת-שאול החלו להתפזר איש איש לביתו. חזרתי אל חבריי, אך לחזור לשכונתנו, פנינו לכיוון הכפר. הדרך הייתה ארוכה למדי. ירדנו בינות למשוכות הצבר, בין בוסתני עצי הפרי הנטועים על טרסות האבן. הייתה דממה, רק קולות ציפורים מצייצות וחרקים רוחשים נשמעו." ("נעורים עד תום" הוצאת גוונים 2001 עמ' 81 ?80 )
נער הייתי וגם זקנתי. את הדברים האלה כתבתי לפני כעשרים שנה, אך רק בשנת 2001 כשהחלטתי לפרסם את סיפרי הראשון "נעורים עד תום", ראו הדברים אור. פרסמתי את הדברים בזהירות ובהסתייגות, לא בגלל מה שהיה או לא היה בדיר יאסין, אלא משום שהדבר היה מראשיתו לנושא פוליטי ו"העובדות" הוצגו כפי שהוצגו ולא כפי שהיו, אלא בהתאם לאידאולוגיה והאג'נדה של הצדדים הפוליטיים שבישראליות שמאז ועד היום, ו"האמת" היא סוביקטיבית בהתאם.
לפני שאפנה להתייחס לכתבה עצמה ברצוני להעיר שתי הערות. (ישנן עוד רבות אחרות, אך לא אעלה אותן כאן.)
טבח - לצערי אני שולל כל התייחסות למונח "טבח". לא משום שהיו או לא היו מקרי טבח כאלה ואחרים, אלא משום "ההרחבה" שניתנה למונח הזה בהתאם לתפיסה האידאולוגית שכל אחד נתן למונח. רק על מנת להמחיש את דברי אזכיר את מקרי הטבח המובאים בכתבה המוזכרת של אורי מילשטיין: "קיבייה 1953. כפר קאסם 1956. סברא ובשתילה ב- 1982. בג'נין 2003. ובלבנון 2006." לדעתי אין כל מכנה משותף לכל המקרים האלה, כמו שאין כל הסכמה שמדובר במקרי טבח ובוודאי שאין להם מכנה משותף עם הטבח בעם הארמני, קל וחומר שלא עם הטבח בעם היהודי.
ככלל, רמת ה"הפקרות" של השימוש בשפה העברית, הפקרות הגורמת לחוסר התייחסות למילים ומתוך כך גם לחוסר התייחסות למעשים. כדוגמה לכך ובכוונת תחילה בתחום אחר לגמרי, אביא את מבצע ההסברה הנערך כיום כנגד כמות הנפגעים בתאונות הדרכים: לא כל מי שלא עוצר לפני מעבר חצייה הוא ר-ו-צ-ח וגם אם יחזרו על האמירה הזו אין-סוף פעמים ביום ובכל אמצעי התקשורת, לא תהיה האמירה הזו נכונה ולא יביא הדבר לשינוי כל שהוא בדפוסי הנהיגה בישראל ואולי אף להיפך.
שמאל - מתוך האמור בסעיף הקודם אני קובע (לא חייבים להסכים איתי) כי כל מי שחושב ואומר כי השמאל של לפני קום המדינה ובזמן מלחמת העצמאות הוא השמאל של היום, או מי שחושב ואומר כי השמאל של היום הוא ממשיך דרכו של השמאל שמאז, הוא גם חסר ידיעה וגם חסר דעה. אמנות ה"ספין" עוד לא היתה קיימת אז. השמאל היה במהותו שמאל ציוני- סוציאליסטי כפשוטו וכמשמעותו. ראשוניותו, סיבת קיומו ומהות קיומו היו הגשמת הציונות המדינית. הייתה זו תנועה אשר בראש ובראשונה הייתה חייבת ליצור ולרכוש טריטוריה שתהווה בסיס ומסגרת טריטוריאלית לתקומתו ולקיומו של העם היהודי שבמשך דורות רבים היה חסר מולדת. מכאן גם המדיניות של "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב". של עוד עז ועוד ישוב, כי רק ישוב הארץ, ארץ ישראל (השלמה) יבטיח הן את הבעלות על הקרקע ואת גבולות המדינה היהודית אשר תקום ואכן, מי שיעקוב אחרי גבולות מדינת ישראל ויבחן את מפת הישובים של לפני קום המדינה, ושל הישובים החדשים שהוקמו מיד לאחר סיום המלחמה יבחין ללא קושי בהתאמה שבין בגבול והישובים, כי הישובים הם שקבעו את הגבולות. ( נכון הדבר גם לתנועת ההתישבות שפרצה לאחר מלחמת ששת הימים.)
מסגרתו הפוליטית של השמאל היתה אז "מפ"ם מפלגת הפועלים המאוחדת", שמרכיביה היו "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר" ובסיסה היו תנועות "הקיבוץ המאוחד" ו"הקיבוץ הארצי". שהיו גם בסיסו הפיסי של הכוח הלוחם, ה"פלמ"ח". (לא ייפקד מקומם של הכוחות הלוחמים האחרים: ההגנה, האצ"ל והלח"י אלא שמסגרת כוחות אלה היתה אחרת ואזכיר אותם בהמשך).
על אף היות השמאל תנועה חילונית היתה תפיסתו המדינית ציונית, יש מי שאומרים כי לא היתה בה אמונה יהודית, אך מי שהכיר ומכיר את הציונות יודע כי בגלוי ובנסתר רבה בה האמונה ביהדות ובמסורת היהודית, אם כי לא בהכרח אמונה דתית. כתנועה שהכילה את האמונה הזו, ברור היה כי תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל מחייבת את היותה של ירושלים עיר הבירה של מדינת העם היהודי. היה זה מושכל ראשוני שאינו ניתן לערעור. כיום, מה שקורא לעצמו "שמאל" אינו מבין את המשמעות המלאה של הציונות ובעיקר של היהדות. חלק ממנהיגיו מגדירים את עצמם כ"פוסט ציונים" והקיצונים שבהם אף כ"אנטי ציונים" ומכאן קצרה מאוד הדרך לשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה שלילת מקומה ומעמדה של העיר ירושלים כבירת ישראל הבלעדית. אני מרשה לעצמי לומר כי ההגדרה "פוסט ציוני" היא אחת ההגדרות התלושות ביותר (בלשון המעטה) ששמעתי בחיי. ההגדרה "אנטי ציוני" מוכרת יותר על משמעויותיה השונות המתלוות לסכנה הטמונה במושג "אנטי" ולא רק כפתיח למושג "אנט שמי".
ראיה זו של מקומה של ירושלים היא שהביאה להתחוללות הקרבות המרים והאיומים בירושלים ובעיקר בדרך אליה ולשחרורה.
מטבע דפוסי ההתארגנות של הכוחות השונים נבע גם השוני בתפקודם. על מנת להימנע מהמשך הויכוח העקר והמיותר על מקומם, אני אתייחס אליהם כאל כוחות דומים ושווים בערכם אם כי לא הגודלם ולא בהיקף הפעילות בה לקחו חלק.
כללית אפשר לומר כי ההגנה, האצ"ל והלח"י היו כוחות "עירוניים" הקשורים, אירגונית, לערים השונות בהן גרו חבריהם ומכאן גם טווח פעילותם. לעומתם היה הפלמ"ח כוח נייד שאפשר היה להטיל עליו מטלות ופעילות מלחמתית ברחבי הארץ ובחזיתות השונות והמשתנות, כולל בערים. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בירושלים, שהיתה מיוחדת בהרכב אוכלוסיתה, שכונותיה והכוחות הלוחמים שהיו בה.
הלחימה על ירושלים חייבה את הכוחות הלוחמים להלחם גם על הכפרים הערבים ששלטו על הדרך לירושלים ושהיה בכוחם ל"החניק" את העיר, וגם על השכונות הערביות שבתוך העיר ושהיה בכוחן להשתלט על העיר כולה. בין אלה לאלה היו כמה מקומות שהיו כפר/שכונה כגון: (מדרום למערב ולצפון-מערב) מלחה, בית ג'אלה, בית מזמיל, ביר חמאם, עין כרם, דיר יאסין, בית איכסא, נבי שמואל, קלנדיה, ליפתא, ומעט רחוק יותר על הכביש לירושלים אפשר לציין כפרים שהיו קרובים לעיר כגון: קסטל, בית נקובה, אבו-גוש, סריס ועוד. הבטחת ואבטחת חייה של ירושלים חייבו את כיבוש כל המקומות הנזכרים. הטענה כי דיר יאסין הייתה ישוב שקט שברית היתה בינו לבין שכונת גבעת-שאול הקרובה אליו היא טענה שאין לה כל ביסוס. היישוב הערבי היחיד שאפשר היה לייחס לו תכונות אלה בוודאות היה הכפר אבו-גוש ואכן לא היה כל ניסיון ישראלי לפגוע בו. כל האחרים היו מטרות לכיבוש, ואמנם רובם נכבשו תוך קרבות מרים יותר או פחות. הכפרים שלא נכבשו היו ראס בית ג'אלה בדרום, בית איכסא בצפון מערב ומעט מצפון-מערב לו הכפר נבי-סמואל שהמשך קיומו גרם לנזקים כבדים, בעיקר לשכונותיה המערביות של העיר: גבעת-שאול, קרית משה, בית הכרם, רוממה, ועוד, כולל הניסיון שנכשל, להקים שדה תעופה, בין שכונת קרית משה ולאורכה של שכונת גבעת-שאול. איומן של נבי-במואל וראס בית-ג'אלה הוסר רק לאחר מלחמת ששת הימים.
לכאורה כיבוש דיר יאסין היה צריך להיות רק עוד כיבוש אחד בין כיבוש כל המקומות האחרים. אולם כמה אלמנטים חריגים הביאו למתן מעמד מיוחד שהביא ליצירת המיתוס האדיר דווקא לכיבוש הכפר הזה. האם היה זה הטבח שהיה או לא היה כטענת גורמים שונים? או שהיו גורמים אחרים שהביאו ליצירת המיתוס?
בשונה מרוב פעולות הלחימה בארץ, היתה הלחימה והכיבוש של דיר יאסין מעין שיתוף פעולה בין האצ"ל, הלח"י, ההגנה והפלמ"ח. ללא שיתוף הפעולה הזה, יתכן וכיבוש הכפר לא היה נשלם כפי שנשלם ואולי לא היה גורר אחריו את כל שבא אחריו.
תחרות ומאבק על חלקם של האירגונים השונים בתקומת המדינה היו קיימים כל השנים. תחרות ומאבק זה מצאו מיד את מקומם בדיר יאסין. והוויכוח על מי עשה מה ומי אשם במה נמשך עד עצם היום הזה וכמובן היכה הידים, לחיוב ולשלילה והעביר את סיפור דיר יאסין מתחום הלחימה במלחמת העצמאות לתחום ההסברה והתעמולה בעולם ככלל, בעולם היהודי ובעיקר בישוב היהודי בארץ.
מתן משמעות כל כך רחבה ועמוקה בהסברה ובתעמולה התאפשר משום שהיה זה (למיטב ידיעתי) שדה המאבק היחיד בין היהודים והערבים בארץ ישראל שהתנהל באופן גלוי והיה בכך ל"חלון הראווה" של המאבק על קיומה של מדינת ישראל מחד ושל הנושא הפלשתיני על היבטיו השונים מאידך.
הקרב עצמו, שהתנהל בכפר וללא עדים, הפך להיות כמעט לא רלוונטי. איש לא ידע ואיש לא אמר כמה אנשים חיו בכפר. איש לא ידע או לא אמר כמה אנשים נפגעו תוך הלחימה . איש לא ידע ואיש לא אמר כמה ערבים הצליחו לברוח מהכפר לפני השלמת כיבושו. איש לא ידע ואיש לא אמר כמה נשים וילדים נפגעו תוך הלחימה, וזאת על אף שעניין רגיש זה היה לאחד משני הגורמים המרכזיים בתחום ההסברה/תעמולה שהציגו את אי-אנושיותה ואי-מוסריותה של מדינת ישראל. כל מה שנאמר היה לא יותר מאשר ספקולציות רבות ושונות ללא ביסוס כל שהוא.
הגורם השני והמשמעותי יותר היה הצגת סיום הלחימה כ"טבח" שביצעו היהודים בערבים. הקדמתי ואמרתי כי אני שולל את השימוש במושג "טבח" לא רק במקרה הזה אלא גם במרבית המקרים בהם השתמש צד זה או אחר תוך המאבק היהודי/ערבי, כמו גם במרבית המאבקים והמלחמות שהתנהלו בעולם הרחב מאז ומעולם, אך אצמצם את דברי רק לנושא בו אנו עוסקים.
התרגלנו והתרגל העולם לדבר על סיום הקרב בדיר יאסין כטבח כאילו המילים "דיר יאסין" ו"טבח" ירדו לעולם כרוכים זה בזה. אלפי פעמים שמענו את צמד המילים האלה עד שיקשה עלינו ליצור ולשמוע מילים אחרות ואני בטוח שאעורר עלי כעס רב אם אחליף את המילה "טבח" במילים "הוצאה להורג".
הייתי ילד אולם הדברים נטועים עמוק עמוק בזכרוני. אולי אני טועה, אך כפי שכתבתי בספר, היתה רק משאית אחת עמוסה ודחוסה באלה אשר נשלחו אל מותם. כל מספר של בני אדם המוצאים להורג הוא איום ונורא. אך, רציונאלית, אני מנסה לחשוב כמה אנשים אפשר לדחוס למשאית אחת, ואכן, האינפורמציה על מספר הנהרגים בדיר יאסין, עד כמה שאני מכיר אותה ממקורות שונים, נע בין 74 ל-240 איש. שוב אני חוזר ומדגיש כי עבורי, אפילו אם היה זה איש אחד, זה איום ונורא. אולם הנורא ביותר ומה שמאפשר שימוש כל כך בוטה מחד ו"מוצלח" מאידך הוא שבדיר יאסין ההוצאה להורג נעשתה לאחר סיום הקרב עצמו ולעיני הנשים והילדים הערבים, נשותיהם וילדיהם של המוצאים להורג, ולעיני הגברים, הנשים והילדים של אזרחי ותושבי השכונות גבעת-שאול וקרית משה, כולל בעיניי שלי!
סיפור הזוועה פרץ מיד לתודעת הציבור הרחב, הן בציבור הערבי שבמזרח ירושלים אליה הועברו הנשים והילדים מדיר יאסין שהיו ללא ספק הלומי טראומה, והן בציבור היהודי שבמערב העיר. באופן טבעי קיבל הסיפור נופך נוסף על ידי המספרים ועל ידי השומעים. אין חומר טוב מזה למי שעוסק בהסברה/תעמולה, ואכן מיד הופץ הסיפור בכל רחבי הארץ ובכל רחבי העולם על האמיתות ועל השקרים שבו, על העובדות הנכונות והמעוותות, על המציאות ועל הדימיון. ומיד אומץ על ידי מי שהיה מעוניין לאמץ אותו ונדחה על ידי מי שהיה מעוניין לדחות אותו תוך תוספות והשמטות, עד כדי כך שמה שאנחנו מכירים היום אינו אלא המיתוס ולא העובדות, שאין לי ספק שלא יימצאו לעולם, כי איש אינו מעוניין בהן. וכי מי מעוניין בעובדות?!
אינני יודע אם פרשת דיר יאסין אכן היתה הגורם המרכזי לבריחתם של ערביי ארץ ישראל. אולי היה זה תוצאות הקרבות על הקסטל בהם נהרג המנהיג והמצביא המקומי הבולט ביותר: עבד אל קדר אל חוסייני. אולי היה זה גרוש ערביי רמלה ולוד. או אולי אפילו סיפור הנשק הסודי, ה"דוידקה" בצפת. אין זה משנה דבר כי כל אלה כולם הם ספקולציה במידה שווה. אולם אפשר לומר במידה מסויימת של ציניות כי יהיה הגורם לבריחת ערביי ארץ ישראל אשר יהיה, הוא היה רק לטובה?כי יש להניח כי אחרת היה מספר ההרוגים, הערבים והיהודים, במלחמת העצמאות גבוה הרבה יותר, ומוסכם על כולנו כי עדיף הפליט החי על האדם המת.
היה או לא היה - 2007. 7. 14
בהמשך לכתבה של אורי מילשטיין "דיר יאסין - הטבח שלא היה" שפורסמה באתר אימגו ב-2007. 7. 6
"שונה הייתה חוויית כיבוש דיר יאסין, לא ראינו את הקרב, לא שמענו את קולותיו והמפגש הראשון איתו היה לאחר הקרב. בקצה שכונת גבעת-שאול, ליד בית החרושת לבלוקים שעל גגו הייתה בנויה עמדת בטון עם חרכים מאוזנים, רוכזו כל השבויים, מוקפים לוחמים. לא הרחק משם עמדו תושבי גבעת-שאול, גברים נשים וילדים הסתכלו בשבויים. ניסינו להתקרב, מולכו, חמוש באקדח פרבלום מנע זאת מאיתנו.הכרנו אותו כי היה נהג "המקשר". לא ידענו כי הוא איש האצ"ל. עמדנו בצד והסתכלנו. גברי הכפר נצטוו לעלות על משאית אשר עמדה שם. הם השתהו. אחדים התחננו בפני הלוחמים, אך נדחפו אל המשאית שהלכה ונדחסה. האנשים עמדו צפופים ושותקים. מהומה התחוללה לרגלי המשאית. אחד השבויים סרב לעלות. הלוחמים דחפו אותו והוא שכב על הקרקע מייבב ומתחנן. כמה לוחמים ניסו להרימו אל המשאית אך הוא התנגד. לפתע התפרקה החבילה. הלוחמים נסוגו מספר צעדים ואז נשמעה יריה. האיש על הקרקע התפתל עוד שניות מספר וחדל. שאר הגברים השבויים עלו על המשאית במהירות. המשאית יצאה לדרכה לכיוון הכפר ועל הקרקע נשארה גוויה. בצד ריכוז הנשים הערביות וילדיהן נשמעו זעקות ויבבות. שניים אחזו ברגלי הגוויה וגררו אותה אל מאחרי בית החרושת. הם עברו לידי וראיתי את ראשה מקפץ על הקרקע. כוח עליון משך אותי והלכתי אחריהם. מישהו הביא פחית נפט. הם הציתו את הגוויה וכשהאש הייתה דועכת במקצת, היה אחד הלוחמים שופך בקופסאות פח, עוד נפט על הגוויה. מכיוון הכפר נשמעו יריות רבות. עמדתי מהופנט ליד הגוויה הבוערת, שומע את הרחשים העולים ממנה, רואה את העור המתבקע, נושם את העשן השחור והסמיך, מריח את הריח החריף. המשאית חזרה ריקה. שני לוחמים החלו לחפור בור לקבורת הגוויה ההולכת ומתפחמת. משאיות נוספות הגיעו מכיוון השכונה שלי והנשים והילדים הערביים הועלו על המשאיות. השיירה פנתה וחזרה לכיוון ממנו באה. הלוחמים רוכזו על ידי מפקדיהם ותושבי גבעת-שאול החלו להתפזר איש איש לביתו. חזרתי אל חבריי, אך לחזור לשכונתנו, פנינו לכיוון הכפר. הדרך הייתה ארוכה למדי. ירדנו בינות למשוכות הצבר, בין בוסתני עצי הפרי הנטועים על טרסות האבן. הייתה דממה, רק קולות ציפורים מצייצות וחרקים רוחשים נשמעו." ("נעורים עד תום" הוצאת גוונים 2001 עמ' 81 ?80 )
נער הייתי וגם זקנתי. את הדברים האלה כתבתי לפני כעשרים שנה, אך רק בשנת 2001 כשהחלטתי לפרסם את סיפרי הראשון "נעורים עד תום", ראו הדברים אור. פרסמתי את הדברים בזהירות ובהסתייגות, לא בגלל מה שהיה או לא היה בדיר יאסין, אלא משום שהדבר היה מראשיתו לנושא פוליטי ו"העובדות" הוצגו כפי שהוצגו ולא כפי שהיו, אלא בהתאם לאידאולוגיה והאג'נדה של הצדדים הפוליטיים שבישראליות שמאז ועד היום, ו"האמת" היא סוביקטיבית בהתאם.
לפני שאפנה להתייחס לכתבה עצמה ברצוני להעיר שתי הערות. (ישנן עוד רבות אחרות, אך לא אעלה אותן כאן.)
טבח - לצערי אני שולל כל התייחסות למונח "טבח". לא משום שהיו או לא היו מקרי טבח כאלה ואחרים, אלא משום "ההרחבה" שניתנה למונח הזה בהתאם לתפיסה האידאולוגית שכל אחד נתן למונח. רק על מנת להמחיש את דברי אזכיר את מקרי הטבח המובאים בכתבה המוזכרת של אורי מילשטיין: "קיבייה 1953. כפר קאסם 1956. סברא ובשתילה ב- 1982. בג'נין 2003. ובלבנון 2006." לדעתי אין כל מכנה משותף לכל המקרים האלה, כמו שאין כל הסכמה שמדובר במקרי טבח ובוודאי שאין להם מכנה משותף עם הטבח בעם הארמני, קל וחומר שלא עם הטבח בעם היהודי.
ככלל, רמת ה"הפקרות" של השימוש בשפה העברית, הפקרות הגורמת לחוסר התייחסות למילים ומתוך כך גם לחוסר התייחסות למעשים. כדוגמה לכך ובכוונת תחילה בתחום אחר לגמרי, אביא את מבצע ההסברה הנערך כיום כנגד כמות הנפגעים בתאונות הדרכים: לא כל מי שלא עוצר לפני מעבר חצייה הוא ר-ו-צ-ח וגם אם יחזרו על האמירה הזו אין-סוף פעמים ביום ובכל אמצעי התקשורת, לא תהיה האמירה הזו נכונה ולא יביא הדבר לשינוי כל שהוא בדפוסי הנהיגה בישראל ואולי אף להיפך.
שמאל - מתוך האמור בסעיף הקודם אני קובע (לא חייבים להסכים איתי) כי כל מי שחושב ואומר כי השמאל של לפני קום המדינה ובזמן מלחמת העצמאות הוא השמאל של היום, או מי שחושב ואומר כי השמאל של היום הוא ממשיך דרכו של השמאל שמאז, הוא גם חסר ידיעה וגם חסר דעה. אמנות ה"ספין" עוד לא היתה קיימת אז. השמאל היה במהותו שמאל ציוני- סוציאליסטי כפשוטו וכמשמעותו. ראשוניותו, סיבת קיומו ומהות קיומו היו הגשמת הציונות המדינית. הייתה זו תנועה אשר בראש ובראשונה הייתה חייבת ליצור ולרכוש טריטוריה שתהווה בסיס ומסגרת טריטוריאלית לתקומתו ולקיומו של העם היהודי שבמשך דורות רבים היה חסר מולדת. מכאן גם המדיניות של "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב". של עוד עז ועוד ישוב, כי רק ישוב הארץ, ארץ ישראל (השלמה) יבטיח הן את הבעלות על הקרקע ואת גבולות המדינה היהודית אשר תקום ואכן, מי שיעקוב אחרי גבולות מדינת ישראל ויבחן את מפת הישובים של לפני קום המדינה, ושל הישובים החדשים שהוקמו מיד לאחר סיום המלחמה יבחין ללא קושי בהתאמה שבין בגבול והישובים, כי הישובים הם שקבעו את הגבולות. ( נכון הדבר גם לתנועת ההתישבות שפרצה לאחר מלחמת ששת הימים.)
מסגרתו הפוליטית של השמאל היתה אז "מפ"ם מפלגת הפועלים המאוחדת", שמרכיביה היו "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר" ובסיסה היו תנועות "הקיבוץ המאוחד" ו"הקיבוץ הארצי". שהיו גם בסיסו הפיסי של הכוח הלוחם, ה"פלמ"ח". (לא ייפקד מקומם של הכוחות הלוחמים האחרים: ההגנה, האצ"ל והלח"י אלא שמסגרת כוחות אלה היתה אחרת ואזכיר אותם בהמשך).
על אף היות השמאל תנועה חילונית היתה תפיסתו המדינית ציונית, יש מי שאומרים כי לא היתה בה אמונה יהודית, אך מי שהכיר ומכיר את הציונות יודע כי בגלוי ובנסתר רבה בה האמונה ביהדות ובמסורת היהודית, אם כי לא בהכרח אמונה דתית. כתנועה שהכילה את האמונה הזו, ברור היה כי תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל מחייבת את היותה של ירושלים עיר הבירה של מדינת העם היהודי. היה זה מושכל ראשוני שאינו ניתן לערעור. כיום, מה שקורא לעצמו "שמאל" אינו מבין את המשמעות המלאה של הציונות ובעיקר של היהדות. חלק ממנהיגיו מגדירים את עצמם כ"פוסט ציונים" והקיצונים שבהם אף כ"אנטי ציונים" ומכאן קצרה מאוד הדרך לשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה שלילת מקומה ומעמדה של העיר ירושלים כבירת ישראל הבלעדית. אני מרשה לעצמי לומר כי ההגדרה "פוסט ציוני" היא אחת ההגדרות התלושות ביותר (בלשון המעטה) ששמעתי בחיי. ההגדרה "אנטי ציוני" מוכרת יותר על משמעויותיה השונות המתלוות לסכנה הטמונה במושג "אנטי" ולא רק כפתיח למושג "אנט שמי".
ראיה זו של מקומה של ירושלים היא שהביאה להתחוללות הקרבות המרים והאיומים בירושלים ובעיקר בדרך אליה ולשחרורה.
מטבע דפוסי ההתארגנות של הכוחות השונים נבע גם השוני בתפקודם. על מנת להימנע מהמשך הויכוח העקר והמיותר על מקומם, אני אתייחס אליהם כאל כוחות דומים ושווים בערכם אם כי לא הגודלם ולא בהיקף הפעילות בה לקחו חלק.
כללית אפשר לומר כי ההגנה, האצ"ל והלח"י היו כוחות "עירוניים" הקשורים, אירגונית, לערים השונות בהן גרו חבריהם ומכאן גם טווח פעילותם. לעומתם היה הפלמ"ח כוח נייד שאפשר היה להטיל עליו מטלות ופעילות מלחמתית ברחבי הארץ ובחזיתות השונות והמשתנות, כולל בערים. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בירושלים, שהיתה מיוחדת בהרכב אוכלוסיתה, שכונותיה והכוחות הלוחמים שהיו בה.
הלחימה על ירושלים חייבה את הכוחות הלוחמים להלחם גם על הכפרים הערבים ששלטו על הדרך לירושלים ושהיה בכוחם ל"החניק" את העיר, וגם על השכונות הערביות שבתוך העיר ושהיה בכוחן להשתלט על העיר כולה. בין אלה לאלה היו כמה מקומות שהיו כפר/שכונה כגון: (מדרום למערב ולצפון-מערב) מלחה, בית ג'אלה, בית מזמיל, ביר חמאם, עין כרם, דיר יאסין, בית איכסא, נבי שמואל, קלנדיה, ליפתא, ומעט רחוק יותר על הכביש לירושלים אפשר לציין כפרים שהיו קרובים לעיר כגון: קסטל, בית נקובה, אבו-גוש, סריס ועוד. הבטחת ואבטחת חייה של ירושלים חייבו את כיבוש כל המקומות הנזכרים. הטענה כי דיר יאסין הייתה ישוב שקט שברית היתה בינו לבין שכונת גבעת-שאול הקרובה אליו היא טענה שאין לה כל ביסוס. היישוב הערבי היחיד שאפשר היה לייחס לו תכונות אלה בוודאות היה הכפר אבו-גוש ואכן לא היה כל ניסיון ישראלי לפגוע בו. כל האחרים היו מטרות לכיבוש, ואמנם רובם נכבשו תוך קרבות מרים יותר או פחות. הכפרים שלא נכבשו היו ראס בית ג'אלה בדרום, בית איכסא בצפון מערב ומעט מצפון-מערב לו הכפר נבי-סמואל שהמשך קיומו גרם לנזקים כבדים, בעיקר לשכונותיה המערביות של העיר: גבעת-שאול, קרית משה, בית הכרם, רוממה, ועוד, כולל הניסיון שנכשל, להקים שדה תעופה, בין שכונת קרית משה ולאורכה של שכונת גבעת-שאול. איומן של נבי-במואל וראס בית-ג'אלה הוסר רק לאחר מלחמת ששת הימים.
לכאורה כיבוש דיר יאסין היה צריך להיות רק עוד כיבוש אחד בין כיבוש כל המקומות האחרים. אולם כמה אלמנטים חריגים הביאו למתן מעמד מיוחד שהביא ליצירת המיתוס האדיר דווקא לכיבוש הכפר הזה. האם היה זה הטבח שהיה או לא היה כטענת גורמים שונים? או שהיו גורמים אחרים שהביאו ליצירת המיתוס?
בשונה מרוב פעולות הלחימה בארץ, היתה הלחימה והכיבוש של דיר יאסין מעין שיתוף פעולה בין האצ"ל, הלח"י, ההגנה והפלמ"ח. ללא שיתוף הפעולה הזה, יתכן וכיבוש הכפר לא היה נשלם כפי שנשלם ואולי לא היה גורר אחריו את כל שבא אחריו.
תחרות ומאבק על חלקם של האירגונים השונים בתקומת המדינה היו קיימים כל השנים. תחרות ומאבק זה מצאו מיד את מקומם בדיר יאסין. והוויכוח על מי עשה מה ומי אשם במה נמשך עד עצם היום הזה וכמובן היכה הידים, לחיוב ולשלילה והעביר את סיפור דיר יאסין מתחום הלחימה במלחמת העצמאות לתחום ההסברה והתעמולה בעולם ככלל, בעולם היהודי ובעיקר בישוב היהודי בארץ.
מתן משמעות כל כך רחבה ועמוקה בהסברה ובתעמולה התאפשר משום שהיה זה (למיטב ידיעתי) שדה המאבק היחיד בין היהודים והערבים בארץ ישראל שהתנהל באופן גלוי והיה בכך ל"חלון הראווה" של המאבק על קיומה של מדינת ישראל מחד ושל הנושא הפלשתיני על היבטיו השונים מאידך.
הקרב עצמו, שהתנהל בכפר וללא עדים, הפך להיות כמעט לא רלוונטי. איש לא ידע ואיש לא אמר כמה אנשים חיו בכפר. איש לא ידע או לא אמר כמה אנשים נפגעו תוך הלחימה . איש לא ידע ואיש לא אמר כמה ערבים הצליחו לברוח מהכפר לפני השלמת כיבושו. איש לא ידע ואיש לא אמר כמה נשים וילדים נפגעו תוך הלחימה, וזאת על אף שעניין רגיש זה היה לאחד משני הגורמים המרכזיים בתחום ההסברה/תעמולה שהציגו את אי-אנושיותה ואי-מוסריותה של מדינת ישראל. כל מה שנאמר היה לא יותר מאשר ספקולציות רבות ושונות ללא ביסוס כל שהוא.
הגורם השני והמשמעותי יותר היה הצגת סיום הלחימה כ"טבח" שביצעו היהודים בערבים. הקדמתי ואמרתי כי אני שולל את השימוש במושג "טבח" לא רק במקרה הזה אלא גם במרבית המקרים בהם השתמש צד זה או אחר תוך המאבק היהודי/ערבי, כמו גם במרבית המאבקים והמלחמות שהתנהלו בעולם הרחב מאז ומעולם, אך אצמצם את דברי רק לנושא בו אנו עוסקים.
התרגלנו והתרגל העולם לדבר על סיום הקרב בדיר יאסין כטבח כאילו המילים "דיר יאסין" ו"טבח" ירדו לעולם כרוכים זה בזה. אלפי פעמים שמענו את צמד המילים האלה עד שיקשה עלינו ליצור ולשמוע מילים אחרות ואני בטוח שאעורר עלי כעס רב אם אחליף את המילה "טבח" במילים "הוצאה להורג".
הייתי ילד אולם הדברים נטועים עמוק עמוק בזכרוני. אולי אני טועה, אך כפי שכתבתי בספר, היתה רק משאית אחת עמוסה ודחוסה באלה אשר נשלחו אל מותם. כל מספר של בני אדם המוצאים להורג הוא איום ונורא. אך, רציונאלית, אני מנסה לחשוב כמה אנשים אפשר לדחוס למשאית אחת, ואכן, האינפורמציה על מספר הנהרגים בדיר יאסין, עד כמה שאני מכיר אותה ממקורות שונים, נע בין 74 ל-240 איש. שוב אני חוזר ומדגיש כי עבורי, אפילו אם היה זה איש אחד, זה איום ונורא. אולם הנורא ביותר ומה שמאפשר שימוש כל כך בוטה מחד ו"מוצלח" מאידך הוא שבדיר יאסין ההוצאה להורג נעשתה לאחר סיום הקרב עצמו ולעיני הנשים והילדים הערבים, נשותיהם וילדיהם של המוצאים להורג, ולעיני הגברים, הנשים והילדים של אזרחי ותושבי השכונות גבעת-שאול וקרית משה, כולל בעיניי שלי!
סיפור הזוועה פרץ מיד לתודעת הציבור הרחב, הן בציבור הערבי שבמזרח ירושלים אליה הועברו הנשים והילדים מדיר יאסין שהיו ללא ספק הלומי טראומה, והן בציבור היהודי שבמערב העיר. באופן טבעי קיבל הסיפור נופך נוסף על ידי המספרים ועל ידי השומעים. אין חומר טוב מזה למי שעוסק בהסברה/תעמולה, ואכן מיד הופץ הסיפור בכל רחבי הארץ ובכל רחבי העולם על האמיתות ועל השקרים שבו, על העובדות הנכונות והמעוותות, על המציאות ועל הדימיון. ומיד אומץ על ידי מי שהיה מעוניין לאמץ אותו ונדחה על ידי מי שהיה מעוניין לדחות אותו תוך תוספות והשמטות, עד כדי כך שמה שאנחנו מכירים היום אינו אלא המיתוס ולא העובדות, שאין לי ספק שלא יימצאו לעולם, כי איש אינו מעוניין בהן. וכי מי מעוניין בעובדות?!
אינני יודע אם פרשת דיר יאסין אכן היתה הגורם המרכזי לבריחתם של ערביי ארץ ישראל. אולי היה זה תוצאות הקרבות על הקסטל בהם נהרג המנהיג והמצביא המקומי הבולט ביותר: עבד אל קדר אל חוסייני. אולי היה זה גרוש ערביי רמלה ולוד. או אולי אפילו סיפור הנשק הסודי, ה"דוידקה" בצפת. אין זה משנה דבר כי כל אלה כולם הם ספקולציה במידה שווה. אולם אפשר לומר במידה מסויימת של ציניות כי יהיה הגורם לבריחת ערביי ארץ ישראל אשר יהיה, הוא היה רק לטובה?כי יש להניח כי אחרת היה מספר ההרוגים, הערבים והיהודים, במלחמת העצמאות גבוה הרבה יותר, ומוסכם על כולנו כי עדיף הפליט החי על האדם המת.
