אם מה שמטריד אותך זה הפצע שגדל לך ליד האף, אז מצבך טוב מאוד..או האם יש לנו סיבות מוצדקות להיות מוטרדים: 

אם מה שמטריד אותך זה הפצע שגדל לך ליד האף אז מצבך טוב מאוד...


רוב הזמן אנו מוטרדים.
מוטרדים ממה שהיה ומוטרדים ממה (אולי) יהיה.
מוטרדים ממה שיגידו ומוטרדים ממה שאולי לא יגידו.
מוטרדים מזה שנצליח ומוטרדים שלא נצליח.
מוטרדים ממה שיקרה אם לא נצליח ומוטרדים ממה שיקרה כשנצליח.
ובעיקר אנו מוטרדים מזה שאנחנו מוטרדים.

הדאגה אינה מובילה לתוצאה. הדאגה בהיפך אותיות היא אגדה. רוב המחשבות שמעוררות אצלנו דאגות מתחילות במחשבה: מה אם...וכש....ואולי...


האם יש לנו סיבות מוצדקות להיות מוטרדים:
נגדיר "מוצדקות" - מוצדקות, צודקות, נכונות, הגיוניות, תורמות, אמיתיות.
כלומר יש לנו סיבה טובה מאוד לדאגה שאם לא נדאג באמת אז יקרה משהו.
וההפך, אם נדאג "נעשה משהו".

רוב האנשים מוטרדים מבעיות כלכליות. מוצדק??
? אם יש לכם מה לאכול והיכן לישון אתם עשירים יותר מ-75% מאוכלוסיית העולם.
? אם אתם מרוויח יותר משלושה דולרים ליום, אתם עשירים יותר ממחצית אוכלוסיית העולם.
? ואם יש לך חשבון בנק, אתם נמנה בין 8% העשירים ביותר מאוכלוסיית העולם.
טרדות מבעיות כלכליות אינן מובילות לפתרון. זה שאדם מוטרד ממצב העו"ש שלי אומר שהוא מוטרד. נקודה. זה לא אומר כי הוא מתכוון לעשות משהו. וההפך זה שאדם קורא את החשבון בנק שלו ולומד כי הוא בחריגה ואינו דואג לא מלמד כי הוא אינו מתכנן כיצד לפעול מבלי "להישאר בדאגה" לדוגמא; ליצור בהירות בכסף שיש לו, בבחירות הכלכליות שלן...
אדם יכול להיות עם חריגה בחשבון הבנק ובכל זאת לחייך ולבנות לו תוכנית הבראה כלכלית.
לא חייבים לסבול, לכאוב, או לא לישון טוב בלילה.
אפשר גם בשמחה. אולי רצוי בשמחה.
זה מזכיר את הבדיחה על הילד חזר עם תעודה מלאה בציונים שליליים ורק במוזיקה ציון עשר. האב קורא את הציונים. מגיע לציון במוזיקה, רואה ציון עשר ונותן לילד שלו פליק גדול. הילד בוכה: אבל למה? והאבא עונה עם ציונים כאלו יש לך עוד מצב רוח לשיר??.
לעיתים הדאגה היא בגלל שיש "מקום קטן בבטן" ל"מפלצת גדולה", שקוראים לה דאגה. המפלצת הזו שחיה לנו בבטן מחפשת סיבות לדאוג ומשום כך היא גם מייצרת סיבות (טובות).
כלומר, כמה שזה ישמע מצחיק, יהיו אנשים שידאגו מזה שאין להם על מה לדאוג... כי הדאגה היא חלק ממה שהם, כמו שילד שלך הוא חלק ממך. כמו שהזהות המקצועית שלך היא מי ומה שאת מסמלת. ובלי הדאגה את לא תהיי "את" אלה מישהי אחרת.





ובכל זאת שלושה כללים כיצד לדאוג נכון:
מותר לדאוג. כווולם דואגים. כל אחד במינון ובתדירות אחרת. הרגישו נוח בדאגתכם.
החליטו "זמן דאגה" תנו לדאגה את "הכבוד" שלה. החליטו ממתי ועד מתי אתם דואגים. עד הערב, עד מחר, עד שאקבל צלצול טלפון וכו'. וברגע שמגיע הזמן הפסיקו לדאוג. אפשר להחליט, כל יום מחדש על שעות לדאגה...
החליטו מה מותר לעשות כשדואגים. מותר לדבר על מקור הדאגה עם חברים, לישון "ולברוח". לא לאכול או כן לאכול. להיות עצובים. לרחם על עצמנו. לקרוא חומר על מקור הדאגה באינטרנט וכו'.

צעדים אלו נותנים לגיטימציה לרגש הדאגה שקיים בכל מקרה והיתרונות:
מותר לדאוג ולכן אין במצב "כפול" בו יש דאגה וגם כעס או אשמה על הדאגה.
הדאגה לא תשלוט בנו אלא שאנחנו נשלוט בדאגה.


ולסיום מעשה שהיה.. ואיננו...
מיכל היתה מודאגת מהעובדה שלחברותה הטובה נמצא גידול בחזה. היא החלה כדבריה לדמות כי גם לה יש את ה-מחלה. עצובה ומפוחדת קבעה תור לממוגרפיה... לילה לפני לא נרדמה מרוב דאגה. היא ביצעה את הבדיקה וחיכתה מודאגת לתוצאות. התוצאות הראו ממצאים שדורשים בדיקה נוספת. מיכל עצרה נשימה, הנה יש לה סיבה טובה לדאגה. היא צודקת. מצבה גרוע. מה עם הילדים שיהפכו להיות יתומים. איך תספר להם? "אם לא יהיה לי כלום," אמרה לי: "אני מבטיחה להתחיל לחיות. באמת. ליהנות ממה שיש." מודאגת ביצעה בהמלצת הרופא בדיקות נוספות. שהראו כי לה אין כל סיבה לדאגה...