פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון - מבטח חייב להגיש תביעה כנגד מוביל ימי תוך שנה מיום מסירת הטובין. 

בתום דיון בשלוש ערכאות, קבע בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי שניתן באמצע 2002, כי חברת ביטוח ששילמה תגמולי ביטוח לשוגר הטובין בגין נזקים שאירעו לטובין במסגרת ההובלה הימית חייבת להגיש את תביעת השיפוי כנגד המוביל הימי תוך שנה מיום מסירת הטובין.

האגודה השיתופית פרדס ייצאה מטען פרי הדר לאנגליה וביטחה אותו בחברת "מנורה". המטען ניזוק ומנורה שילמה לפרדס תגמולי ביטוח.

לאחר תשלום תגמולי הביטוח הגישה מנורה תביעה כנגד המוביל הימי (בעלי האוניה וחוכריה) לקבלת שיפוי כספי בגין תגמולי הביטוח ששילמה.

כידוע, ע"פ החוק בישראל מבטח ששילם תגמולי ביטוח נכנס לנעלי המבוטח ("תחלוף") ורשאי לתבוע את המוביל הימי בגין הנזקים שנגרמו למטען ושבגינם שולמו תגמולי הביטוח.

כללי האג ויסבי, המהווים חלק מהדין הישראלי הנוגע להובלת טובין בים, קובעים כי מוביל ימי יהיה פטור מאחריות כלשהי לגבי הטובין אם לא הוגשה תביעה לבית המשפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין (סעיף קטן 6 של סעיף III). עם זאת, סעיף קטן 6(א) קובע כי תביעה לשיפוי צד ג' ניתן להגיש גם לאחר תום השנה, בהתאם לדיני ההתיישנות של מדינת ישראל (שבע שנים במקרה זה).

במקרה שלפנינו המטען נמסר למזמין פרי ההדר בינואר 1996, תגמולי הביטוח נמסרו לפרדס בדצמבר 1997, ותביעה מנורה כנגד המוביל הימי הוגשה במרץ 1998 - למעלה משנה ממועד מסירת המטען.

השאלה שעמדה לדיון - בפני שלוש ערכאות - הינה האם תקופת ההתיישנות המקוצרת של שנה אחת חלה גם כלפי תביעת חברת הביטוח, או שחברת הביטוח זכאית ליהנות מתקופת התיישנות רגילה.

בית המשפט השלום בת"א קבע כי תקופת ההתיישנות המקוצרת חלה גם על המבטח. בית המשפט המחוזי בת"א בהרכב של שלושה שופטים הפך את פסק הדין וקבע כי למבטח עומדת תקופת ההתיישנות הרגילה. בית המשפט העליון החזיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט השלום, וקבע כי תקופת התיישנות בת שנה אחת חלה גם על תביעת המבטח.

תכליתה של תקופת ההתיישנות המקוצרת:

בית המשפט העליון הסביר כי תקופת התיישנות המקוצרת נקבעה משיקולי יעילות והגנה על המובילים: ראשית, משום שאין לחייב את המוביל הימי לשמור כלל המסמכים לתקופות ארוכות, ושנית, שכן המוביל זכאי לדעת, כל עוד עובדות המקרה טריות, האם מוגשת נגדו תביעה משפטית.

בית המשפט העליון קבע כי קביעת תקופת התיישנות רגילה, במקרה שבו חברת הביטוח תשלם תגמולי ביטוח והיא זו שתתבע בסופו של דבר, תסכל את תכלית ההגנה על המובילים.

תכליתו של החריג לתקופת ההתיישנות המקוצרת:

בית המשפט העליון הסביר כי תקופת התיישנות רגילה ולא מקוצרת (סעיף 6(א)) חלה כאשר מדובר בתביעה לשיפוי כנגד צד שלישי. לדוגמא: כאשר המוביל הימי קשור עם מוביל משנה אשר התחייב לשפותו במקרה של נזק. במקרה כזה, החשש הוא ששולח הטובין יגיש את תביעתו כנגד המוביל הימי סמוך לתום השנה, ואז לא יוותר בידי המוביל הימי מספיק זמן להגיש תביעה כנגד הצד השלישי, ועל כן נקבע חריג לתקופת ההתיישנות המקוצרת.

במקרה שלפנינו, חברת הביטוח יכולה לשלוט על מועד הגשת התביעה כנגד המוביל הימי: בכוחה של חברת הביטוח להתנות בפוליסת הביטוח כי המסמכים הנוגעים להובלה יוגשו לה בזמן קצוב לאחר מסירת הטובין. לכן, חברת הביטוח לא תיהנה מתקופת התיישנות רגילה.

בית המשפט העליון גם קבע כי במקרה שלפנינו התביעה אינה כנגד צד שלישי אלא כנגד המוביל הימי שהינו צד מקורי של חוזה ההובלה. גם אם זכויות התביעה הועברו לחברת הביטוח מכח עיקרון התחלוף, עדיין מעמדו של המוביל נשאר כצד מקורי להסכם ההובלה ולא כצד שלישי.

אחידות בפרשנות כללי האג ויסבי:

עמדתה של הפרשנות המקובלת של סעיף 6(א) לכללי האג ויסבי בפסיקה ובספרות האנגלית הינה כי החריג לתקופת ההתיישנות המקוצרת אינו חל על המקרה שלפנינו. בית המשפט העליון התייחס לכך וקבע באופן כללי כי "כללי Hague-Visbyאומצו על ידי מספר לא קטן של מדינות, ומאחר שמדובר בהובלות בין לאומיות, יש עניין כי הפרשנות של כללים אלה תהא ככל האפשר אחידה במדינות השונות".

בעקבות פסק הדין חברות הביטוח עשויות להקשות על מתן תגמולי הביטוח ולהקשיח את דרישותיהן כלפי המבוטחים בנוגע להעברת המסמכים הקשורים לארוע הביטוח.