למי הסטיגמה מביאה תועלת? 

הפתגם אומר: 'חוזקה של השרשרת נמדד על פי חולייתה החלשה'. אני חושב שאין ספק שנפגעי הנפש בישראל הם החוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית (מבין הנפגעים שאמורים לדאוג עצמם). אם כך, האם מכאן נובע שחוזקה של החברה הישראלית נמדד על פי חוסנם של נפגעי הנפש בישראל? הרי לכאורה, אין שום קשר בין מצבם של נפגעי הנפש בישראל לבין חוסן החברה ישראלית, האם מכך ניתן להסיק שהפתגם אינו פתגם אמת?

לפי פשוטו אכן הפתגם אינו קולע למטרה. ברם, אחרי הפשטה ופירוש מתאים אולי בכל זאת יתקון הפתגם גם יתקון. כי מי הם 'נפגעי הנפש בישראל' אם לא חריגים בעיני החברה? ומי שבחברה אינו חריג בנושא זה או אחר - שיקום! הן כולנו, נפגעי הנפש כ'בריאים' כולנו חריגים! אך היום החברה הינה סטיגמטית מבזה ודוחה את נפגעי הנפש ומחר היא תבזה ותדחה את אחד מבניה 'הבריאים'. כי 'מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה'.

אכן, בכל רגע בעתיד החברה עלולה לא לקבל מישהו בגלל מוצאו, לאומיותו, דתו, מינו, צבע עורו, עיסוקו, מצבו הכלכלי, נכותו הפיזית, מראה פניו, סגנון דיבורו או כתיבתו והרשימה היא אינסופית. כי מחד - החברה אינה יכולה לעצור את תהליכי הדחייה הסטיגמטיים ולשים להם גבולות ברורים וחותכים, ומאידך - הפרט בחברה חש (לעתים באופן תת-מודע) חוסר ביטחון קיומי בתודעתו: 'היום בזים לנפגעי הנפש - מחר יבוא תורי מסיבה זו או אחרת'. לכן, כל עוד קיימת סטיגמה כלפי 'החוליה החלשה' הלא הם נפגעי הנפש בישראל, חוסנה של החברה כולה הוא על כרעי תרנגולת. נראה שצדק הפתגם!

ואכן הסטיגמה היא מן מפלצת שנמצאת בתווך שבין כולם לכולם. אבל אולי מעניין לשים לב שיש סוג אחד של סטיגמה שלפי דעתי נבדל ושונה מאחרים. כי הרי כל מי שסובל מסטיגמה, בלשון המעטה, אינו מרוצה בכלל מכך שהסטיגמה רובצת עליו ומפריעה לו רבות בכל התנהלותו במסגרת המציאות. כך, נפגעי הנפש מרגישים שהסטיגמה מפריעה להם על כל צעד ושעל, גם המשפחות שלהם מרגישות את עולה הכבד של הסטיגמה. אך גם 'האדם ברחוב' מרגיש שהוא חסר אונים עד מאוד כאשר מישהו מתוכו מפתח סימני חולי נפשי קל והסטיגמה חוסמת בכוח כל אפשרות לתקשורת עם הסביבה.

לא כן, אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש !

האחרונים מעדיפים מצב בו הסטיגמה שורה עליהם ולמעשה מגינה עליהם היטב מפני יידע לא סימפטי המעוגן במציאות אשר מבחינתם עלול להזיק להם אלפי מונים מן הסטיגמה עצמה אם יתפוס אחיזה בציבור...

למשל, אנשי המקצוע יעדיפו שאלפי מקרים לא חוקיים ולא מוסריים, המתרחשים השכם והערב במרפאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים, ייחשבו וייתפשו - כ'סנוביזם', כ'רשלנות' או אפילו כ'רוע לב' מצד מבצעיהם - מאשר שהציבור חו"ח ייחס אותם להתערבויות טיפוליות המתוכננות מראש ונגזרות מהמתודה של מדעי ההתנהגות !

ולמה? פשוט מפני שאם הציבור חושב שיש אי אלו מקרים פה ושם של רוע או רשלנות או סתם טיפשות, זה לא יביא להתנפלות רבתית על המקצוע, אלא רק על אותם שסרחו בשירות עצמם לכאורה. הן לדעת רבים מאנשי המקצוע מותר בהחלט לחרוג מהחוק מתוך 'אהבת המטופל' אך אסור באיסור מוחלט להיתפס!

אך מה יקרה אם יתברר לפתע שאלפי המעשים הלא חוקיים ההם מתבצעים כתוצאה ממדיניות טיפולית רווחת (פסיכו-דינאמית, למשל)? או אז צפוי לפרוץ עליהם 'עליהום' כללי שצפוי לנחות לא רק ראשם על אנשי המקצוע ספציפיים שסרחו בשטח, אלא כלפי כל המקצוע בכללותו. מבחינתם, זהו התסריט אימים הכי גרוע עבור משלח ידם וייעודם, כי הוא עלול לחבל ביכולתם להמשיך ולפעול במסגרתו (סגירת בתי החולים הפסיכיאטריים, משל).

מכאן אני למד (כמו באגדה המפורסמת על דוד המלך) שלכל דבר יש תפקיד בעולם וכל ישות עשויה להביא תועלת. קרי, אפילו הסטיגמה הנוראה יכולה לשמש כמחסה השומר ונוצר אינטרסים מקצועיים.