טיפול נפשי בישראל - מתבצע בניגוד לחוק ? 

הקדמה:

מבחינת המטופל שני שלבים בטיפול.
1. שלב החוזה הטיפול המתבסס על הסכמה מדעת
2. שלב הטיפול עצמו
בעוד שבשלב ההסכמה על פי החוק הנ'ל רוב התכנים חייבים להיות 'על השולחן', אפשר להבין שבשלב הטיפול עצמו רב יהיה הגלוי על הנסתר, בפני המטופל.


1. חוק זכויות החולה קובע קביעות הומאניות ואף מפרט

13(א) - לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

זוהי קביעה המתייחסת עקרונית למצבים בהם חלה חובה לקבל הסכמה מדעת כתנאי הכרחי להגשת טיפול רפואי (במסגרת מאמר זה לא אדון במצבים בהם יש הרשאה לטפל בלא הסכמה מדעת או בהסכמה חלקית). ומיד בסעיף הבא החוק אף מפרט ברחל ביתך הקטנה ומגדיל לעשות מבחינה הומאנית:

13(ב) - לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, 'מידע רפואי', לרבות ?
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.


2. החוק לחוד והמציאות לחוד?

במאמר הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק שהתפרסם לא מכבר באתר 'פסיכולוגיה עברית' מציין המחבר (שהוא גם מנהל הפורום 'אתיקה מקצועית' באתר זה) וקובע בפירוש שהחוק חל על מגוון מקצועות טיפוליים וגם כותב: 'יש אלמנטים שאינם נמסרים למטופל בשל חוסר מודעות של המטפלים (סיכונים ותופעות לוואי של הטיפול המוצע, חלופות לטיפול המוצע), בשל חוסר מידע (אפקטיביות של טיפולים נפשיים) או בשל קשיים בהגדרת הנושא (תאור המהות וההליך של הטיפול הנפשי).' כלומר בלשון המעטה - רבים המטפלים אשר אינם עומדים בתנאי סעיף 13.

ופה נשאלת שאלת השאלות: כיצד יתכן שמאז חקיקת החוק ב-1996 מטפלים רבים מכל גווני הקשת הטיפולית מפירים את החוק ולמיטב ידיעתי כפעיל ציבור המכיר היטב את השטח - שום תביעה אינה מוגשת בנדון מצד מאות אלפי מטופלים שמאז 1996 ודאי שחלקם היו מסוגלים מכל הבחינות להיות אסרטיביים ולתבוע את אשר מגיע להם כדין?


3. הסעיף שהופך את הקערה על פיה

לפני הסעיף שגורם למהפך מופיע סעיף שמפרט טכנית את שלוש האפשרות השונות לקבל את הסכמה מדעת של המטופל:

14(א) - הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות.

ואז מגיע הסעיף ההופך את הקערה על פיה ולמעשה מרוקן מכל תוכן את סעיף 13 דלעיל:

14(ב) - הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.

להלן התוספת - רשימה מפורטת בה מנויים כל התחומים/המקרים בהם הסכמה מדעת חייבת להינתן אך ורק בכתב (זו מופיעה אחרי כל סעיפי החוק).

תוספת
(סעיפים 14, 15)

1. ניתוחים, למעט כירורגיה זעירה
2. צינתורים של כלי דם
3. דיאליזה
4. טיפול בקרינה מייננת (רדיותרפיה)
5. טיפולי הפריה חוץ-גופית
6. כימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים

מהתוספת נובע, שכל שאר הטיפולים שאינם נקובים בתוספת ובכלל זה הפסיכותרפיה לסוגיה - אינם חייבים בהסכמה בכתב אלא רשאים להינתן בהסכמה בעל פה או בהסכמה בדרך של התנהגות.

בנקל אפשר להבחין באבסורד הגדול שנוצר, למשל: כדי לעשות צנתור, שזמן ביצועו פחות ממספר שעות, דרושה על פי החוק הסכמה בכתב - ולטיפול פסיכו-דינאמי שיכול להימשך עקרונית גם עשר שנים תמימות ועלול לטמון בחובו סכנות חמורות (ראה מאמרי באתר פסיכוליה עברית - פסיכותרפיה - היכן התרמית?( מספיקה הסכמה בעל פה שאין אפשרות סבירה לאכוף אותה מבחינה מעשית.

אבל מעבר לחוסר השוויון וחוסר הצדק המשווע, זו אחיזת עיניים מתוחכמת ביותר. כי ברמה העובדתית מה בעצם מתרחש?

אדם חוצה את מפתנו של הפסיכותרפיסט. מקבל הסבר כלשהו אודות הטיפול המיועד ומתחיל לקבל טיפול נפשי ממושך. אחרי תקופה לא קצרה הוא מרגיש ממורמר - סובר שהחסירו ממנו מידע והטעו אותו באופן משמעותי. עקרונית וטכנית, באפשרותו להתלונן, זו גם זכותו הלגיטימית. אך מעשית - הוא נבלם אפריורית על ידי החוק עצמו. כי סעיף 14(ב) דלעיל, שנראה כה תמים, נותן שיניים רק למטופלים השייכים לתחומים המנויים בתוספת, ומשאיר את מטופלים פסיכיאטריים (ואחרים) חסרי כל יכולת לממש את זכויותיהם.

הכיצד?

כי הסכמת המטופל הפסיכיאטרי ניתנת, במקרה הטוב, בעל פה, בחדרי חדרים ובלי עדים... ואפילו נניח שבכוחו של המטופל לקום לתבוע את אשר מגיע לו בהתאם לחוק... כיצד יוכל להוכיח, באינסטנציה כלשהי, שתוכן משמעותי כלשהו הוחסר/הושמט בניגוד לחוק, כאשר עדות השמיעה שלו מלפני שנים אחדות היא זו העומדת לבדה מול עדותו של איש המקצוע המוסמך?!


4. מאבק פנימי מאחורי הקלעים

אפרופו תביעות משפטיות - בכל מאודי אני מבקש ומייחל, שאלפי המטפלים הרוצים באמת ובתמים בטובתנו ופועלים רבות כדי לשפר את איכות חיינו, ישנו את הרגליהם הבלתי חוקיים בלי שתוגש אפילו תלונה אחת.

אני באמת לא הייתי רוצה לפנות נגדם - אבל האם ציבור המטפלים מותיר בידינו ברירה? האם אפשר לבוא בטענות למי שנלחץ ונדחק לפינה ומחזיר מלחמה שערה?

ומלבד זאת, האם מישהו יוכל להראות לי דרך כלשהי היכולה להביא את ציבור המטפלים הרחב והמגוון לנהוג בנו על פי רוחו ההומאנית, החופשית והנאורה של סעיף 13(ב) - מלבד באמצעות פניות אסרטיביות לערכאות?! שהרי מה סיכויינו לשנות את החוק?


5. המצב כיום - אחיזת עיניים:

מי שמעיין כיום בסעיף 13 בחוק זכויות החולה (1996) עשוי להתרשם שמדובר בחוק הומאני מעין כמותו. אך זוהי אחיזת עיניים. כי בהיעדר יכולת אכיפה, סעיף 13 לא קיים דה-פקטו אלא קיים רק דה-יורה. סעיף 14 הוא זה המרוקן בפועל את קביעותיו ההומאניות מתוכנן ויוצר מצב בו הן כתובות בספר החוקים כאילו הן לקישוט בלבד - מצוות אנשים מלומדה - פטה-מורגנה בספר החוקים. כיוון שכך, ברור שלא מוגשות תביעות כלשהן בנדון, ובהיעדר תביעות - המטפלים ממשיכים לנגוס בזכויות המטופלים ללא כל גורם שירתיעם.


6. המצב הרצוי- לגאליזציה:

אני סבור שחייבת לבוא מיד לגאליזציה שתתבטא בשינוי בחוק. קרי, הוספת הפסיכותרפיה לרשימה המפורטת של התוספת לחוק זכויות החולה, כך שתתחייב הסכמה בכתב לפני כל פסיכותרפיה משמעותית. מלבד היתרונות ההומאניים הבולטים מיד לעין, יש למהלך שכזה גם יתרונות לא מבוטלים ביחס לעבודתם של אנשי המקצוע, כגון:

א. יצירת מנגנון סלקציה ראשוני שייתן אינדיקציה לגבי מוכנותו של המטופל לטיפול
ב. מעמד יציב ובסיס מוכח לחוזה הטיפולי כלפי כל הצדדים
ג. יש לשער שתהיה הפחתה ניכרת בתופעות Acting-Out
ד. הפשרת המתח והגברת האמון ברמת הפרט והכלל בין מטפלים למטופלים


7. הסמכות והאופן לשינוי התוספת

בסעיף 31 החוק קובע:

31 - השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לשנות את התוספת.

לפני למעלה משנה פניתי בכתב לשר (שר הבריאות). אחד מעוזריו הזוטרים ענה לי במכתב תשובה לקוני וסתמי ולמעשה דחה את פנייתי בקש (עתה, בלי ציפיות רבות, גם מאמר זה יישלח אליו). גם לאגף שרותי ברה'נ פניתי יותר מפעם אחת (וגם לארגונים מקצועיים רבים אחרים). אמנם רובם הודו ביושר בקיומה של הבעיה ובחשיבותה ואף הבטיחו לטפל בעתיד, אך שום דבר מעשי לא אירע. במהלך בחודשים האחרונים פניתי שלוש פעמים ליו'ר וועדת העבודה והרווחה, הוא לא השיב לי כלל (למרות שוידאתי היטב שפניותיי הגיעו ליעדן). כנראה עניינם של נפגעי הנפש, אשר כלל אינם מהווים קבוצת לחץ, אינו מספיק חשוב לאיש מהם...


לסיום

כאדם שחלה במחלת נפש (שכלל אינה פרנויה) על כל המשתמע מכך, אני מרגיש ששותפיי לסבל ואנוכי, פעם נוספת מסובבים בכחש ושוב מופקרים ומושארים מחוץ למחנה, והפעם: גם על ידי חוקי המדינה עצמם, גם על ידי מי שאמורים לטפל בנו בהגינות, וגם על ידי שועי הארץ...