דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


על תשומת לב,נכון יותר על העדרה, בחברה הישראלית 

מאת    [ 20/06/2007 ]

מילים במאמר: 2117   [ נצפה 3610 פעמים ]

תשומת הלב,אשר מוצאת ביטוי מגוון, ביחס שבין הרשויות לאזרח,ובין האזרח לזולתו, נמצאת אצלנו בתחתית סולם הערכים, החל ברשויות השלטון ללא יוצא מן הכלל, במערכות הציבוריות ובמישור האישי שבין אדם לחברו. אולם מכיוון שבני אדם,בכול חברה ובעיקר בחברה פתוחה, זקוקים לתשומת לב, בכול המישורים,התוצאה הבלתי נמנעת היא שהתגובות, בין אם מדובר במחאות אשר מעוגנות כזכות האזרח או הקבוצה, ובין אם זה נוגע לדיבורים או למעשים של יחידים, אלה לובשים צורה חריגה ולעתים אלימה במטרה ברורה אחת- לעורר את תשומת הלב.

זה מזמן שאני רוצה לכתוב בנושא תשומת לב שלדעתי הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו, כחברה וכבני אדם. מה שדרבן אותי לכתוב, סוף ,סוף, בנושא הוא ספרו של אברהם בורג, בעצם הריאיון איתו בעקבות הוצאת ספרו "לנצח את היטלר". די בכותרת כדי לעורר תשומת לב אדירה. מאות תגובת לריאיון התפרסמו באינטרנט, בעיתונים וכתריסר תגובות- מדודות וממוינות- במוסף "הארץ"(שבו פורסם הריאיון עם ארי שביט 8.3.2007) . פורסמו גם מאמרים מלומדים אשר מנתחים את האיש ואת תורתו החדשה. לי אין כול כוונה אפילו לגעת בתזה שלו בדבר סופה של המדינה היהודית. תזה זאת היא בעיניי מופרכת, משוללת יסוד, בעלת פיגומים רופפים, חלום מבועת. אבל אני כן אתייחס לצורה-הבוטה, המתריסה, הלעומתית, האגרופנית, הנפיצה (מונח שהוא מרבה להשתמש בו) של הריאיון. והצורה לא רק מדברת, היא צועקת: תשומת לב. בדיוק כמו באותו מונולוג של דני קיי הגדול, כשהוא מופיע כילד ומתחנן לקצת מים: I want a drink of water ,I am thirsty וכאשר הוא לא נענה הוא מתחיל לצווח I want some peace and quiet around here כדי שישמעו אותו.

יש נקודות רבות, בריאיון של עם אברהם בורג שהמרואיין מביא ושרבים יסכימו איתן או לא ידחו אותן על הסף, לגבי נורמות, פסולות, מעוותות, פוגעניות, בחברה הישראלית. אלא שבורג כאותו ילד בגן ילדים, שלא רק מבקש תשומת לב, כמו ילדים אחרים בגן, אלא מבקש תשומת לב יתרה. ואם הוא לא מקבל אותה הוא שובר כלים.

זה מראה לא רק את תכונותיו של בורג ודומיו, אלא מצביע בין היתר על תשליל הרקע של דיוקנה ודמותה של המדינה ושל החברה שלנו. למעט כמה איים של יחידים וקבוצות, החברה הישראלית אטומה. בורג לא היה סתם צמא פרסום בבחינת "העיקר שתאיית את שמי נכון". גם לו מותר לצעוק. אצלנו, אפשר לומר בהכללה, מילה היא לא מילה, הבטחה אינה הבטחה, התחייבויות מופרות, שבועות הן שבועות שווא. במדינה של יהודים אשר במשך דורות שוועו לתשומת לב אוהדת בעולם, תשומת הלב היא בשפל. כאן הסיסמה "פתחי ססאמי" לא תועיל וכדי שאיזה חריץ ייפתח צריך כמה מטעני צד, רימוני רסס וכיו"ב אמל"ח, בהנחה שמישהו מבפנים יפתח צוהר קטן ויציץ החוצה לראות מה הרעש הזה.צמיגים בוערים, הפיכת רכבים, ניפוץ חלונות ראווה, הם חלק מן הצעקה לתשומת לב, אצלנו ובכול מקום.

ואתם יודעים מה? בשום מילון עברי,שימושי-יש לומר- לרבות של אבן שושן לא מצאתי את הערך ההולם כול כך בשפה העברית "תשומת לב".attention בלעז. הוא נמצא איפשהו בתוך הערך "לב" .לעומת זה מצאתי את הערך "תשומות"- "כינוי להוצאות שמוציא גוף כלכלי בתהליך היצור, העלות של חומרים,העבודה וכל דבר אחר הנדרש לתהליך היצור". משום מה העורך פסח- במסגרת הערך- על "קידום", "שווק", "פרסום", "מיצוב"- כולם עמודי תווך של המשק בימינו- קרי לעורר תשומת לב. בכלכלה על כול ענפיה תשומת הלב נמצאת כמעט בראש הפירמידה, אחרי יצור. אבל בסולם הנורמות החברתיות שלנו היא נמצאת בתחתית.

אילו שמעון הצדיק איתנו כיום הוא מן הסתם היה מוסיף את "תשומת הלב" על "שלושה דברים שהעולם עומד: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א'-ב). אפשר ובתורה מובנה הערך הזה, שכן ביהושע א'(8) נאמר "והגית בו(בספר התורה) יומם ולילה למען תשמור לעשות כל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל".





תשומת לב מתחילה בגן הילדים.


תשומת הלב מתחילה בגיל הרך, ולא צריך סטטיסטיקות ונתונים מדעיים כדי להוכיח זאת. כול א?ם תוכל ללמד אותנו פרק בתשומת לב של הרך. הסוציולוגים וסוציו-פסיכולוגים תמימי דעים כי כול ההתנהגות של הילד מכוונת לקב?ע את מקומו במשפחה. אם האמון שלו במקומו הראוי במשפחה מתערער הילד ימצא דרכים לדרוש תשומת לב יתרה. הוא יעשה זאת בהפגנת כוח, במשחק ברוגז או נקמנות או שהוא ייהפך לאפאתי או ישקע לתוך ייאוש. אשר למבוגרים, מי שנתנסה לשבת מול פסיכולוג, יודע כי המפתח ליחסים בינו לבינה, בינו לבין זולתו או בינו לבין הסובב אותו, הוא הכרה בעמדתו ובגישה של הזולת, בין אם אתה מסכים להן ובין אם אתה חולק עליהן. בפקעת הזאת אין כללים מוחלטים, צדק מוחלט או עמדה נחרצת שאמורה להתקבל על הכול. תשומת לב היא המפתח.

מאמר בנושא, שמסתמך על תורת אדלר, פרסמה דינה ברוצקי ב- www.derech.net. פרופסור אלפרד אדלר, תלמידו של פרויד, ראה את האדם כמערכת שלמה-הוליסטית. הוא התייחס בהערכה רבה לטיפוח הגוף, לשכלול יכולות מוטוריות כבסיס לבריאות הנפש. שרה אדלשטיין מורה ומומחית לתנועה ולהבעה בגישה הפסיכו מוטורית כותבת ( co ilwww.0-5 ) כי לדעת אדלר היצור האנושי מגיע לעולם עם "תחושת נחיתות" כחלק מן ההיבט ההישרדותי ומשום כך הוא נזקק לתחושת השתייכות למסגרות כמו משפחה וקבוצות השתייכויות אחרות. דניאל נוראל, מטפל הוליסטי ומדריך להתפתחות אישית
( adamawww.ima ) קובע שכאשר תשומת לבנו מתמקדת במקום מסוים, במחשבה מסוימת, ברעיון מסוים- המוקד הופך לישות אמיתית, לדבר מציאותי בחיינו. ווליאם ג'יימס, פסיכולוג אמריקאי בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים( אחיו של הסופר הידוע הנרי ג'יימס), כתב ש " שק?ש?ב"( קרי תשומת לב) הוא מצב שבו הדעת נוטלת בעלות באופן ברור וחד על אחד מתוך כול האובייקטים או נתוני מחשבה אפשריים ומתמקד בו בלבד". להלכה קיים מונח עברי אשר מתקרב "לתשומת לב"- קשב. אך קשב יש לו גם משמעות של חוש שמיעה, כלומר הזולת שומע אותך .אבל זה לא אומר שהוא שומע את המסר שלך, או שהוא מתחשב בו. אף שבמונח "אוזן קשובה" יש אלמנט של תשומת לב.

ישנן תרבויות שבהם "קשב" אכן משמעו תשומת לב. אני זוכר בבית מלון בוורשה עוד בתקופה הקומוניסטית פניתי לשומר הסף שהיה במדי אדמירל וגבוה משני מטרים והוא שם לב שאני רוצה משהו ממנו והתגובה שלו, בלי להתכופף, הייתה slysze (כלומר : שומע) .עשיתי מזה מטעמים מש?ל מדובר היה באיזה הנסיך ששומע את נתינו. אבל זה היה ביטוי שאומר "אזני קשובה", אני שם לב. אצלנו האטימות מתחילה למעלה וגולשת למטה.

נושא תשומת לב עומד במוקד של תורות ודיסציפלינות במזרח,שמועתקות למערב,אך מקור כמה מהן דווקא בתפיסה היוונית הקלאסית . אצלנו פורסמה לא מכבר באינטרנט הודעה על "יום מודעות לתשומת הלב" ויש בישראל קהילות "תשומת הלב". הופתעתי מאוד. כול אלה הם כאילו באיזה רובד היולי, אמורפי. משהו שמרחף אי שם בחלל אך אינו חודר לתחום החיים שלנו, כאילו שייך לספ?רות אחרות ביקום שבהן אין כוח משיכה. עובדה. בחברה הישראלית, מלבד מעטים, כפי שציינתי, תשומת הלב שואפת לדרגה הנמוכה ביותר, משהו קרוב לאפס. יש " תשומת לב" מסוג אחר לגמרי, שמן הראוי להזכיר אותה, בהקשרה השלילי.

תשומת לב פרוורטית ובשרות הטרור.

בשבוע שעבר צפיתי בסרט שבו זמר רוק ,שהיה מטורף לתשומת לב, חטף מטוס ואחר כך הנחית אותו בשלום, וזכה לתשומת הלב הראויה ובא על סיפוקו הפרוורטי. אך זהו סרט בדיוני. במאמר בשבוע שעבר הזכרתי את המשדר בטלוויזיה ההולנדית בשם "מופע התרומה הגדולה". שידור שקרי אשר דובר משרד החינוך ההולנדי ראה לנכון לשבח אותו שכן הוא עורר "תשומת לב" לנושא של השתלות. בימינו, כאשר התקשורת רוצה לינוק בכול מאודה, יש ספקי עטינים בשפע אשר מוכנים להזרים את הנוזל בכמויות. למשל, מחצית מפעילות טרוריסטית מכוונת להפנות תשומת לב. התקשורת נענית ברצון, וקיים מעין הסכם גומלין בשתיקה. להזכיר את החיזבאללה בלבנון ואת הג'יהאד האיסלמי בעזה אשר במיקוח על שחרור השבויים הישראליים מנצלים את המדיה כדי ללחוץ על ממשלת ישראל באמצעות דעת הקהל. במהדורה האחרונה של "רואים עולם" בערוץ אחד, תאר הפרופסור מרווין קאלב, בשעתו פרשן פוליטי מן הבולטים בארה"ב, איך החיזבאללה ניצל את התקשורת, הישראלית והעולמית, בתחכום רב, לצרכיו שלו במלחמת לבנון השנייה. אך אלה לא היחידים בעולם ויש רבים דומים בארצות שונות,בדרום אמריקה, באסיה ובאפריקה ועדיין גם באירופה- המחתרת הבאסקית בספרד, לאחר שבאירלנד הטרור פסק.

בשעתו בכנס בינלאומי בנושא "מדיה מחאה ואלימות פוליטית" אשר אורגן על ידי המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית ומועדון שדרי הטלוויזיה, הדעה של אקדמאים ואנשי מחקר הייתה חד משמעית. המסרים שמתלווים לפעולות טרור הם לא רק חלק אינטגראלי של המערכה, אלא החלק העיקרי שלה.
בקטגוריה זאת אפשר לכלול פעולות כמו חטיפת מטוסים, בני ערובה, משא ומתן לשחרורם, העברת מסרים שלהם או תמונות שלהם או של שבויים. זאת מערכה פסיכולוגית אדירת השפעה על צבורים ובאמצעותם על מוסדות שלטון. ראוי לציין שכול עוד החטופים או השבויים בחיים,או בריאים במצב סביר
חלקים בדעת הקהל ובראש וראשונה המשפחות והמקורבים לחטופים יטו אוזן קשבת למסרים של החוטפים.בייחוד בחברה כמו שלנו שחיי אדם כה חשובים.הערה סרקסטית. דומני שהם לעיתים חשובים יותר כאשר הם בידי אויב מאשר כאשר הם נמצאים אצלנו בבתים, ברחובות, בכבישים.

תשומת לב מקצועית מול תשומת לב אמיתית.

ויש,כאמור, תשומת לב תכליתית מאוד : פוליטית,כלכלית, מסחרית וכד', כלומר תשומת לב שתלויה בדבר. יכול אדם להיות ממליך ראשי ממשלות, יועץ "אסטרטגי" ,יועץ סתרים, יועץ תקשורת, יועץ לבחירת נשיא המדינה. אם הוא לא ממוחזר, אותו אדם שמוכר תשומת לב, כול תשומת הלב כלפיו נמוגה. איש תקשורת מחוזר כול עוד הוא משמש שופר למסרים. כול עוד המשווק, היועץ מוכר את המרכולת של אדוניו. כאשר הוא מסיים תפקידו, נסתיימה תשומת הלב. אנשי תקשורת,פעילים, מבוקשים. רוצה לומר שתשומת לב אצלנו היא כמין "אהבה שתלויה בדבר". באמריקה לומדים "יחסי ציבור" בבתי הספר, כמו שלומדים את תורת הנאום. אבל לעיתים "מתוך שלא לשמו בא לשמו" והיחס הופך להרגל גם בתחום יחסי אנוש. לא ככה אצלנו.

אצלנו תשומת הלב היא פונקציונאלית.בבחירות הכלכליות,בפריימריס במפלגות, או כאמור,בבחירת הנשיא - מחד, ובעתות מצוקה כמו ירי קטיושות לשדרות, ההפגזות בצפון- מאידך. התופעה של תשומת לב זמנית, אך היא, ברובה, מזויפת,לא כנה, בבחינת יציאת ידי חובה.תשומת לב מרבית בהקשר זה ניתנת,כאמור, לאנשי תקשורת, שהרי הם המתווכים של תשומת הלב- בשכר.והאמנים.זה נחמד מאוד כול אימת שחבורת אמנים מופיעה, ללא תמורה, כהזדהות- חד פעמית עם קרבנות כאלה או אחרים. הם in בין עם מדובר במפגן הזדהות עם שדרות או דארפור. אחר כך הם חוזרים למופעים שלהם שתשומת לב היחידה היא תמורה בממון או רייטינג= כסף. אילו במקום להופיע בכיכר רבין בתל אביב, היו מופיעים, כבודדים או כזוגות, פעם בשבוע בשדרות למשך תקופה של חדשים- זאת הייתה תשומת לב, ולא כאילו. כאשר משפחת ביטון בקריית שמונה חגגה לבנה ביום ב' האחרון בר מצווה, יום לאחר נפילת שני קטיושות,(אשר ברור היה שזה היה הפעם מקרה חריג) יותר ממחצית המוזמנים לא הופיעו. אין כמעט רובד, ציבורי וגם במקרים רבים אישי, שתשומת הלב תופס אצלו ערך חשוב. באחדים ממאמריי הזכרתי את נבחרי העם ( ,גבעת רם לא עונה") אשר מתעלמים מפניות אליהם,לפחות רובם. אחריהם באים נציגי ציבור אחרים במישור הלאומי או המקומי אשר מתעלמים מפניות אליהם,שלא לדבר על שרים.

דוגמה חינוכית רעה.

אני עוסק בנושא של תרומת ניצולי השואה למדינה. במאמר(באתר זה) על הנוער בישראל הזכרתי את העובדה כי הנוער שלנו מוכן להירתם למשימות לאומיות אם יציבו לפניו אתגרים או מבוגרים ישמשו דוגמה. כדוגמה הבאתי את בעיית ניצולי השואה שנמצאים במצב אומלל בערוב ימיהם והמדינה מתעללת בהם. בין הפעילים בנושא היה עוזי דיין. הנוער נענה לקריאה והתייצב. בשתי הופעות שלי ביום הזיכרון לשואה קראתי קטע מתוך מנשר הניצולים. זהו מסמך מכונן מן הדרגה הראשונה- יהודי, ציוני, ערכי והומניסטי. בני הנוער ניגשו אלי ושאלו איפה אפשר להשיג את הטקסט. כתבתי מכתב לשרת חינוכנו, הפרופסור יולי תמיר, שמן הראוי היה שביום הזיכרון לשואה ייקרא בפני בני הנוער במערכת החינוך המנשר,כולו או מקצתו, מכיוון שיש בו בשורה, יש בו לקחים יהודיים אוניברסאליים. הפרופסור תמיר היא אישיות לעניין, ידענית גדולה,( גברה על 100 תלמידים בתחרות), שוחה באפיקי האקדמיה והציבור כדג והיא אכפתית. גם אילו לא מלאה תפקיד של שרת חינוך, ניתן היה לצפות לאיזה משוב.
לא קבלתי אפילו אישור לקבלת המכתב, אף שאני משוכנע שהוא הגיע ליעדו.

ומדוע נרחיק. אני עיתונאי ואני מעיד שהציבור שעימו אני נמנה, ציבור שאחראי על קומוניקציה, על תקשורת בין חלקי החברה, בין השלטון לפרט ובין הפרט למוסדות שלטון, הוא, ברמה האישית, חסר קשב בכול הקשור לתשומת לב. הם העיתונאים יושבים להם על עננים משלהם ומורידים גשמי נדבות של מסרים . אולם נסה לפנות אליהם, אישית, גם אם אתה מחמיא להם על מאמר או כתבה,התגובה היא אלם. יש שמשיבים, בחום, בתודה, אך אלה מיעוט. נדהמתי כאשר במקרה אחד החמאתי לעמית בתקשורת האלקטרונית ולשני בתקשורת הכתובה, כאשר במענה המלבב, שניהם הודו לי על "הפרגון". כלומר לא על תשומת הלב אלא על עצם העובדה שאני לא מקנא ומשמיץ אלא מפרגן. זאת אינדיקציה למסגרת ההתייחסות בכול הקשור לתחום תשומת הלב.

ואגב,כמו וירוס שאינו מובא לבית חולים אלא החממה שם ממנו,כך מסתבר שהמקור להעדר תשומת הלב בעיתונות הוא בפנים.במדור "מסיבת עיתונאים" ("העין השביעית"- יוני 2007 ) כותב העיתונאי אורי אס-קורלנדר: " בשש שנותיי ככתב צעיר פגשתי רק עורכים מעטים שהיה להם זמן,וסבלנות ללמד, להסביר, להעיר ולהחמיא, ואני זוכר אותם כמורים ממש שנתנו לי כלים יקרי ערך". במילים אחרות,רק מעטים הקדישו לעיתונאי הצעיר תשומת לב.ל"השקעה" מסוג כזה יש "דיווידנד" מסוג אחר.לתופעה זאת לא צריך להפנות תשומת לב מיוחדת.

אינני חושב שיש משהו צורב יותר מאשר העדר תשומת לב, שמעיד על זלזול, על הטלת המסר שלך לפח, אם לא בצורת כלי אז סל השאריות הנפשי שמוצא מקומו במערכת העיכול. הוא הגרוע מכול. זה מעיד על התנשאות, יהירות, של אני ואפסי, שלעתים היא דווקא מגמדת את האיש שהוא מטרת המסר. הרי תמיד מוטב שיתייחסו אליך או אל דעותיך בביקורת קשה מאשר להתעלם מהם.

אברהם בורג קבל במהלך הקריירות שלו תשומת לב בשפע. אך הוא אינו יודע שובע והוא מעין בולימי בתחום הזה , שהתוצאה היא הקאה . אולם בצעקה שלו נוסח דני קיי, הוא חשף את אחד המוקדים המכוערים בחיינו כאן בארץ. צפצוף אחד ארוך על תשומת לב.



צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב