אותם אנשים שחיפשו משמעות ועניין, גילו סקרנות לגבי עולמם הפנימי, וביקשו להימצא בתהליך ובמסע חווייתי, יצירתי, מעשיר, מעצים, ומתגמל, אכן גילו עניין בסדנא ובמה שהיא מציעה (ראה המאמר סדנת ציור דיוקן עצמי - חלק I). אבל, עדיין היו מספר שאלות חשובות ואפילו עקרוניות שצצו ועלו במפגשינו השונים. שאלות אלה התמקדו בתחום הספציפי שסדנא זו מציעה - ציור ככלל והתמקדות בז'אנר של ציור דיוקן עצמי בפרט.
מדוע ציור, ומדוע ציור דיוקן עצמי?
הצייר הוא סוג של חוקר תופעות, טוען הפילוסוף מרלו-פונטי במסה המרתקת שלו 'העין והרוח'. זאת בשל היכולת המיוחדת שיש לו לחשוף ולראות את "מה שנסתר במעבה הדברים הגלויים". מרלו- פונטי מצטרף לשורה מכובדת של הוגים וחוקרים שאכן רואים באמנות כלי לחקירה. יתרה מזאת, לא זו בלבד שזה כלי שבאמצעותו חוקר התופעה יכול לגלות, לחשוף ולעצב אותה, הוא גם כלי שדרכו הצייר/חוקר מביא אל התופעה הנחקרת, ואל תהליך החקירה את עולמו הפנימי. כלומר, חקירה שמביאה אמת יחסית וסובייקטיבית. סוג של אמת שעולם המחקר מכיר היום בחשיבותו. לפיכך, יש הטוענים שכל יצירת אמנות היא למעשה סוג של דיוקן עצמי.
השימוש בכלי היצירה, הפוטנציאל שלהם, והאופן שבו הצייר משתמש בהם, כצורת ביטוי חופשיה ואינטואיטיבית, מאפשרים לו להימצא בשיח פנימי עם עצמו - עם עולמו הפנימי הנסתר והלא ידוע. צורה זו של פעילות ושל חשיבה מאפשרת לתכנים לא מוכרים ולא מודעים לעלות. כך, באופן טבעי, וללא מאמץ מיוחד מתאפשר למצייר להגיע אל מחוזות אחרים בנפשו פנימה. יש לציין שמחוזות אלה קיימים ומבעבעים תמיד, אך במקביל הם גם חמקמקים ובלתי נתפסים. פעולת הציור משמשת לפיכך כפתח המילוט של תכנים אלה. פעולת הצייר היא מאין סוג של "ציד" או לחילופין חכה ורשת שמאפשרת ללכוד תכנים אלה. תכנים אלה, אחר כך, מתמקמים אל תוך הציור ושם הם הופכים להיות שוב גלויים וחסויים כאחד. גלויים משום שהם נראים, חסויים משום שהם "כתובים בשפת הציור".
כך נוצר מרחב חדש לתכני הנפש הפנימיים. מרחב שמאפשר להם לנוע, לעלות, להתגלות ולהצביע על קיומם. תכנים אלה הם החלקים האחרים שלנו כפי שאומר לאקאן 'האני האחר', אך הם חלק בלתי נפרד מאתנו ומנשמת אפינו. "הנשמה" אומר הפסיכואנליטיקאי הגדול, קארל יונג "אינה יכולה להתקיים בשלווה עד שתמצא את האחר שלה, והאחר הוא תמיד אתה". יונג גם טוען שהיצירתיות היא הדרך להביא את האחר שלך אליך.
מאחר ופעולת הציור היא סוג של חשיבה שבאה ממקום אחר. חשיבה יצירתית, חשיבה שכללי הפעולה שלה שונים מדרכי החשיבה המובנות והשיטתיות, מתארים פעילות זו כסוג של משחק ושעשוע. חוקרים מגדירים זאת במושגים של חשיבה יצירתית, חשיבת רוחב, חשיבה שבה פועלים דמיון, אסוציאציה, רגש, חוויה. סוג הפעילות שבה פועלת האונה הימנית של המוח. זהו סוג שבה הנפש "יוצאת לחופש" וחושבת אחרת. סוג של יציאה מהקופסא. כך נוצרים "פתחי המילוט".
כך למשל המפגש של הצייר עם הפנים שנשקפות אליו מן המראה, מאפשרות לו לראות את פני השטח שאותם הוא אמור לצייר ובו בזמן לחדור ללא מאמץ אל הפנים (תוך). כפי שהמילה 'פנים' עצמה מעידה על כך. מתוך מפגש זה של הצייר שמתבונן על פניו ובוחן אותם על מנת לצייר אותם ובהשראתם, מתאפשר מצב שבו, נוצר אותו פתח מילוט לתכנים הלא מודעים וכך לא זו בלבד שנוצר עבור תכנים אלה מסלול, הרי שעצם הגעתם מאפשרת לצייר להיחשף לדברים בלתי מוכרים שהם חלק מעצמו שלו.
השימוש בכלי הציור, בחומרים, בטכניקות ובשיטות השונות לציור דיוקן עצמי, בין אם הן יהיו בחלקם מובנות ושיטתיות ובין אם הם ישולבו בהרבה דמיון, חופש, יצירתיות ואינטואיציה הם יהיו מגרש השיח של הצייר המשוחח עם עצמו "מגרש המשחקים של הנפש" שבו השיח חופשי, גלוי ואמיתי. כך המצייר חוקר- משוחח- ומתהווה, הוא יחד עם יצירתו.
הדרך שבה סדנא זו מתנהלת מאפשרת לכל משתתף לנוע בקצב שלו. בריתמוס האישי הזה נוצר מיזוג בין קטבים שונים שנכונים לחיים כמו גם לאישיות. הם נעים בין חופש לשחרור, בין שכל לרגש ובין הגיון לדמיון. כך המצייר בסדנא לומד גם להבחין ביניהם וגם למזג ולחבר ביניהם. המיזוג בין קטבים אלה הוא חלק מתהליך של התפתחות ושל העצמה שבו מתהווה סוג של אישיות שלומד לחבר ולאחד בין חוקים, משמעת, מבנה, סדר ושיטה ובין חופש, דמיון, יצירה, רגש, חוויה וחושים.
כאשר כל זה נלקח אל תחום ציור דיוקן עצמי, החקר והמסע הופך להיות ממוקד יותר, ספציפי יותר, ומביא עמו עוד איכויות ייחודיות ובעלות משמעות (ראה מאמרים, "ראי ראי, וכו')
בשלבים אלה של הסבריי מבקשים המאזינים לקבל עוד מידע ועוד מעט אינפורמציה ביחס לשפת הציור. רבות נאמר על שפה זו ולכן אני בוררת את מילותיי, כדי לומר בקיצור נמרץ עוד כמה מילים על שפת הציור, בעיקר בהתייחס לשאלה.
מה המיוחד בשפת הציור, וכיצד זה תורם להבנת סדנא זו?
שפת הציור היא לא נחלתם של הציירים המקצועיים בלבד. אלה אכן לקחו את השפה והפכו אותה לכלי הביטוי שלהם. אך למעשה זוהי שפה אוניברסלית ששייכת לכולם, בכל מקום בכל זמן ובכל גיל. שפה שדיברו בא אבותינו הקדמונים, מדברים בה ילדי גן, וממשיכים לדבר בה גם אלה שבחרו בה כשפת הביטוי והמימוש שלהם. זוהי שפה שכולם ידעו לדבר בה משחר ילדותם, אך בשל סיבות רבות היא נזנחה, נדחקה, ונשתכחה.
אך מי שבכל זאת בוחר לשוב ולדבר בה, מגלה שפה אחרת. שפה "חרישית" שפה שהיא נראית אך איננה נשמעת. גילוייה וביטוייה הם סמלים, סימנים, דימויים, צבעים, צורות. לפיכך, ובתור מי שנושאת עמה ובתוכה תכנים אישיים שבאים מתוך עולמינו הלא מודע, היא למעשה שפה שמשאירה עקבות בשטח, אך בו בזמן צופנת סוד. תוכן דבריה אכן נגלה לעין, אך משמעויותיו סמויים וחסויים. זוהי בעצם דרך ייחודית ליצור מטאפורה, כאשר המטאפורה היא למעשה כיסוי שנושאת על עצמה ובתוכה מסרים ותכנים שונים מכפי שהם נראים או נשמעים. על כך אומר אוסקר ויילד בספרו "תמונתו של דוריאן גריי ש "האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאד כאשר הוא מדבר בשם עצמו. תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת". לפיכך, גם כאשר הנך מתבונן בדמותך שבמראה שהיא לפי לאקאן מרמזת ומסמנת את ה 'עצמי האחר' שלך, הרי שאתה מספר לעצמך ב 'שפה אחרת' את סיפורך האישי שלך, שעל אף שהוא מתגלה ועל אף שהוא מסופר הוא נשאר גם בעבורך סודי, חסוי וסמלי.
אלה הם השלבים שבהם אתה הוא זה שיכול להסתפק בתוכן החזותי שזה עתה נגלה לפניך, אך גם יכול להחליט להמשיך להרחיב ולהעמיק את המסע ולפענח את המסרים שעלו שם. אלה הם החלטות שנתונות בידיך. אפשר לומר שכל שלב באשר הוא, הוא טוב ובעל משמעות, ורק ההחלטה של הצייר - חוקר ומעצב העצמי - היא זו שקובעת עד והיכן יבקש להמשיך וללכת. במסע הזה כל שלב נושא עמו משמעות, וכל שלב הוא טוב ונכון בהתאם לבחירת המצייר. כל שלב מאפשר ליצור גשר אל מקורות ואל כוחות פנימיים ומאפשר למצייר לחבור אל עצמו, לחקור את עצמו ולעצור במקום שמתאים לו. צורת עבודה זו מגיעה ממקום של חופש, ולפיכך היא גם מקנה חופש.
אחד הפחדים הגדולים של מי שדווקא מעוניין להשתתף בסדנא זו, הוא האם צריך להיות מומחה? האם צריך לדעת לצייר? או ליתר דיוק
האם אני צריך להעתיק את המציאות? לצייר כמו צילום?
בשאלות הקודמות דיברתי על ביטוי אישי, על האפשרות להתבונן במציאות (כלומר בעצמך המשתקף במראה, כמודל לציור) ולבחון אותו, לנתח, להשתמש בכלי ובחומרי הציור ולפרש. לפרש משמעו לתת למציאות שנשקפת אליך לעבור דרך המסננת הפרטית שלך ולתת פרשנות לתופעה ולמציאות המתגלית. זוהי המשמעות של ביטוי אישי. זוהי גם המשמעות של חופש. כלומר, להיות חופשי לראות דרך המסננת של העיניים שלך, ואחר כך לשקף זאת באמצעות צבע, חומר, צורה - ולתת לה להיות נוכחת.
במילים אחרות, בסדנא זו אינך מתבקש לתפקד כמו צלם. תפקיד הציור, או תפקידך כצייר בסדנא זו, אינו לייצג או לחקות את המציאות שעליה אתה מתבונן ואשר אותה אתה מתעתד לצייר. הנחת היסוד בסדנא זו אומרת שהמקור שעליו אתה מתבונן כבר קיים כפי שהוא ואתה אינך אמור לשכפל אותו. להיפך, אתה מבקש להסיר ממנו את הלוט, לחפש את רבדיו הפנימיים. או כמו שאומר מרלו פונטי, לראות ולחשוף את מה שנמצא סמוי במעבה הדברים הגלויים. אינך מתבקש להעתיק את הקיים והגלוי, אלא לחשוף את הסמוי, כאשר כל סמוי הוא תמיד תוצר של הפרשנות שלך, של מה שאתה ראית בעיניך, ואשר חומרי הציור ופעולת הציור הובילו אותך אליהם.
על אף שתעסוק במהלך הסדנא בטכניקות של ציור, תיחשף אליהם, ותלמד את השפה, אינך מתבקש לשכלל מיומנויות שמטרתם לייצג את המציאות או ליצור על הבד אשליה של מציאות. בסדנא זו, הנך מתבונן בדמותך שבמראה והיא משמשת לך מודל לציור, נקודת מוצא, מקור השראה ובסיס ואובייקט ליצירת שיח שבו אתה ו"המודל שלך" "משוחחים" בשפת האמנות. לא מוכתבת לך משימה שאתה חייב להצליח בה. המטרה היא לגרום לך להיות בתוך המשימה, לחוות אותה, ליצור מתוכה וליצור אותה. ההימצאות בתהליך הזה וההקשבה לעצמך כמו גם לחומרים זו ההצלחה. הצלחת המשימה היא עצם ההימצאות המלאה בה. מתוך ההמצאות המלאה במשימה, אמור לצמוח התוצר, ונוכחותו מתעדת ומסמנת את ההצלחה. שיטת ציור זו אינה קובעת מראש מה טוב, מה נכון, מה צריך לעשות או מה צריך להיות. העשייה מגלה את עצמה, העשייה מגלה את הנכון, הטוב והרצוי. זוהי עשייה שבה ניתן לחקור, לשנות, להוסיף ולתקן. זוהי עבודה חווייתית שמתגלה מתוך הווייתה ומתוך עשייתה. על כך אומר ויליאם בזיוטיס ש "לכל תמונה יש דרך השתלשלות משלה... כאשר מסתיים הציור, מתגלה הנושא מעצמו"
על אף שתשובה זו הניחה את דעתם של השואלים, במידה רבה, עדיין תהו רבים לדעת, איך אפשר לצייר בכלל, ואיך אפשר לצייר דיוקן עצמי? מתוך דבריי כבר הובן שאין הם מתבקשים לדעת להעתיק את המציאות במיומנות של צלם, אך עדיין רצו לדעת ושאלו
האם צריך לדעת לצייר על מנת להצטרף לסדנא זו?
הגישה של סדנא זו מתבססת על ההנחה ועל הידיעה שהציור הוא כלי של כל אחד, וכל אחד יכול להשתמש בו בדרכו. במילים אחרות אומר, שלא רק מי שנחשב מוכשר לציור, או מי שמחשיב עצמו מוכשר לציור יכול לצייר. אין זה אומר שלא צריך ללמוד, זה תחום כמו כל תחום ויש מה ללמוד בו, צריך ללמוד, וכמובן אפשר ללמוד. המקרה שאותו אני מתארת אינו מיועד "למוכשרים" בלבד. אפשר להכשיר, ואפשר להפוך להיות מוכשר לעניין.
סדנא זו אינה מבטלת גישות שמטרתן לימוד שיטתי שמלמד 'איך לצייר' ו'איך לצייר מה'. אינה מבטלת גישות שמתמקדות ברזי הציור, בטכניקות ובפיתוח מיומנויות למטרות מסוימות. אך זו אינה הגישה של סדנא זו. סדנא זו מציעה דרכים אחרות ונוספות לשימוש ולעיסוק בציור ובידע שהצטבר בתחום זה. בארגז המילים של סדנא זו לא מצויות המילים "לצייר נכון". שהרי מה נכון? כבר אמר לנו פרוטגורס " הדברים כפי שהם נראים לי כאלה הם לי, הדברים לך הם לך" ללמדנו שאין מראה אחד, חד משמעי ומקבע דעת. יש את האופן שבו הם נראים לאדם היחיד. לפיכך, בסדנא זו לומדים איך להשתמש בכלי וחומרי הציור. היא מאפשרת מפגש עם חומרים, שפה, מושגים, טכניקות, דרכים להתבוננות, וכל אלה על מנת להפוך את שפת הציור וערכיה לכלי ביטוי עבור המצייר. כלי, שלאחר ההכרות וההתנסות יהפוך להיות 'חומר בידו של היוצר'. שימוש בכלי יאפשר למצייר לגלות, להמציא, ולמצוא את מה שנכון לו.
בגישת לימוד זו הסדנא משלבת בין ידע-שיטה- טכניקה ובין אינטואיציה- רגש- חוויה -דמיון. כך נוצר שילוב בין שתי האונות של המוח - שמאל וימין. כלומר, חשיבה מובנית, שיטתית ולמידה מודעת מצד שמאל של המוח וביטוי חופשי, אינטואיטיבי, אסוציאטיבי ומשוחרר מצד ימין של המח. זהו שילוב בין החלקים השונים של יכולות החשיבה שלנו. כלומר, שימוש מלא בפוטנציאל שטמון בנו. זהו שילוב של חשיבה עם חוויה, של שכל עם רגש.
על מנת לעשות את אלה אין צורך לבוא אל הסדנא תחת הכותרת של מוכשר לציור, או יודע לצייר. המניע שאמור לשלוח אותך לסדנא זו הוא הסקרנות, הגעגוע, וכל שאר הדברים שכבר צוינו בחלק I של סדרת מאמרים זו. מכאן ולעניינינו, בציור אינטואיטיבי של דיוקן עצמי, למשל, אתה הוא מקור ההשראה של עצמך כמודל לציור, כממציא, כיוצר, כחוקר, כמפרש, וכמעצב.
(להמשך השאלות קרא את "הסדנא לדיוקן עצמי" - אתם שואלים אני עונה - חלק III )
נורית-ארט:סטודיו ליצירה ומחקר . ד"ר נורית צדרבוים - יוצרת וחוקרת בינתחומית
www.nuritart.co.il
