חסינות מוגבלת לשגרירויות זרות בישראל - פתח לתביעות אזרחיות שונות, כולל תביעות עובדים 

לאחרונה הגיעו למשרדנו מספר עובדים של שגרירות זרה הממוקמת בישראל כשבפיהם סיפור לכאורה שגרתי, על קיפוח ואי תשלום זכויות סוציאליות כפי שמחייב הדין בישראל. 'לכאורה' אמרנו, שכן במהלך הטיפול התברר כי אחת מטענותיה של השגרירות הינה העובדה שמדובר בישות סוברנית (כלומר, ריבונית), אף שהיא ממוקמת בישראל ועל כן עומדת לה חסינות מוחלטת כנגד תביעותיהם של העובדים, אף שטריטוריאלית, הצדדים נמצאים בארץ.

אכן, טענה שובת עין. טענות אלה הושמעו בעבר בסכסוכים שונים על ידי נציגי שגרירויות רבות - ונתקבלו.

אלא שבשנת 1997 לערך, חל שינוי מהותי בגישת בתי המשפט בישראל בשאלת החסינות הזרה. בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון [רע"א 7092/94 In Right Of Canada נ' שלדון ג. אדלסון, פ"ד נא(1), 625, עמ' 633-634]. נקבע בין היתר, כי למדינה הזרה או לריבון הזר יש "חסינות מוגבלת" בלבד מפני תובענות בבתי המשפט בארץ. כלומר, חסינות הריבון הזר חלה לגבי פעולות "שלטוניות", דהיינו, פעולות שעושה השלטון תוך הפעלת סמכותו הריבונית, אך אינה חלה לגבי פעולות "פרטיות" של המדינה, קרי פעולות שעיקרן בתחום הפרטי.

בעקבות פסק הדין הובהר כי לשגרירות יש כשרות משפטית, ביכולתה לקנות ולמכור נכס, לשכור ולהשכיר נכס, להעסיק עובדים ולפטרם, והיא חסינה מפני תביעות משפטיות בערכאות המשפט של מדינת ישראל, רק במגבלות מסויימות, הקשורות לפעולות הקשורות בהפעלת הסמכות הריבונית של השגרירות. וכך, סכסוכים הנוגעים, למשל, לרכישת מבנים לשגרירות זרה או לשכירתם של מבנים למטרה זו, יחשבו ככאלה המצויים בגדרי סמכותו של בית המשפט הישראלי.

וכך גם בתי הדין לעבודה קבעו, כי שגרירות זרה, בהחלט יכולה להיתבע על ידי מי מעובדיה בישראל, בגין הפרת חוקי העבודה השונים בישראל, ושגרירות אשר חויבה בתשלום פיצויי פיטורים לעובד שלה, למשל, מחוייבת למלא אחר פסק הדין לאלתר, ואין זה ראוי לה להיסתר תחת כנפי טענת חסינות מדינה [ר': ע"ע 1171/01 - רפי מחלוף נ' שגרירות יוון בישראל, תק-אר 2002(4), 103, עמ' 104].

במקרה אחר נקבע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות הבלעדית לדון בתובענה על פי חוקי המגן בתחום העבודה נגד חברת תעופה המהווה חלק מהמנגנון של ממשלה זרה. בפרשה אחרת חוייבה ממשלת ארה"ב (באמצעות שגרירות ארה"ב), לשלם לאלמנתו של עובד שגרירות, אשר היה מעורב במעשים פלילים יחד, מחצית מפיצויי הפיטורים, וזאת מכוח חוק פיצויי פיטורים. לתובענות אשר אינן זוכות לחסינות ניתן להוסיף גם תובענות מכוח חוזה עבודה אישי, שכן גם גוף פרטי יכול להעסיק עובד על פי חוזה והמדובר בעסקה פרטית-אזרחית, ותובענה אזרחית נגד מדינה זרה כמעסיקה בנושא שוויון הזדמנויות בעבודה ומניעת אפליה והטרדה מינית.

מפסק הדין הללו עולה מסקנה ברורה - ככלל, משפועלת מדינה זרה כמעסיקה, מעמדה כמעסיקה זהה למעמדו של מעסיק ישראלי.

להלכות אלו תרמה ללא ספק הוועדה לעניני החוק הבין לאומי הפועלת ליד ארגון האומות המאוחדות, אשר המליצה על הסרת חסינות המעביד הריבון הזר בתביעות הנובעות מחוזה העבודה שבינו לבין העובד.

להלכת החסינות המוגבלת יישומים מרחיקי לכת, שכן על פיה יגזר דינן של זכויות מהותיות שונות המוקנות לעובדים או אף לשאריהם של העובדים [לאחר פטירתם], כפי שניתן ללמוד מפרשת אמיטה הייבלום [ר' עע 300250/97 הייבלום - שגרירות ארצות הברית של אמריקה בישראל, תק-אר 2000(1), 401].

בפרשת הייבלום, נדון עניינה של גב' הייבלום, שבעלה המנוח, היה עובד שגרירות ארה"ב בישראל. לאחר פטירתו, עתרה אלמנתו של העובד לתשלום פנסיה מכוח חברותו של בעלה המנוח בתוכנית פנסיה של הממשל האמריקאי. שגרירות ארה"ב התנגדה להליך בטענת "חסינות" ואולם בית הדין הארצי דחה את טענת החסינות בציינו, כי חסינות מדינת ארה"ב אינה חלה על היחסים בינה לבין עובד מקומי בכל הקשור לתכנית הפנסיה, אף שזו הוקמה על פי חוק אמריקאי. אומנם, התשובה תלויה בסוג תכנית הפנסיה, בה מבוטח העובד (פנסיה מגוף פרטי או הסתדרותי, לבין פנסיה תקציבית על פי חוק, שניתנת על ידי המדינה, שאז, מדובר בפעולה שלטונית, שאדם פרטי אינו יכול לעשותה). אלא שבעניינה של הגב' הייבלום, לא הוכח, כי הפנסיה הנדונה היא פנסיה תקציבית, ועל כן נדחה ערעורה של השגרירות בנקודה זו.

היוצא מכל האמור הוא שבהתנגשות בין גוף ישראלי לבין מדינה זרה, בתחומי ישראל, ותהא זו שגרירות, קונסוליה או נציגיהם, יש לבחון האם מדובר בפעולות "שלטוניות", שלגביהן חלה כאמור חסינות לבין פעולות "פרטיות" של המדינה, בתחום המשפט הפרטי (דיני עבודה, דיני תעבורה, דיני מקרקעין), שלגביהן לא תחול חסינות, וניתן באותם מקרים לנקוט בהליכים משפטיים בגדרי סמכותו של בתי המשפט בישראל.