די גא?לדענע קייט (שרשרת הזהב)
2007. 5. 15
אף פעם לא חשבתי שלזמן יש גם תכונות ואיכויות שונות שמקורן במקום גאוגרפי שונה. יצאנו בבוקר מסאן פרנסיסקו כשהזמן הוא Pacific time כשפנינו לאוניברסיטת אן ארבור במישיגן, ששם הזמן הוא Eastern time, בסך הכל הבדל של שני אזורי זמן. כשיצאנו, ידענו שנאחר, לא איחור בעל משמעות מיוחדת. למען האמת, אותי, אישית, האיחור הזה כלל לא הדאיג. הכנס האקדמי אליו נסענו הוא ענינה של אישתי, לא שלי, יידיש זה התחום שלה.
הידיעה כי הזמן הוא לא בידינו גרמה לטיסה להיות נינוחה. בארבע שעות טיסה עוברים את שני אזורי הזמן. לא מספיקים אפילו להיות רעבים במיוחד. שתיה עוד מגישים במטוסים. נחיתה חלקה ללא איחורים ועיכובים. המזוודות התחשבו בנו והופיעו על הקרוסלה כבר בהתחלה. מחוץ לטרמינל עמדה מונית שאפשר היה לחשוב כי חיכתה רק לנו ואנחנו כבר בדרך. כביש רחב ותנועה דלילה. הרף מחשבה שאולי אם הנהג יסע מהר יותר ושאולי תחילת המפגש תתאחר ונגיע בזמן, הרי לא נעים לאחר. יתכן וגם יהיה לנו זמן להגיד שלום ומילה טובה למשתתפים אחרים שאת חלקם גם אני מכיר מהזדמנויות קודמות ולו רק לרמוז "שלום" חצי נסתר לאלה היושבים פזורים באולם.
כביש רחב וריק. מישורים מימין ומשמאל מסתתרים מאחרי אין-סוף עצים דקי-גזע המונעים ממני את תחושת הזמן העובר. מבלי משים אני חוזר ומביט בשעון בקוצר רוח. למה? מה בוער? היידיש כבר קיימת מאות שנים. ובכלל, הרי אנחנו נגיע כשנגיע. זו ישיבת פתיחה חגיגית של הכנס. דברים בעלי משמעות לא נאמרים בשלב הזה.
מארגני הכנס סידרו חדרים במלון שממש גובל בקמפוס. דקות קצרות של ביורוקרטיה נראות משום מה ארוכות. יופי של חדר. מניחים את המזוודות. עושים פיפי וכבר אנחנו בדרך. כמעט בריצה עולים במדרגות המובילות אל האודיטוריום. על אף שהאודיטוריום ספון בשטיחים רכים ועמוקים אני הולך על הבהונות. יושבים על שני הכסאות הראשונים הקרובים לדלת. יושבים בזהירות. מי יודע אולי הכסאות המרופדים יחרקו. אחר כך נשפר עמדות. מעיפים מבט מושפל לעבר הבמה לראות אם מישהו הבחין בנו. כל הנכבדים עיניהם אל הדובר העומד כפוף כי לא הצליח לכוון כראוי את המיקרופון. האולם שקט. אוירה נורא מכובדת.
אני מופתע, האולם חצי מלא. זה כנס חוקרים. ציפיתי לעשרים - שלושים איש. ראיתי גם את סדר היום של שלושת ימי הכנס, אז מי הם כל האנשים האלה?
אני כאן רק במקרה ורק כי בתכנית אנחנו ממשיכים אחרי הכנס לארועים משפחתיים נוספים, בפילדלפיה, ניו יורק והרטפורד, וזו הסיבה האמיתית לכך שאני פה. דאגתי גם לקחת איתי מספיק ספרים למקרה שאצטרך למלא את הזמן עד שאישתי תסיים את עניניה.
חצי המושבים היו, כאמור, תפוסים. אם חשבתי כי אראה רק, או בעיקר, אנשים מבוגרים וזקנים. טעיתי, רבים מהנוכחים היו אנשים צעירים בשנות העשרים והשלושים. חייכתי לעצמי חיוך פנימי קטן לזכר דברים שאם אינני טועה אמר אותם עמוס עוז: שבילדותו חשב כי אנשים עד גיל ארבעים מדברים עברית ואנשים מעבר לגיל ארבעים מדברים יידיש.
התרווחנו על המושבים. גילגלנו אצבעות יד ימין מלווים בתנועות ראש קלות לאלה ממכרינו שהעיפו לעברנו מבטים.
השקט, הרכות של המושבים והעובדה שעזבנו מוקדם מאוד בבוקר את ביתנו בברקלי/קליפורניה הטילו עלי נינוחות שזחלה אט אט לקראת נימנום. מהבמה עלו מילות היידיש ועטפו אותי ברכות. נדמה היה לי כי אני שומע את דיבורה של אימי שנפטרה לפני יותר מחמישים שנים. שמעתי אותה משוחחת עם דודתי, אחותה היחידה, שנפטרה גם היא לפני שנים רבות. ציער אותי שכ"צבר" מעולם לא הקדשתי מספיק הקשבה ולא עשיתי כל מאמץ ללמוד את השפה ואולי אף להיפך, דחיתי אותה. מעולם לא נזקקתי לה ועד לפני כמה שנים, גם לא חשבתי כי היא תהיה אי פעם חסרה לי, כי לבד מאימי ודודתי, משפחה דוברת יידיש לא היתה לי כי נמוגה, ללא השארת זכר, אי שם במזרח אירופה בימי השואה. רק אחרי שפגשתי את אישתי ומשפחתה גם לא ידעתי כמה שהיידיש טבועה אי שם בתת הכרתי כמשקעים מימי ילדותי. לפתע הרגשתי את עצמי כחוליה באותה "שרשרת זהב" שנותקה ולא ניתקה.
הכנס שנושאו היה Place and Displacement of Yiddish היה חלקו השני של כנס חוקרים מארצות רבות ברחבי העולם שחלקו הראשון נערך בארץ בחיפה לפני חודשים מספר. הכנס אורגן בשיתוף פעולה של אוניברסיטת אן ארבור ואוניברסיטת חיפה ובחסותם של מספר אנשים וגופים יהודיים. השתתפו בו חוקרים מארה"ב, הולנד, אנגליה, קנדה וישראל שדנו במגוון רחב של נושאים, החל מפוליטיקה שהתייחסה למקומה של שפת היידיש, המדוברת והכתובה, בארצות שונות דרך ברה"מ, דרום אמריקה ובעיקר בצפון אמריקה וישראל, תוך התייחסות לאספקטים שונים של ספרות, שירה, עיתונות ותיאטרון.
מתוך כבוד והערכה הלכתי להשתתף במושב הבוקר של היום השני שבו הציגה גם אישתי את עבודתה. נסחפתי. דרוך סקרנות וענין המשכתי להיות נוכח מהרצאה להרצאה, כאשר כל דיבור של כל מרצה, חושף ומעלה מילה ועוד מילה בזכרוני. הספרים שהבאתי איתי נשכחו ממני ונשארו כלואים במזוודה.
מניסיוני אני יודע כי בדרך כלל לקראת סופו של כל כנס אקדמי, המתח הולך ויורד. תמיד נמצאים דוברים שממהרים לעזוב את הכנס מיד, או כמעט מיד, לאחר שהם מציגים את מחקריהם, או מכיוון שהעבודה שהחלו בה מחכה להם, או מכיוון שדבריהם של חוקרים אחרים העלו במוחם רעיונות ונושאים העלולים לסכן את מקוריותם של עבודתם הם, או עלולים להקדים ולהציג רעיונות אותם חשבו לפתח בעתיד. אפשר לקרא לכך "קנאת חוקרים" או "תחרות אקדמית" או "גניבת רעיונות".
אשרי שאני פטור מכל אלה וכל מה שהיה ונשאר בי היה רק הענין בנושאים השונים. דווקא לקראת שני המושבים של היום האחרון הלך המתח בקירבי וגבר. אולי היה בזה יותר מענין בלבד ואני לא ידעתי.
אין-סוף כתבי עת ביידיש היו וישנם בעולם, החל מדפי מידע, דרך עיתונים יומיים, שבועונים,ירחונים, שלישונים וריבעונים. כמעט בכל עיר בה היה וישנו ישוב יהודי קטן או גדול הוצא לאור אחד או יותר מהנ"ל. להבדיל מכל אלה היו שלושה שבשלב זה או אחר, היתה להם "היסטוריה" מיוחדת ותפוצה מיוחדת.
הראשון בהם, בין אם במועד הופעתו ובין אם בהיקף תפוצתו הוא ה"פא?רווערטס" (קדימה). העיתון החל להופיע בארה"ב ב-1897 וממשיך לראות אור גם בימים אלה. לדברי המרצה, היו זמנים בהם היתה לעיתון תפוצה של כ-600,000 עותקים ביום. העיתון היה למעצמה כלכלית אך כפי שקורה למרבית העיתונים היחודיים, יהודיים ולא יהודיים, רבים מהם הולכים ומצטמקים ומתמעטים. כיום העיתון שוב איננו עיתון יומי אלא שבועון שגם מספר הקוראים בו הולך ופוחת בעיקר בגלל המעבר לשימוש באינטרנט. האופטימיסטים אומרים כי הפסימיסטים אומרים: "כבר מאה שנה העיתון גוסס ומותו קרוב". אם כך, אומרים האופטימיסטים: "הבה ניתן לו לגסוס עוד מאה שנים".
אינני יודע מה היתה הסיבה. האם היה זה הקמתה של מדינת ישראל ואולי היה זה שלב בו חש העולם היהודי שהגיע הזמן, אחרי השואה, לשוב ולקיים עיתונות יהודית. כך שדווקא בשנת 1949 החלו להופיע שני כתבי עת חדשים יהודיים ביידיש. "דווקא"* ראה אור בארגנטינה בין השנים 1949 ועד 1982. ו"די גא?לדענע קייט" (שרשרת הזהב) ראה אור בישראל בין השנים 1949 ועד 1995 . "די גא?לדענע קייט", שהיה רבעון, הופיע 141 פעמים. למרבה האירוניה הוצא רבעון זה בחסות ובמימון הסתדרות העובדים, שרבים ממנהיגיה היו ממתנגדי השימוש בשפת היידיש בתקופה מוקדמת יותר. (ראה סיפרה של יעל חבר "מה שחייבים לשכוח" שראה אור בהוצאת יד בן-צבי). אולי זה מקרה ואולי זו יד הגורל ששמות שלושת כתבי העת האלה מבטאים בצורה המובהקת ביותר את אפיים של העם היהודי ושל התרבות היהודית: ה"דווקאות", שרשרת הגורל, התקווה להמשכיות והמבט קדימה.
את המחקר האחרון הגישה דוקטורית צעירה שאך זה קיבלה את התואר מאוניברסיטת ירושלים. כבר מראשית דבריה הרגשתי איך ליבי מתכווץ מהתרגשות. למען האמת הייתי צריך לדעת את הדברים שאמרה. דברים שאכן ידעתי אך משום מה לא עוררו בי התרגשות שכזו, ההתרגשות אחזה בי אולי כי הדברים באו בסופם של כל הדברים ששמעתי לאורך כל הכנס ואולי כי היו לי לפתע אישיים כל כך. הסתבר לי שאסתר-רחל קמינסקה, ה"אימא" התיאטרלית של "מירל'ה אפרת" ושל התיאטרון היהודי היידי, נולדה בעיירה פורוזובו, שהיא גם עיירת הולדתה של אימי. (בתה של אסתר-רחל, השחקנית אידה קמינסקה, הביאה את תיאטרון היידיש לשיאו בוורשה, ונודעה בתואר "הגברת הראשונה" של התיאטרון היידי.) לפתע עלו בזכרוני אותם המקרים בהם היו אימי ודודתי מזכירים את ה"קמינסקים", וכבר עלו לפני עיני דמיוני ילדי העיירה, ילדי משפחת קמינסקי משחקים (כן, היו גם ימים טובים בארצות ההן שהיו למחוזות המוות של העם היהודי) עם ילדי משפחת זליצקי, משפחתה של אימי, כלומר: משפחתי שלי, כלומר: אני.
ניסיתי לראות את עצמי כאחד מילדי העיירה ולא הצלחתי. מה פתאום?! אני צבר, יליד ארץ ישראל. לא רק זאת, אבי גם הוא יליד ארץ ישראל וממוצא חלבי. אני יודע/לא יודע יידיש באותה המידה שאני יודע/לא יודע ערבית. אז לאיזה חוליה ב"שרשרת הזהב" של היהדות לדורותיה אני שייך? אני יודע כי שרשרת כזו קיימת וכי "עוד לא נותקה השלשלת, עוד נמשכת השלשלת" ואם זו לא שרשרת זהב ( די גא?לדענע קייט), זה לא איכפת לי!
* כתב עת הנושא את השם "דווקא" החל לאחרונה לראות אור בישראל על ידי "בית שלום עליכם" בהשראתו של המנהל פרופ' אברהם נוברשטרן שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באונברסיטה העברית בירושלים ומוצאו מארגנטינה.
2007. 5. 15
אף פעם לא חשבתי שלזמן יש גם תכונות ואיכויות שונות שמקורן במקום גאוגרפי שונה. יצאנו בבוקר מסאן פרנסיסקו כשהזמן הוא Pacific time כשפנינו לאוניברסיטת אן ארבור במישיגן, ששם הזמן הוא Eastern time, בסך הכל הבדל של שני אזורי זמן. כשיצאנו, ידענו שנאחר, לא איחור בעל משמעות מיוחדת. למען האמת, אותי, אישית, האיחור הזה כלל לא הדאיג. הכנס האקדמי אליו נסענו הוא ענינה של אישתי, לא שלי, יידיש זה התחום שלה.
הידיעה כי הזמן הוא לא בידינו גרמה לטיסה להיות נינוחה. בארבע שעות טיסה עוברים את שני אזורי הזמן. לא מספיקים אפילו להיות רעבים במיוחד. שתיה עוד מגישים במטוסים. נחיתה חלקה ללא איחורים ועיכובים. המזוודות התחשבו בנו והופיעו על הקרוסלה כבר בהתחלה. מחוץ לטרמינל עמדה מונית שאפשר היה לחשוב כי חיכתה רק לנו ואנחנו כבר בדרך. כביש רחב ותנועה דלילה. הרף מחשבה שאולי אם הנהג יסע מהר יותר ושאולי תחילת המפגש תתאחר ונגיע בזמן, הרי לא נעים לאחר. יתכן וגם יהיה לנו זמן להגיד שלום ומילה טובה למשתתפים אחרים שאת חלקם גם אני מכיר מהזדמנויות קודמות ולו רק לרמוז "שלום" חצי נסתר לאלה היושבים פזורים באולם.
כביש רחב וריק. מישורים מימין ומשמאל מסתתרים מאחרי אין-סוף עצים דקי-גזע המונעים ממני את תחושת הזמן העובר. מבלי משים אני חוזר ומביט בשעון בקוצר רוח. למה? מה בוער? היידיש כבר קיימת מאות שנים. ובכלל, הרי אנחנו נגיע כשנגיע. זו ישיבת פתיחה חגיגית של הכנס. דברים בעלי משמעות לא נאמרים בשלב הזה.
מארגני הכנס סידרו חדרים במלון שממש גובל בקמפוס. דקות קצרות של ביורוקרטיה נראות משום מה ארוכות. יופי של חדר. מניחים את המזוודות. עושים פיפי וכבר אנחנו בדרך. כמעט בריצה עולים במדרגות המובילות אל האודיטוריום. על אף שהאודיטוריום ספון בשטיחים רכים ועמוקים אני הולך על הבהונות. יושבים על שני הכסאות הראשונים הקרובים לדלת. יושבים בזהירות. מי יודע אולי הכסאות המרופדים יחרקו. אחר כך נשפר עמדות. מעיפים מבט מושפל לעבר הבמה לראות אם מישהו הבחין בנו. כל הנכבדים עיניהם אל הדובר העומד כפוף כי לא הצליח לכוון כראוי את המיקרופון. האולם שקט. אוירה נורא מכובדת.
אני מופתע, האולם חצי מלא. זה כנס חוקרים. ציפיתי לעשרים - שלושים איש. ראיתי גם את סדר היום של שלושת ימי הכנס, אז מי הם כל האנשים האלה?
אני כאן רק במקרה ורק כי בתכנית אנחנו ממשיכים אחרי הכנס לארועים משפחתיים נוספים, בפילדלפיה, ניו יורק והרטפורד, וזו הסיבה האמיתית לכך שאני פה. דאגתי גם לקחת איתי מספיק ספרים למקרה שאצטרך למלא את הזמן עד שאישתי תסיים את עניניה.
חצי המושבים היו, כאמור, תפוסים. אם חשבתי כי אראה רק, או בעיקר, אנשים מבוגרים וזקנים. טעיתי, רבים מהנוכחים היו אנשים צעירים בשנות העשרים והשלושים. חייכתי לעצמי חיוך פנימי קטן לזכר דברים שאם אינני טועה אמר אותם עמוס עוז: שבילדותו חשב כי אנשים עד גיל ארבעים מדברים עברית ואנשים מעבר לגיל ארבעים מדברים יידיש.
התרווחנו על המושבים. גילגלנו אצבעות יד ימין מלווים בתנועות ראש קלות לאלה ממכרינו שהעיפו לעברנו מבטים.
השקט, הרכות של המושבים והעובדה שעזבנו מוקדם מאוד בבוקר את ביתנו בברקלי/קליפורניה הטילו עלי נינוחות שזחלה אט אט לקראת נימנום. מהבמה עלו מילות היידיש ועטפו אותי ברכות. נדמה היה לי כי אני שומע את דיבורה של אימי שנפטרה לפני יותר מחמישים שנים. שמעתי אותה משוחחת עם דודתי, אחותה היחידה, שנפטרה גם היא לפני שנים רבות. ציער אותי שכ"צבר" מעולם לא הקדשתי מספיק הקשבה ולא עשיתי כל מאמץ ללמוד את השפה ואולי אף להיפך, דחיתי אותה. מעולם לא נזקקתי לה ועד לפני כמה שנים, גם לא חשבתי כי היא תהיה אי פעם חסרה לי, כי לבד מאימי ודודתי, משפחה דוברת יידיש לא היתה לי כי נמוגה, ללא השארת זכר, אי שם במזרח אירופה בימי השואה. רק אחרי שפגשתי את אישתי ומשפחתה גם לא ידעתי כמה שהיידיש טבועה אי שם בתת הכרתי כמשקעים מימי ילדותי. לפתע הרגשתי את עצמי כחוליה באותה "שרשרת זהב" שנותקה ולא ניתקה.
הכנס שנושאו היה Place and Displacement of Yiddish היה חלקו השני של כנס חוקרים מארצות רבות ברחבי העולם שחלקו הראשון נערך בארץ בחיפה לפני חודשים מספר. הכנס אורגן בשיתוף פעולה של אוניברסיטת אן ארבור ואוניברסיטת חיפה ובחסותם של מספר אנשים וגופים יהודיים. השתתפו בו חוקרים מארה"ב, הולנד, אנגליה, קנדה וישראל שדנו במגוון רחב של נושאים, החל מפוליטיקה שהתייחסה למקומה של שפת היידיש, המדוברת והכתובה, בארצות שונות דרך ברה"מ, דרום אמריקה ובעיקר בצפון אמריקה וישראל, תוך התייחסות לאספקטים שונים של ספרות, שירה, עיתונות ותיאטרון.
מתוך כבוד והערכה הלכתי להשתתף במושב הבוקר של היום השני שבו הציגה גם אישתי את עבודתה. נסחפתי. דרוך סקרנות וענין המשכתי להיות נוכח מהרצאה להרצאה, כאשר כל דיבור של כל מרצה, חושף ומעלה מילה ועוד מילה בזכרוני. הספרים שהבאתי איתי נשכחו ממני ונשארו כלואים במזוודה.
מניסיוני אני יודע כי בדרך כלל לקראת סופו של כל כנס אקדמי, המתח הולך ויורד. תמיד נמצאים דוברים שממהרים לעזוב את הכנס מיד, או כמעט מיד, לאחר שהם מציגים את מחקריהם, או מכיוון שהעבודה שהחלו בה מחכה להם, או מכיוון שדבריהם של חוקרים אחרים העלו במוחם רעיונות ונושאים העלולים לסכן את מקוריותם של עבודתם הם, או עלולים להקדים ולהציג רעיונות אותם חשבו לפתח בעתיד. אפשר לקרא לכך "קנאת חוקרים" או "תחרות אקדמית" או "גניבת רעיונות".
אשרי שאני פטור מכל אלה וכל מה שהיה ונשאר בי היה רק הענין בנושאים השונים. דווקא לקראת שני המושבים של היום האחרון הלך המתח בקירבי וגבר. אולי היה בזה יותר מענין בלבד ואני לא ידעתי.
אין-סוף כתבי עת ביידיש היו וישנם בעולם, החל מדפי מידע, דרך עיתונים יומיים, שבועונים,ירחונים, שלישונים וריבעונים. כמעט בכל עיר בה היה וישנו ישוב יהודי קטן או גדול הוצא לאור אחד או יותר מהנ"ל. להבדיל מכל אלה היו שלושה שבשלב זה או אחר, היתה להם "היסטוריה" מיוחדת ותפוצה מיוחדת.
הראשון בהם, בין אם במועד הופעתו ובין אם בהיקף תפוצתו הוא ה"פא?רווערטס" (קדימה). העיתון החל להופיע בארה"ב ב-1897 וממשיך לראות אור גם בימים אלה. לדברי המרצה, היו זמנים בהם היתה לעיתון תפוצה של כ-600,000 עותקים ביום. העיתון היה למעצמה כלכלית אך כפי שקורה למרבית העיתונים היחודיים, יהודיים ולא יהודיים, רבים מהם הולכים ומצטמקים ומתמעטים. כיום העיתון שוב איננו עיתון יומי אלא שבועון שגם מספר הקוראים בו הולך ופוחת בעיקר בגלל המעבר לשימוש באינטרנט. האופטימיסטים אומרים כי הפסימיסטים אומרים: "כבר מאה שנה העיתון גוסס ומותו קרוב". אם כך, אומרים האופטימיסטים: "הבה ניתן לו לגסוס עוד מאה שנים".
אינני יודע מה היתה הסיבה. האם היה זה הקמתה של מדינת ישראל ואולי היה זה שלב בו חש העולם היהודי שהגיע הזמן, אחרי השואה, לשוב ולקיים עיתונות יהודית. כך שדווקא בשנת 1949 החלו להופיע שני כתבי עת חדשים יהודיים ביידיש. "דווקא"* ראה אור בארגנטינה בין השנים 1949 ועד 1982. ו"די גא?לדענע קייט" (שרשרת הזהב) ראה אור בישראל בין השנים 1949 ועד 1995 . "די גא?לדענע קייט", שהיה רבעון, הופיע 141 פעמים. למרבה האירוניה הוצא רבעון זה בחסות ובמימון הסתדרות העובדים, שרבים ממנהיגיה היו ממתנגדי השימוש בשפת היידיש בתקופה מוקדמת יותר. (ראה סיפרה של יעל חבר "מה שחייבים לשכוח" שראה אור בהוצאת יד בן-צבי). אולי זה מקרה ואולי זו יד הגורל ששמות שלושת כתבי העת האלה מבטאים בצורה המובהקת ביותר את אפיים של העם היהודי ושל התרבות היהודית: ה"דווקאות", שרשרת הגורל, התקווה להמשכיות והמבט קדימה.
את המחקר האחרון הגישה דוקטורית צעירה שאך זה קיבלה את התואר מאוניברסיטת ירושלים. כבר מראשית דבריה הרגשתי איך ליבי מתכווץ מהתרגשות. למען האמת הייתי צריך לדעת את הדברים שאמרה. דברים שאכן ידעתי אך משום מה לא עוררו בי התרגשות שכזו, ההתרגשות אחזה בי אולי כי הדברים באו בסופם של כל הדברים ששמעתי לאורך כל הכנס ואולי כי היו לי לפתע אישיים כל כך. הסתבר לי שאסתר-רחל קמינסקה, ה"אימא" התיאטרלית של "מירל'ה אפרת" ושל התיאטרון היהודי היידי, נולדה בעיירה פורוזובו, שהיא גם עיירת הולדתה של אימי. (בתה של אסתר-רחל, השחקנית אידה קמינסקה, הביאה את תיאטרון היידיש לשיאו בוורשה, ונודעה בתואר "הגברת הראשונה" של התיאטרון היידי.) לפתע עלו בזכרוני אותם המקרים בהם היו אימי ודודתי מזכירים את ה"קמינסקים", וכבר עלו לפני עיני דמיוני ילדי העיירה, ילדי משפחת קמינסקי משחקים (כן, היו גם ימים טובים בארצות ההן שהיו למחוזות המוות של העם היהודי) עם ילדי משפחת זליצקי, משפחתה של אימי, כלומר: משפחתי שלי, כלומר: אני.
ניסיתי לראות את עצמי כאחד מילדי העיירה ולא הצלחתי. מה פתאום?! אני צבר, יליד ארץ ישראל. לא רק זאת, אבי גם הוא יליד ארץ ישראל וממוצא חלבי. אני יודע/לא יודע יידיש באותה המידה שאני יודע/לא יודע ערבית. אז לאיזה חוליה ב"שרשרת הזהב" של היהדות לדורותיה אני שייך? אני יודע כי שרשרת כזו קיימת וכי "עוד לא נותקה השלשלת, עוד נמשכת השלשלת" ואם זו לא שרשרת זהב ( די גא?לדענע קייט), זה לא איכפת לי!
* כתב עת הנושא את השם "דווקא" החל לאחרונה לראות אור בישראל על ידי "בית שלום עליכם" בהשראתו של המנהל פרופ' אברהם נוברשטרן שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באונברסיטה העברית בירושלים ומוצאו מארגנטינה.
