דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


הימים הנוראים והימים שיבואו 

מאת    [ 12/09/2010 ]

מילים במאמר: 2474   [ נצפה 3202 פעמים ]

בתקופת הימים הנוראים , בין כסה לעשור, ( שנת 2000 ) הייתה רעידת אדמה . במובן מסוים  אירועים של אש , צמיגים בוערים וילדים שנשלחים קדימה מול חיילים,  הם משהו

שהורגלנו אליו . פרצי זעם וזעם שנגד , הם ריטואל כמעט קבוע במערכת היחסים

הסבוכה שבינינו והפלסטינאים . ידענו והכרנו קיצוניות ופרובוקטיביות יהודית . ידענו

כי בכל צד בסכסוך יש מבקשי שלום ומשכיני שלום, ומאידך יש המרחיקים אותו ,

 או המערימים לו קשיים . ובכל זאת נפל דבר הפעם . הלכידות המסוימת שהחלה

להירקם בין הסובלניים יותר, שוחרי ומקדמי השלום משני הצדדים , התפוגגה . סימני        שאלה החלו לבצבץ  דווקא אצל המאמינים בהידברות וקץ האלימות.

     קשה וכואבת מכולם הייתה שתיקת המחנכים. בתקופת רעידת אדמה הציפיות ממורים

ומחנכים מתגמדות . מה שהחברה מצפה מאנשי החינוך הוא לשדר ולסדר את הקונצנזוס

החברתי והלאומי. גם כשנבקע הקונצנזוס ( היה כזה - ),  עדיין הציפיות מבית הספר

הן במרווח שבין תפקיד ההרגעה וההסברה המלומדת . אולם ברור לנו כי למחנך זומנה

שעת מבחן בעלת משמעות החורגת מהתפקידים ה "מוכרים " לו. בסתיו האחרון נבקעו

מספר בקעים , בצירים שונים ובהיבטים חשובים של חיינו  . מצד אחד הקוד האתי

שלנו איננו מאפשר לנו לנקוט עמדה , בעיקר כשזו משייכת אותנו בעיני התלמידים

למחנה פוליטי זה או אחר . מאידך , שתיקה  או הסתפקות בהתייחסות אקדמית לכל

המתחולל סביבנו היא בלתי נסבלת . אבד הכלח על קלישאות נוסח  " והמשכיל בעת

ההיא יידום " . 

    

     הזעזוע המיידי הוא בתחום החינוך לשלום , הסובלנות וכבוד האדם . בעשור האחרון

התפתחו והסתעפו התכניות והיוזמות שמטרתן להדק את חישוקי החברה הישראלית

המפולגת . התהליך הואץ מיד לאחר טרגדיית רצח יצחק רבין ז"ל . התחושה שאחזה בקרב

מחנכים רבים, הייתה של מצב חירום חברתי , אך שיש מה לעשות. תחומי החינוך הערכי

החינוך לדמוקרטיה  ולדו קיום,  ראו עדנה ואולי גם ראשיתן של תוצאות . אפילו

מבחינה סטטיסטית,  כמות המפגשים בין בני נוער שונים גדלה. יהודים וערבים , חילוניים

ודתיים. בכל אזורי הארץ . מצעי תכניות וחומרים דידקטיים לרוב ראו אור. בכנס

החינוך לשלום ( בניני האומה , 1994  ) מניתי למעלה מארבעים מוסדות וארגונים

העוסקים בקידום ערכי הדמוקרטיה , זכויות האדם וקירוב הלבבות . דומה כי המעשה

החינוכי הלך יד ביד עם התהליכים המדיניים  , עם האופטימיות ועם משאלת לב הנוער .

לפעמים , אף הקדימו היוזמות החינוכיות את הפוליטיקאים . בית הספר  " אשל הנשיא "

בנגב , למשל ,יצר קשרים עם בתי ספר ברצועת עזה ,מבין שבטי הבדואים בנגב , ועד

לתיכונים בעקבה ופטרה . במשך שנתיים עסקתי בריכוז פורום של מנהלים ומורים

מ   20 בתי ספר באזור השרון : מטירה וקרני שומרון במזרח ועד קלנסואה , כפר סבא

רעננה וקיבוצי האזור . ביסוד המפגשים הללו הייתה הנחה אחת :  כל נקודות החיכוך

והמחלוקת הועלו בגלוי , וללא שרק . עקרון שנשמר גם במפגשי התלמידים . אין

להיסחף ולקבוע כי השאיפות הוגשמו. אפשר לומר בוודאות כי מרץ רב ואנרגיה

הושקעו וכי נוצקו דפוסי עבודה חינוכית חדשה. במאמרי הראשון ב " פנים " ( מס 1 )

" נוער הכיכרות שובר קירות ", טענתי כי הנוער החילוני מצא עצמו בעקבות רצח רבין

בן שיח  עם הנוער הדתי והנוער הערבי , בו זמנית .  כעת , על רקע המציאות הקשה

שנוצרה  קביעה זו זקוקה לבחינה מחדש .

   

      המהומות ( שנת 2000 ) פרצו  על רקע ציפיות אופטימיות לשלום . מבחינה פסיכולוגית התגובה  בקרב מחנכים ותלמידים כאחד הייתה של הלם משתק . דור התלמידים , הנוער של היום  הוא דור של עידן השלום. הוא צמח באווירה של נרמול (חלקי) ביחסים שבינינו

והערבים . באופן פרדוכסלי היווה רצח יצחק רבין מעין מנוף לאחוות שוחרי הסובלנות .

הפעילות החינוכית הענפה שהתפתחה סייעה ליצירת סמלי הזדהות עבור הנוער .

הזדהות הקשורה בשבירת מחיצות ואימוץ הווי של התקרבות ושלום . אירועי חודש                                                         

תשרי ( תש"ס שנת 2000 ) ניפצו מיתוסים שרק עתה החלו להתגבש . מיתוס הדו קיום בין יהודים וערבים אזרחי ישראל , ומיתוס השלום עם שכננו,  בעיקר הפלסטינאים . אכזבה וגם תסכול ניכרת אצל מחנכים ותלמידים. עוצמת הפער בין הציפיות ל " עידן חדש " לבין מה שהתרחש בשטח,  עושה את שלה . וביחד עם האכזבה באה גם ההקצנה של דעות בקרב הנוער . בני הנעורים שואפים לעצב לעצמם עולם תובנות ומושגים שיש בו שלמות. עולם שנותן תשובות מוחלטות וברורות למצב המסובך שאנו נתונים בו .

ערב המהומות נראה היה להם כי הרמוניה כזו עשויה להיווצר. המעבר החד מאשליית השלמות הזו,  אל מציאות כאוטית ואלימה , יוצר שינוי בעמדות בני הנוער . צריך לזכור כי חלקם הגדול של בני הנוער אינו מצוי בנבכי בעייתיות  היחסים עם       הפלסטינאים , או עם ערביי ישראל . חסרה התמצאות במרחב הזמן והמקום                        כדי למקד את הבעיות עוד בטרם יגבשו דעה כלשהי . מידה כזו של אי ודאות               מחייבת הערכות חדשה. להתמודדות החינוכית הזו נדרשת חשיבה בינתחומית שתערב ידע ומיומנויות מגוונות המצויות ברשותנו. 

   

      בימים אלה התחזק קול  המבקרים את התפיסה החינוכית של החדרת לימודי שלום וסובלנות. הם טוענים כנגד " דת השלום " שהתפתחה בבתי הספר. הנוער,  כך הם    טוענים,  זקוק להעמקה ערכית שתחבר אותו אל שורשיו . הפעילות הפדגוגית העוסקת בגישור ובהטמעת ערכי סובלנות היא פחות חשובה לטענתם . הראיה , המציאות טופחת על פנינו . כל המסדים שנבנו במשך שנים , בעיקר בציר המחבר בני נוער יהודים וערבים נראים לפתע לא רלבנטיים . כך המבקרים . התומכים והמובילים את תחום החינוך הערכי לכבוד האדם והסובלנות נדחקו אל פינה , שהיא נקודת מוצא לחשיבה חדשה.           

                             

    חינוך לכבוד האדם וערך הסובלנות

       בית הספר הוא מקום המפגש האינטנסיבי החשוב ביותר עבור בני הנוער בעיסוקם   בשאלות של מהות ותוכן .לא קץ תפקידו של בית הספר בחינוך לערכים, בשימור   ויצירת תרבויות ואיכויות אנושיות. אינני מדבר על בלעדיות בית הספר בתחום זה ,  אך מוסדות ותנועות שהיה להם מקום של כבוד בחינוך הנוער והשפעה עליו   במהלך המאה ה- 19 ולאורך המאה ה 20 , נגוז כוחם .

       במקום שבו שרויה מחלוקת : קבוצתית , לאומית , אתנית , יכולים בית הספר והמחנך להתייצב בתווך . יש בכוחם של מחנכים ומורים לגשר ולפשר. לעצב תפיסת   חיים הרואה את העולם כמכלול רב מימדי של בעיות והוויות . אלוף הראבן נוהג   להשתמש במינוח : חינוך לכבוד האדם . מינוח זה אוגר בתוכו , לדעתי , את שלושת   היעדים שאנו רוצים להשיג : החינוך לסובלנות , החינוך לדמוקרטיה והחינוך לשלום.

       סובלנות מקפלת בתוכה , קודם כל , יכולת של כל אחד מאתנו ללמוד , להבין   ולתקשר עם האחר או השונה. תפיסה זו כופרת בסיסמאות מקובלות , כאילו במצב   משברי צריך לדבר על  " אחדות העם " ,  לנטרל ויכוחים , להצניע הבדלים. תורת   החינוך לסובלנות חייבת להכיר שיש מחלוקות , וגם שסעים עמוקים . ומכיוון   שישנם צריך מתודה שתגשר ביניהם . כלומר, חינוך שיטתי לסובלנות עשוי לבלום   הקצנה ואלימות. הוא מלמד תלמידים לתת לגיטימציה לזהות ולדעה האחרת.

  כאן אנו נוגעים גם בטענתם של מבקרי ההתמקדות בתחום הזה . תהליך הגישור התרבותי מסייע לכל אדם למקם את עצמו בסביבתו וזהותו התרבותית .  אי אפשר                    לחנך להכרת האחר  מבלי לחזק את הזהות העצמית . לכן , תנאי מוקדם לעיסוק   בחינוך לסובלנות בקרב בני נוער חילוניים הוא העיסוק בזהות היהודית והישראלית   שלהם . שלב זה הוא חשוב למגע שלהם עם נוער דתי . קשה יותר הוא הקשר עם                                              

    

  הנוער הערבי. יש נתק תרבותי , הקשרים אל העימות ארוך השנים עם הערבים ושונות

קיצונית.   בתקופה האחרונה התפתחו מאד תחומי הדעת הקשורים בגישור תרבותי   ופתרון סכסוכים . הבעיה היא שתחום זה טרם חדר אל בית הספר באופן מעמיק .  

  

  החינוך לדמוקרטיה    

הדמוקרטיה איננה רק פרק בתורת המשטרים או נושא באזרחות. חינוך לדמוקרטיה הינו קודם כל הטמעת ערכי הדמוקרטיה ואורח החיים הדמוקרטי. בית ספר בעל אוירה דמוקרטית יהיה בדרך הטבע בית ספר שמקדם סובלנות והידברות . עבר זמנה של הדמוקרטיה המוסדית בבתי הספר, זו שמסתפקת במראית עין בלבד . על פי התפיסה הדמוקרטית החדשה , מעורבות המורים והתלמידים בכל תהליך בית ספרי היא עמוקה ואמיתית. בקביעת האמנה הבית ספרית , ביישומה , בדינמיקה של דו שיח בין כל הקבוצות והדרגים בבית הספר . במקביל לחוויה הדמוקרטית צריך בית הספר ללמד את הדמוקרטיה  משורשיה ההיסטוריים ועד לימינו אלה . אחד ההבדלים המהותיים בין תפיסת החברה

הדמוקרטית לעומת חברות אוטוריטריות היא העובדה כי הדמוקרטיה חייבת להתמודד יום יום על קיומה . היא חייבת להוכיח את צדקתה ומעלותיה . אחד הפרקים החשובים , בעיני בהוראת הדמוקרטיה הוא ניתוח הסכנות הצפויות לה . דווקא עקרונות היסוד שלה הופכים אותה לפגיעה . אם ניקח לדוגמא את עקרון חופש הדבור והדעה – הרי שמתוכו ובשמו יוצאים גם המאיימים לרסק את הדמוקרטיה . תלמידנו חייבים להבחין אבחנה ברורה בין דבור והסתה , בין הפעלת כוח לגיטימית ואלימות , בין זכויות הרוב  ו " עריצות הרוב " .

יוצא מכאן שהדמוקרטיה איננה מובנת מאליה ובית הספר איננו יכול להתייחס אליה כאל

תהליך שממילא מובנה במסורת החברתית שלנו .   

      החינוך לשלום

שואלים אותי : " איך אפשר לחנך לשלום - "  שלום הוא מונח המשדר אופטימיות . זהו מונח היוצר אשליה של שלמות ורוגע . מעטים מתיחסים להשלכות של תהליכי השלום . מעטים מעמיקים בקשיים של הטמעת השלום . יש קונצנזוס מוחלט בין המחנכים שצריך לחנך לשלום . אין הסכמה או ידיעה איך בדיוק עושים את זה .    עלינו להיות מודעים שביחד עם נושא הסובלנות והגישור הבינתרבותי מדובר בתחום דעת רחב , חדש יחסית . שנים רבות הכרנו באוניברסיטאות את תחום ההיסטוריה הצבאית. ניתוחי מלחמות , שדות קרב והתפתחות כלי נשק הם תחום עניין מקובל . כשמלמדים את מלחמת העצמאות שלנו, למשל , אנו מקדישים זמן רב בתיאור מהלכיה , ומבצעיה  - והרבה פחות להסכמים ולסטטוס קוו שבעקבותיה . אין כמעט התמודדות עם השלכות המלחמה מבחינת יחסי ישראלים וערבים , או בעיית הפלסטינאים .    החינוך לשלום הוא חובק עולם . ראשיתו במעגלים הפנימיים של בית הספר והקהילה , בדינמיקה של היחסים היומיומיים , דרך הקישור בין עדות ודתות בחברה , ועד ליחסים בין עמים ומדינות . בברזיל ,למשל , החליט  משרד החינוך לשלב תחום חובה בכל בתי הספר- "אמנות השלום" . בארצות הברית , ובעיקר באזור בוסטון , התפתחו הלימודים הבינתרבותיים ולימודי השלום בבתי הספר ובאוניברסיטאות . בתוך זה – תכניות ניסוייות בהן משתתפים תלמידים בני לאומים מכל העולם .       דרושה הנהגה לתחום החינוך לשלום בישראל התפתחו יוזמות ותכניות במגוון רחב ביותר . התפתח מעין פלורליזם רעיוני פדגוגי בכל הקשור לחינוך לסובלנות לדו – קיום ולשלום . ארגונים ותנועות מציעים דרכי פעולה, לעיתים מאד דומות ואף זהות . אין לי ספק שמשאבים רבים ויקרים הולכים בשל כך לאיבוד. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יש תחרות על גיוס המשאבים . צריך לעשות פסק זמן , ולחשוב באיזה מצב בית הספר ייתרם באופן המירבי - מצד אחד הפלורליזם מעיד על רוח דמוקרטית , ועל החופש של כל גורם וארגון לפתח יישות וזהות בעלת צביון . מצד שני , נמנעת עבודה שיטתית ומעמיקה . פעילויות רבות הן נקודתיות , מתמקדות בחוויה חולפת , או מופסקות בהיעדר תקציב . ידועה התופעה בקרב מנהלים ומורים של הצפת בית הספר בהצעות ופעילויות בתחומים הללו ללא תיאום והכוונה .      לפני כשנתיים השתתפתי בעת שליחותי במכסיקו, בועידת מנהלים של בתי ספר המסונפים לרשת הבינלאומית  I.B.O  . בועידה שהתקיימה בסנטיאגו , צילה , השתתפו 270 בתי ספר מהענף הלטינו אמריקאי . אחד מעקרונות היסוד של רשת ה-I.B.O  הוא החינוך לשלום . הרעיונות – דומים לאלה שאנו מקדמים. מדהים היה להיווכח בדרך ההבניה של הרעיונות וביישום השיטתי והמסודר של התכניות . ייאמר מראש : המדובר ברשת מאד רב תרבותית , בה לומדים בשפות שונות . חלק מבתי הספר נמצאים באזורי מחלוקת ואזורי קרבות של ממש . תכניות השלום והסובלנות שולבו בסילבוס של בתי הספר, בפרויקטים האישיים המקנים ניקוד גבוה . הלמידה החווייתית שולבה גם היא וקיבלה מקום של קבע . בדיונים היה פלורליזם רעיוני , שהוסלל אחר כך למתכונת עבודה שיטתית וממוסדת .      הצעתי היא כי יוקם פורום מגובש של מנהלים , מורים בכירים ואנשי אקדמיה שתחום עיסוקם הוא החינוך לסובלנות , לדמוקרטיה ולשלום . הקבוצה הזו תהווה גרעין קבוע שיבנה תכנית חינוכית שדרתית . ייחודה של הקבוצה יהיה בכך שבתי הספר המסונפים אליה יהיו מחויבים למצע הפעולה. המחויבות תהיה לטווח ארוך , ולפעילות עם רציונל ומדידות ( - שאפשר להעריך אותה ) . הפורום הזה יתכנס לסמינר פעם אחת בשנה , כדי לגבש את תכניותיו וכדי להדק את הקשר בין חבריו . מכיוון שהתחום שלנו יודע גם עליות ומורדות בהתאם למצב החברתי  פוליטי , אני טוען כי לפורום נזה יש גם ערך מוראלי . בימים אלה , למשל , כשהקרקע בוערת ביחסים בין ישראלים ופלסטינאים , או בין יהודים וערבים ישראליים, רבה תחושת הבדידות של חסידי החינוך לשלום . שלא לדבר על הצורך בחשיבה מחודשת , בחשבון נפש ובהיוועצות הדדית . ברצוני להדגיש כי אין בכוונתי לפורום שמייצר תכניות חדשות , שכן הללו מצויות בשפע . הדגשתי וטענתי כי שורש הבעיה הוא ברמת היישום וההטמעה . שנית , במהלך זה ראוי שיהיו שותפים כל המוסדות והתנועות ובראש ובראשונה – משרד החינוך . שלישית , משתתפי הפורום יהיו מכלל הקשת החברתית הישראלית .                                                         המהלך הבא – מרכז חינוכי לשלום ולסובלנות בירושלים             עשן הצמיגים הבוערים ועוצמת האירועים האלימים המאפיינים את ימינו , עשויים לגרום  להרמת גבה למשמע רעיונות חדשים הקשורים בחינוך לשלום . המסע המעייף וארוך השנים בין מלחמה ושלום , מלמד אותנו כי התהליכים אצלנו הם דיאלקטיים . אחת התוצאות מהמצב הנוכחי, ויסתיים מבחינה פוליטית כפי שיסתיים, תהיה התפרצות של אנרגיה חדשה בשדה החינוך . תהיה תביעה חד משמעית לחיזוק החינוך הערכי לשלום וסובלנות . בשנתיים האחרונות פיתחתי את הרעיון של הקמת המרכז החינוכי שיאגום משאבי דעת ומשאבים חומריים למען המטרה המשותפת . לב הפרוייקט המוצע הוא הפורום המוביל שציינתי לעיל . יהיה זה מרכז למורים ואנשי חינוך מכל הדרגים . מקום חי ותוסס שיתרגל וימחיש את הפעילות החינוכית בכל האמצעים והמתודות : סדנאות מפגשים , משחקי הדמיה , ניתוח מצבי קונפליקט , לימוד השונות התרבותית . במשך הזמן יכלול המרכז הזה מאגר מקיף של כלל התכניות והחומרים הפדגוגיים שתחום עיסוקם מתאים לרעיון .       בפעילות החינוכית ישתתפו גם מחנכים מבתי ספר מארצות שונות ומהגולה . לרעיון הזה יש רציונל משלו . מפגש סימטרי בין יהודים וערבים, גם אם הגיעו עם רצון טוב להידברות , טומן בחובו מתח . באופן טבעי יש סיכוי רב להשתחררות של כעסים ותסכולים שהצטברו . השתתפות  "חיצונית" של אנשי מקצוע עשויה לרכך את עוצמת ההנגדה . אינני מסכים עם אלה הטוענים שאין מנוס מהעימות המלא והכואב עם המציאות כמות שהיא . יש לטפל במחלוקת באומץ , אך עם גישה סובלנית .      הרעיון השלם כולל השתתפות של תלמידים וצעירים בסדנאות מפגשים . הללו יהוו קבוצות המבחן למורים ולמנחים של המרכז . כפי שציינתי קודם , התלמידים , כמו מוריהם, יבואו מאותם בתי ספר  " מובילי שלום " עם דרגת מחויבות גבוהה לרעיון .      ירושלים איננה נתפסת כעת כמקום פסטורלי ומרכז של סובלנות . ירושלים היא סלע מחלוקת , אולי מן הקשים שידעו סכסוכים בין בני אדם . ירושלים היא רב תרבותית , משוסעת ומאוחדת באותה עת . העיר ההיסטורית הזו היא המקום המתאים והנכון למרכז חינוכי שרוצה להקרין על סביבתו . מעניין לציין כי רבים מבין אלה שרוצים להירתם לרעיון , תומכים בשל  מיקומו בירושלים . כך בארץ  וכך גם בחו"ל , גם יהודים וגם ערבים.     כבר כיום קיימת קבוצה של אנשי חינוך , אנשי משק , וצעירים הפועלים למען הנושא . הלם האירועים והמהומות מציק , מפריע, אך לא מרתיע . כולנו יודעים , גם ברגעים אלה כי אין דרך אחרת  ואין חלופות . המעשה החינוכי איננו כפוף לטלטלות כאלה ואחרות . הוא קשור בהשקפת עולם ובחשיבה שיטתית . מבלי להיכנס לאשליות יתרות , ברור לי כי צעד אחר צעד את המטרות שציינתי ניתן וצריך להשיג.                                                                                                  אבינועם גרנות

                                                                                              נובמבר 2000

(        נכתב על רקע התפרצות האינתיפאדה השנייה, שנת 2000 ,

ועל רקע הקמת פורום המחנכים לכבוד האדם, הסובלנות והשלום  )

ראש מינהל החינוך בעיריית חולון ,
בעל תואר מוסמך בתקשורת , מאוניברסיטת קלארק , בוסטון ,
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה , האוניברסיטה העברית .
מייסדם של בתי הספר התיכוניים "מור" מטרו ווסט ו"אביב" ברעננה .
מחבר ספרי לימוד בתורת האזרחות ,
בשליחות : שימש כשליח קהילתי בקהילה היהודית של סינסינטי , אוהיו - סיטי .
לשעבר , חבר מועצת העיר בכפר סבא .




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב