האם להילחם במחלה או להירפא?
על פניו זו נראית שאלה לא רלוונטית. ברור כביכול, שהמלחמה במחלה הינה על מנת להירפא.
האם זו אמת? האם זה באמת נכון?
האם המחלה עצמה לא נוצרה כתוצאה ממלחמה? מלחמה פנימית שגרמה לדיסהרמוניה במערכות הרוחניות, המנטליות הרגשיות והפיסיות?
הבה נבחן לרגע את המילה "לחם". המזון הבסיסי ביותר, הסמל לשפע ולהרמוניה.
באין לחם, בין אם רוחני, רגשי או פיסי, נוצרת מלחמה. מלחמה להשגת הלחם. התוצאה של המלחמה הינה מחלה.
המחלה מביאה אותנו למצוא החלמה. הדרך להחלמה הינה דרך החמלה ולא דרך המלחמה שיצרה מראש את המחלה.
אם אנו מכריזים מלחמה על המחלה אנו מראש מתעלמים מכך שלמחלה ישנה סיבה כלשהי. שאין היא תוצאה של דבר כלשהו אלא משהו אקראי חסר כל סיבה ובסיס.
בארץ קיים הארגון (המקסים לכשעצמו) חוס"ן – חולי סרטן נלחמים. במי הם נלחמים? במה הם נלחמים? בסרטן. (הכימוטרפיה היא הדוגמא הקלאסית לכלי הנשק במלחמה הזו- העקרון שלה הוא שתאי הסרטן חלשים מתאים רגילים באופן בסיסי ולכן אפשר להפציץ את הגוף בחומר משמיד תאים ברמה מסוימת כך שבזמן שתאי הסרטן יפגעו באופן אנוש, תאי הגוף הרגילים יפגעו הרבה פחות.
העקרון הזה דומה להפצצה של חיל אוויר על כוחותינו וכוחות האויב יחד, בידיעה שכוחותינו משוכפ"צים והאויב לא)
אולם בקלות אפשר להפוך את המילה חוס"ן ל – חולי סרטן נרפאים.
מה ההבדל בין נלחמים לנרפאים?
תעצמו לרגע את העיניים, נישמו נשימה עמוקה ותקשיבו לרטט המילה נלחמים.
יופי, ועכשיו עוד נשימה ותקשיבו לרטט המילה נרפאים.
כאשר אנחנו נלחמים כל המערכת שלנו מתכווצת בתוך המטרה להשמיד את האויב ולשרוד = אנחנו במצב של הילחם או ברח. אין מקום לרכות, ליצירתיות, לאנושיות, רק להישרדות נטו.
הריפוי = ההחלמה, הינו תולדה של מחילה, של חמלה. וזה אפשרי דרך חלימה.
דרך הכרת עצמנו, דרך הכרת ההתנהלות שלנו בעולם, דרך הכרת המלחמות שאנו נלחמים נגד עצמנו, נגד הסביבה שלנו, נגד העולם שלנו, אנו יכולים להתחקות אחר גורמי המחלה האמיתיים, לעשות איתם שלום ולאפשר להחלמה לשרור ולנו להירפא.
כן, אני מדגיש, לא המחלה נירפאת ולא את המחלה אנחנו מרפאים.
אנחנו נרפאים. והריפוי הזה הוא בכל הרמות – הפיסיות, הרגשיות, המנטליות והרוחניות.
זו הדרך.
המשך יבוא.
LOVE
נדב
