פרשת ויקהל - בנין המקדש מתוך אחדות ושמירת שבת
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת ויקהל - בנין המקדש מתוך אחדות ושמירת שבת 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 6415   [ נצפה 2363 פעמים ]

 
 

פרשת ויקהל - בנין המקדש מתוך אחדות ושמירת שבת  

מבוא:

פרשת ויקהל מתארת את ציווי משה לעם ישראל על מלאכת המשכן, כמו כן הפרשה מלמדת גם על ביצוע המשכן בפועל מתוך אחדות ורצון פנימי עמוק של כלל ישראל. וכן מצאנו שבתחילת פרשת ויקהל עם ישראל נצטוו על שמירת שבת, ומיד בסמוך עם ישראל נצטוו על התרומה למשכן, משום ששתי מצוות אלה קשורות זו בזו בכמה הבטים, ותכליתן היא: לגבש ולאחד את לבם של כלל ישראל הן בינם לבין עצמם, והן בינם לבין הקב"ה. לפיכך הדמיון בין מצות שמירת השבת לבין המצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, גרם להקהלתם של "כל עדת בני ישראל" (שמות, ל"ה, א') לצורך איחודם ולהעלאת קדושתם הרוחנית, באמצעות מצות שמירת השבת אשר נאמרה שוב לכלל ישראל, בטרם שנאמרו להם המצוות על הביצוע של מלאכות המשכן והתרומות למלאכת המשכן. כלומר, הצורך באחדותו של עם ישראל דווקא בעת בנית המשכן, נדרש לצורך קיומו הנצחי של המשכן, משום שהפירוד והמחלוקת גורמים לחורבן המקדש. וכן מצאנו שלצורך עבודת המשכן נדרשו אומנים יראי שמים, לפיכך נאמר במדרש: "כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, שנאמר: 'ויעשו כל חכם לב', ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר: 'חכמה ותבונה בהמה" (מד"ר, שמות, פרשה כ"ח), דהיינו, בנית המשכן נעשתה גם מתוך אחדות של כלל הבריאה. וכן מצאנו שאף תרומות הנשים למשכן נועדו לסמל את אחדות המשפחות בעת התרומה למשכן, ואת עוצמת כוחה של המחשבה הטהורה. בנוסף לכך מצאנו כי התלהבותם של עם ישראל בעת מתן התרומות למשכן, מלמדת כי תוספות של התלהבות והתעלות דקדושה בעת ביצוע מצוות התורה, הם גורמים נחת רוח לה' והם אף מתקבלים ברצון לפני ה' יתברך. כמו כן נרמז בבחירת דמות פרצוף התינוק של הכרובים כי "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, פ"ג, י"ד), דהיינו, אף דמות הכרובים מלמדת על האחדות ותום הלב הנדרשים בעת עבודת ה' יתברך, כי דמות התינוק מסמלת גם את האחדות שבין בני הזוג, וגם את הקדושה, הטהרה והזכות, משום שדמותו של התינוק נחצבת מתחת לכסא הכבוד. לפיכך אף זהב הכרובים וצורתם מלמדים על אהבתו של ה' יתברך לעם ישראל, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א'). נמצאנו למדים כי גם מסמיכות הציוויים על שמירת השבת ועל התרומות למלאכת המשכן, ואף מפרטי מלאכת המשכן הכתובים בתורה, ניתן להפיק לקחים לדורות ולהשכיל מהם, כפי שמבואר להלן בהרחבה: 

א.      ויקהל משה - הקהלת העם נועדה לצורך איחודם וגיבושם בטרם הבאת התרומות למשכן.

ב.      מצוות שמירת שבת ומלאכת המשכן - המצוות האלה קשורות זו בזו מחמשה הבטים.

ג.       "חכם לב" - החכמה הראשונה היא חכמת הלב שעיקרה הוא הרצון לזכות בחכמה.

ד.      "איש אשר נשאו לבו" - התרומות למלאכת המשכן גרמו לעליה רוחנית אצל התורמים.

ה.      תרומת עגילי הנשים - לא נכתבה במפורש בתורה משום שאין קטיגור נעשה סניגור.

ו.        תרומת הכומז - מלמדת כי ניתן להפוך כלים גשמיים לכלים רוחניים דרך מחשבה טהורה.

ז.        "טוו את העזים" - התלהבותם של עם ישראל בעת ביצוע המשכן התקבלה ברצון לפני ה'.

ח.      צורת הכרובים - דמות תינוק המסמלת את האחדות שבין בני הזוג וגם קדושה טהורה וזכה.

ויקהל משה:

פרשת ויקהל פותחת בפסוקים: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'", וגו' (שמות, ל"ה, א'-ב'), "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת" (שמות, ל"ה, ד'-ה'). לכאורה ניתן לשאול: מדוע דווקא מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן נאמרו בהקהלת "כל עדת בני ישראל", ואילו בשאר המצוות לא נאמר "ויקהל"?, על כך משיב המדרש: "רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל', אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת" (ילק"ש, שמות, פל"ה, סימן תח). אולם נראה לכאורה כי אין בתשובה זו של המדרש הסבר לצורך בהקהלת "כל עדת בני ישראל", בכדי להשמיעם ישירות מפי משה את המצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, אשר אף הן נאמרו באותו מעמד.

לפיכך נלענ"ד לומר: כי עם ישראל נדרש לראשונה בתולדותיו, לתרום מרכושו ומכשרונותיו למען הקמת מוסד רוחני-ציבורי המיועד לצורכי הכלל, לפיכך משה רע"ה הקהיל את "כל עדת בני ישראל" לצורך ההכרזה על התרומות הנדרשות למען הקמת המשכן, משום שערכו של המשכן כמרכז הרוחני הראשון של עם ישראל, היה מותנה בשיתופם המלא של כל חלקי העם בהקמתו. אולם בטרם ההכרזה על מצוות התרומות והביצוע של מלאכת המשכן, משה רע"ה הורה לכלל עם ישראל בתחילה את מצות שמירת השבת, משום ששתי המצוות הללו מבטאות את השאיפה לאחדות בעם ישראל, על כן במצוות אלה נדרשה הקהלת כלל עם ישראל. כלומר, מצות שבת מרמזת לשני סוגי אחדויות, האחדות הראשונה היא: "זכר למעשה בראשית", אשר היא מבטאת את אחדות כלל ישראל עם בורא העולם ומנהיגו. האחדות השניה היא: "זכר ליציאת מצרים" אשר היא מבטאת את האחדות שבין האדם לחברו, שנאמר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים, ה', י"ד-ט"ו). כמו כן גם מצות הקמת המשכן גרמה לשני סוגי אחדויות, האחדות הראשונה היא: אחדות מקום עבודתם של עם ישראל את ה' יתברך, כמובא בגמ': "ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (זבחים, קיב:), דהיינו, עבודת הקרבנות לה' יתברך הותרה רק במשכן, אשר הוא המקום שנעשה מכלל תרומותיהם של עם ישראל. האחדות השניה היא: האחדות בתוך עם ישראל עצמו, כנרמז במלאכת המשכן, שנאמר: "והיה המשכן אחד" (שמות, כ"ו, ו'), ונאמר: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מברח מן הקצה אל הקצה" (שמות, כ"ו, כ"ח),  וכתוב: "ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים" (שמות, כ"ה, כ', ל"ז, ט'). הצורך באחדותם עם ישראל בעת בנית המשכן נדרש לצורך קיומו הנצחי של המשכן, משום שהפירוד והמחלוקת גורמים לחורבן המקדש, כמובא בגמ': מקדש שני נחרב "מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט:). על כן לאחר גמר הציוויים על שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, נאמר: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמות, ל"ה, כ'), דהיינו, כלל עם ישראל יצאו מאוחדים ומזורזים לקיים את המצוות הללו מתוך "אהבה המקלקלת את השורה" (מד"ר, בראשית, וירא, פרשה נה). וכן מובא במדרש (מד"ר, נשא, פרשה יב, טז): "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות, ראה מה כתיב: 'ויבאו האנשים על הנשים' (שמות, ל"ה, כ"ב), שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר' (שמות, ל"ו, ג'), וכתיב: 'והמלאכה היתה דים' וגו' (שמות, ל"ו, ז'). ה"אור החיים" מפרש כי כל עדת בני ישראל יצאו מלפני משה, "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו... שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה', לזה יצאו מלפניו".

וכן מצאנו כי גזרת המן הרשע להשמיד את כל עם ישראל נומקה בטענה שעם ישראל הוא מפוזר ומפורד, שנאמר: "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים" (אסתר, ג', ח'), לפיכך גזרתו של המן בוטלה רק בעת שעם ישראל התאחדו, שנאמר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן" (אסתר, ד', ט"ז). כלומר, אסתר איחדה את העם היהודי אשר הוא מטבעו "עם אחד" כאשר הוא מאוחד סביב ה' יתברך ומצוות התורה, אולם בעת גזרת המן עם ישראל היה "מפזר ומפרד בין העמים" (אסתר, ג', ח'). לפיכך אסתר ציוותה על מרדכי: "לך כנס את כל היהודים" (אסתר, ד', ט"ז), ואסתר אף דחתה לשם כך מצוה מן התורה, כמובא במדרש (מד"ר, אסתר, פרשה ח): "אמרה לו: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים', אלו הן?, י"ג, וי"ד, וט"ו בניסן. שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח?, אמרה לו: זקן שבישראל למה הוא פסח?!, מיד שמע מרדכי והודה לדבריה. הדא הוא דכתיב: 'ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר', תמן אמרין: שהעביר יום טוב של פסח בתענית".

משל למה הדבר דומה: לעגלה הרתומה לארבעה סוסים ששקעה בבוץ, אם כל סוס ימשוך לכוון אחר העגלה תשאר בבוץ, והיא אף תשקיע בתוכו את הסוסים עצמם. אולם אם כל ארבעת הסוסים ימשכו יחד לכוון אחד, אזי הסוסים והעגלה יחלצו מן הבוץ בקלות.

מצוות שמירת שבת ומלאכת המשכן:

פרשת ויקהל פותחת בציווי על שמירת השבת, שנאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת.  לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות, ל"ה, א'-ג'). לכאורה ניתן לשאול: מדוע משה רע"ה הקהיל את בני ישראל דווקא עתה (ביום י"א תשרי, שנת ב"א תמ"ט) בכדי ללמדם את הלכות שבת, הלא כלל ישראל נצטוו על כך הן (ביום כ"ד ניסן, שנת ב"א תמ"ח) "במרה" (רש"י-שמות, ט"ו, כ"ה), והן בהר סיני בעת מתן התורה (ביום ו' סיון, שנת ב"א תמ"ח), א"כ משה רע"ה היה צריך להקהילם מיד לאחר מתן תורה?, ועוד, וכי עם ישראל לא שמרו שבת מעל לארבעה חדשים?.

אלא נלענ"ד כי משה רע"ה הקהיל את כל עם ישראל בכדי לומר להם גם את פרטי מצות שמירת השבת, וגם את פרטי המצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, משום שהמצוות האלה קשורות זו בזו מחמשה הבטים. ראשית: מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן קשורות זו בזו, בהבט של תיקון חטא העגל לדורות עולם. כלומר, הקהלת משה רע"ה את כל עדת בני ישראל ללא הערב רב, נועדה לצורך תיקון הקהלותם הרוחנית של עם ישראל בעת חטא העגל, והתרומות למלאכת המשכן נועדו לצורך תיקון החטא הגשמי של דור מקימי המשכן במדבר, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פקודי, פרשה נא): "אמר להם הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". וכן מצאנו שעיקר מצות שבת היא: להשבית גם את המלאכה ואת הרכוש, ואף להמליך את ה' יתברך בעולם, כך גם לצורך הביצוע של הציווי על מלאכת המשכן עם ישראל נדרשו גם לתרום מרכושם, ואף לבצע את כל מלאכת המשכן עם כוונה רוחנית לשם שמים. בנוסף לכך עם ישראל לדורותיו נדרשים לתקן את עוון העגל אשר עליו "נאמר שהוא קיים לעולם" (רש"י-ירמיה, ב', כ"ב), וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קב.): "אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (משקל מועט) של עגל הראשון, שנאמר (שמות, ל"ד, ל"ד): 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". לפיכך לצורך תיקון עונש חטא העגל לדורות עולם, ה' יתברך ציוה על משה רע"ה להקהיל את כל עם ישראל, בכדי להורותם את פרטי מצוות שמירת השבת, ואת פרטי מצוות התרומה והביצוע של מלאכת המשכן ביחד. משום שלצורך כפרת הדורות על חטא הקהלותם הרוחנית של עם ישראל בחטא העגל, נדרש תיקון באמצעות הקהלויות רוחניות לשם שמים, וכן מובא במדרש: "אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת" (ילק"ש, שמות, פל"ה, סימן תח). כלומר, הוראת פרטי מצות שמירת השבת במעמד הקהלתם של עם ישראל, נועדה לצורך כפרת הדורות על החטא הגשמי של עם ישראל בחטא העגל, משום שמצות שמירת שבת גורמת למחילת עוון ע"ז, כמובא בגמ': "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו" (שבת, קיח:). וכן מצאנו כי גם עוון העגל "קיים לעולם" (רש"י-ירמיה, ב', כ"ב), וגם שתי המצוות הללו מתקיימות לנצח בקרב עם ישראל, דהיינו, מצות "שבת קביעא וקיימא" (חולין קא:), ואף המשכן קיים לנצח, כמובא בגמ': "עצי שטים עומדים', שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:). לפיכך עוון העגל מתכפר לדורות עולם באמצעות שילוב קיום מצות שמירת השבת השקולה "כנגד כל המצוות" (מד"ר, בשלח, פרשה כה), יחד עם לימוד ענין המשכן וכליו, משום ש"אע"פ שאין בית המקדש קיים, מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה" (רבינו חיי, שמות, ל"ח, ט').

 

שנית: מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן קשורות זו בזו, בהבט של שמירת קדושת השבת וקדושת המשכן. כלומר, ל"ט המלאכות האסורות בשבת נלמדו דווקא מן הציוויים על המלאכות הנדרשות לצורך בנין המשכן וכליו, משום שהמשכן הוא מקום משכנה הרוחני של השכינה. לפיכך ב"מרה" (ביום כ"ד ניסן, שנת ב"א תמ"ח) ובעת מתן תורה (ביום ו' סיון, שנת ב"א תמ"ח), משה אמר לעם ישראל את הציווי הכללי של שמירת שבת, ובפרשת ויקהל משה רע"ה הקהיל את כל עם ישראל (ביום י"א תשרי, שנת ב"א תמ"ט), בכדי להודיעם גם את פרטי מצוות שמירת השבת, וגם את פרטי המצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, משום שביצוע כל המצוות האלה בשלמות גורם להתעלות רוחנית, לפיכך פרשיות שמירת שבת והקמת המשכן נאמרו בסמיכות ובהקהלת כל העם. וכן מצאנו שהמנוחה בשבת קודש איננה מתבטאת במנוחת הגוף בלבד, אלא עיקרה היא מנוחת הנפש באמצעות לימוד התורה, לפיכך נפסק להלכה: "הגה: ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע" (הגה, שו"ע או"ח, רצ, ב).

שלישית: מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן קשורות זו בזו, בהבט של הנסים הגלויים הנובעים ממסירות הנפש למען שמירת קדושתם. כלומר, במצות שבת נאמר: "ששת ימים תעשה (מאליה-עיין רש"י, שמות, כ"ה, ל"א) מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'... לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות, ל"ה, ב'-ג'), דהיינו, בששת ימי החולין המלאכה נעשית מאליה בזכות מצות שמירת קדושת השבת, כמאמר הזוהר: "דכלהו שיתא מיניה מתברכין" (זוהר, במדבר, קמד:). וכן מצאנו כי השתדלותם הרבה של עם ישראל בהבאת התרומות לצורך הקמת המשכן, גרמו לכך שאף מקצת ממלאכות המשכן נעשו מאליהן, כגון: המנורה (רש"י, שמות, כ"ה, ל"א), ובמדרש נאמר כי אף המשכן "ומעצמו היה נבנה, לפיכך במעשה נסים נבנה. וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד" (מד"ר, שמות, פרשה נב), וכן מובא בגמ': "מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן, 'והנשיאים הביאו את אבני השהם', תנא נשיאים ממש, וכן הוא אומר: 'נשיאים ורוח וגשם" (יומא, עה.).

רביעית: מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן קשורות זו בזו, בהבט של אחדות עם ישראל. כלומר, הקהלתם של עם ישראל האמורה בפרשת ויקהל (ביום י"א תשרי, שנת ב"א תמ"ט) נועדה לחבר ולאחד את עם ישראל לצורך קדושת עבודות המשכן, כדרך שעם ישראל עמדו במעמד סיני "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), וזאת משום שהיקהלותם של חלק מעם ישראל לצורך חטא העגל, גרמה לעם ישראל לפירוד ולירידה בקדושה. על כן בטרם שמשה רע"ה ציוה את עם ישראל על התרומות ועל הביצוע של מלאכות המשכן, משה "חזר והזהירם בשעת מעשה" (רש"י-במדבר, ט', ד'), כי עליהם להקפיד על מצות שמירת השבת בעת בנית המשכן, משום שמעובד עבודה זרה וממחלל שבת בפרהסיא אין מקבלים קרבנות, כמובא בגמ': "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא" (עירובין, סט:).

חמישית: מצות שמירת השבת והמצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן קשורות זו בזו, בהבט של האחדות הפנימית שבתוך הבית היהודי. כלומר, האיסור על הבערת אש בשבת (שמות, ל"ה, ג') האמור בסמוך לציווי על מלאכת המשכן, מרמז גם על מנורת שבעת הקנים העשויה מקשה אחת, שעיקרה הוא נר התמיד אשר הוא כנגד קדושתה התמידית של השבת. וכן דרשו חז"ל: "לא תבערו אש" (שמות, ל"ה, ג') של מחלוקת ביום השבת, דהיינו, לא תבערו את אש המחלוקת בתוך המשכן הפרטי של כל אחד מישראל, בכדי שהברכה של שבת קודש תמצא מקום לשרות בתוככם, משום שהאדם הכועס גורם לנפשו שריפה רוחנית שאינה ברת תיקון, כמובא בגמ': "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו... משכח תלמודו ומוסיף טיפשות" (נדרים, כב:).

נמצאנו למדים כי הדמיון שבין מצות שמירת השבת לבין המצוות על התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, גרמו לכך שמשה רע"ה הקהיל את "כל עדת בני ישראל", לצורך איחודם ולהעלאת קדושתם הרוחנית, באמצעות סמיכות הציוויים על מצוות שמירת השבת והתרומות למלאכת המשכן.

"חכם לב":

בהמשך פרשת ויקהל נאמר: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" (שמות, ל"ה, י'), לכאורה ניתן לשאול: הלא החכמה נובעת מן השכל ולא מן הלב, א"כ היה צריך לומר: וכל חכם או וכל חכם שכל?. אלא נלענ"ד כי התורה מלמדת מכאן שלצורך עבודת המשכן נדרשו אומנים יראי שמים, כפי שנאמר: "הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה" (איוב, כ"ח, כ"ח). וכן מובא בגמ': "הקב"ה ליבא בעי, דכתיב: 'וה' יראה ללבב" (סנהדרין, קו:). כלומר, בלב האדם נמצאים כל הרצונות, וכשאדם רצה לדעת לעשות את מלאכת המשכן, הקב"ה נתן במוחו חכמה ודעת, בכדי לאפשר לו להגשים את רצונותיו הקדושים. וכן נאמר "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל, ב', כ"א), דהיינו, הקב"ה נותן חכמה לחכמים. א"כ לכאורה נשאלות השאלות: מהיכן הגיעה לחכם חכמתו הראשונה?, ועוד, אם הוא כבר חכם לשם מה ה' צריך לתת לו עוד חכמה?. אלא היות והחכמה הראשונה היא חכמת הלב אשר עיקרה הוא הרצון לזכות בחכמה, כפי שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים, קי"א, י'), לפיכך ה' יתברך נותן חכמה בינה ודעת למוחו של האדם החפץ בחכמה, בכדי לאפשר לו להגשים את רצונותיו הקדושים.

וכן נאמר במדרש: "כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, שנאמר: 'ויעשו כל חכם לב', ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר: 'חכמה ותבונה בהמה" (מד"ר, שמות, פרשה כ"ח). כלומר, אף הבהמות והחיות שנצרכו למלאכת המשכן באו מרצונן. וכן מובא במדרש: "המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו, שנאמר: 'הוקם המשכן'. ואם תמה אתה על זה, הרי שלמה כשבנה בית המקדש הוא נבנה מעצמו, אמר רב הונא בשם רבי יוסי: הכל מסייעין אותו כשבנה את בית האלהים, הבריות והרוחות מנין?, שכתוב (מלכים-א, ו'): 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו', מעצמו היה נבנה, לפיכך במעשה נסים נבנה. וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד, הוי: 'ויביאו את המשכן" (מד"ר, שמות, פרשה נב). וכן מובא בגמ': "מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן, 'והנשיאים הביאו את אבני השהם', תנא נשיאים ממש, וכן הוא אומר: 'נשיאים ורוח וגשם" (יומא, עה.). כלומר, כל הבריאה סייעה והשתתפה מרצונה במלאכת המשכן, משום שהמשכן "שקול כנגד מעשה בראשית" (ילק"ש,במדבר, ח', רמז). נמצאנו למדים כי בנית המשכן נעשתה באמצעות החכמה האלהית, ומתוך אחדות של כלל הבריאה.

"איש אשר נשאו לבו":

מיד בתום אמירת משה לעם ישראל את הציווי על התרומה למשכן, עם ישראל הזדרזו להביא את כל התרומות למשכן, שנאמר: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש" (שמות, ל"ה, כ'-כ"א). לכאורה ניתן לשאול: מדוע התורה כפלה את תאור נדבת הלב של התורמים למשכן?, ועוד, מה היא משמעות המילים "נשאו לבו"?. נלענ"ד להשיב: כי התורה מלמדת מכאן כי בניגוד לתרומת בני ישראל בחטא העגל, תרומתם הגשמית של עם ישראל למלאכת המשכן נעשתה גם מתוך שמחת לב פנימית, ובנוסף לכך תרומתם למשכן היתה גם תרומה רוחנית, משום שכוונת תרומתם הגשמית היתה לעשות את רצון בוראם לשם שמים, אשר היא נבעה מעומק הנפש של עם ישראל. על כן נאמר "כל איש אשר נשאו לבו", משום שאין שמחה עמוקה יותר משמחת הנתינה, ואין נתינה נעלה יותר מנתינת התרומה למקום השראת השכינה, כי נתינה זו מחברת את כלל ישראל אל תכלית תוכן חייו אשר הוא: הקודש והמקדש. לפיכך התרומה למלאכת משכן גרמה לעליה רוחנית אצל התורם, והיא אף זיכתה אותו להטהרות ולזכיה ב"חלוקא דרבנן" (זוהר, בראשית, סו.), כנרמז בתוספת המלים: "ולבגדי הקדש".

משל למה הדבר דומה?, לכפרי שבא לשוק הבגדים בחורף כשהוא לבוש במעיל עבה, הכפרי נכנס לחנות בגדי משי וביקש לקנות לעצמו חליפה. המוכר נטל חליפת משי במידתו של הכפרי ומסר לו אותו למדידה. הכפרי מדד את בגדי המשי, וגילה כי הם דחוקים וקטנים על מידותיו, עד כדי כך שהם אינם מתאימים לו כלל. הכפרי פנה אל מוכר בכעס ואמר לו: וכי אתה מהתל בי?, הרי הבגדים שאתה מציע לי הם צרים ואינם מתאימים למידותי. המוכר ענה לו: הבגדים מתאימים למידתך בדיוק, פשוט עליך להוריד קודם את המעיל העבה שבו אתה לבוש, ורק אז תוכל ללבוש את בגדי המשי.

הנמשל הוא לעם ישראל אשר במעשה העגל הם הוכיחו כביכול שתורה אינה נוחה ואינה מתאימה להם, משום שעם ישראל היו עטופים עדין במעיל העבה של הגשמיות אשר הם העלו עמהם ממצרים. לפיכך הנדבה למשכן נשאה את לבם לרוחניות גבוהה, לאחר שהם הסירו מעליהם את מעיל הגשמיות, וכן אמר דוד המלך ע"ה: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים, ל"ד, ט"ו), דהיינו, בכדי להתעלות בקדושה יש להסיר בתחילה את הלבוש הרע, ורק אחר כך יש להתעטף בבגדי הקודש אשר הם "חלוקא דרבנן" (זוהר, בראשית, סו.).

תרומת עגילי הנשים:

התורה מתארת את חביבות המשכן בעיני עם ישראל, באמצעות תאור הזדרזותם של עם ישראל להביא את כל התרומות למשכן, שנאמר: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש. ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (שמות, ל"ה, כ'-כ"ב). כלומר, מיד בתחילה הבאת התרומות, עם ישראל הזדרזו לתרום את הזהב לצורך מלאכות המשכן, משום שתרומות הזהב למלאכת המשכן נועדו לכפר לבני ישראל על חטא העגל, כמובא במדרש (ספרי, דברים, פסקא א): "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" אשר משקלו היה רב, וכן "רבי תנחום בן חנילאי אמר: קכ"ה קנטרין (כיכר=28.8ק"ג, דהיינו, 3600 ק"ג) של זהב היה בעגל" (מד"ר, שמות, פרשה מב). למרות זאת הנשים אשר הן לא חטאו בחטא העגל כלל, ועל אף שלא היה להן צורך בתיקון החטא, בכל זאת גם הנשים הזדרזו לתרום את כל תכשיטיהן למלאכת המשכן, שנאמר: "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח (צמיד-רש"י) ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (שמות, ל"ה, כ"ב). לכאורה ניתן לשאול: מדוע הנשים לא תרמו גם את עגיליהן למלאכת המשכן, כפי שאנשי הצבא תרמו את העגילים משלל מלחמת מדין, שנאמר: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל (נזמי אוזן-רש"י) וכומז לכפר על נפשתינו לפני ה'" (במדבר, ל"א, נ')?. אלא נלענ"ד כי התורה לא ציינה במפורש את תרומת העגילים למשכן, "לפי שאין קטיגור נעשה סניגור" (ר"ה, כו.). כלומר, תרומת עגילי הנשים למשכן יכולה היתה להזכיר לגברים אשר הן באו עמהם, את תרומתם של הגברים לחטא העגל, כפי שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן" (שמות, ל"ב, ב'). לפיכך התורה חסה על כבודם של הגברים אשר באו "עם הנשים וסמוכין אליהם" (רש"י-שמות, ל"ה, כ"ב), או כפי שתרגם אונקלוס: "ומיתן גבריא על נשיא" ממש, על כן התורה לא ציינה במפורש את המתן בסתר של נשות ישראל בעת הבאתן את תרומת העגילים שלהן למלאכת המשכן, אולם התורה רמזה על כך שהנשים תרמו גם את עגיליהן באומרה: "כל כלי זהב", דהיינו, תיבת "כל" באה לרבות את עגילי הנשים. כלומר, הסתרת מתן העגילים נועד ללמד על כך שה' יתברך כיפר לבני ישראל על עוון העגל. נמצאנו למדים מכאן שאף תרומות הנשים בסתר ובגלוי, נועדה לסמל את אחדות המשפחות בעת התרומה למשכן.  

תרומת הכומז:

התורה מתארת את חביבות המשכן בעיני עם ישראל, גם באמצעות התאור המפורט של תכשיטי הזהב, אשר עם ישראל הזדרזו להביא לצורך הקמת המשכן לשכינה, שנאמר: "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (שמות, ל"ה, כ"ב). התורה מדגישה כי לצורך מלאכת המשכן, נשות ישראל הכשרות הזדרזו לתרום את כל תכשיטיהן "בעודן על הנשים" (באור ברש"י-שמות, ל"ה, כ"ב), למרות חיבתן הטבעית לתכשיטי הזהב, כמובא בגמ': "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כתובות, נט:), דהיינו, הקב"ה הטביע באשה את הרצון "שיקנו לה תכשיטין כדי להתנאות בהן" (רש"י). אך למרות זאת למען הקמת המשכן לשכינה: "פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (רמב"ן, שמות, ל"ה, כב-כד). כלומר, נשות ישראל דחקו גם את רצונן הטבעי לתכשיטים, למען הקמת משכן לשכינה, מתוך הבנתן העמוקה כי הכסף והזהב באים מאת ה' יתברך, לצורך עבודתו של ה' יתברך. לפיכך התורה מפרטת גם את הסוגים של תכשיטי הזהב אשר נתרמו למלאכת המשכן, שנאמר: "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (שמות, ל"ה, כ"ב), הרש"י מפרש כי "כומז": "כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז: כאן מקום זמה". לכאורה ניתן לשאול: איך קרה שנשות ישראל הכשרות העזו לתרום למקום השראת השכינה כלי לא צנוע, אשר הוא מסמל את מקום הזמה?, ועוד, מדוע משה רע"ה לא כעס עליהן, כשם שהוא זעף בהן בעת הבאתן את תרומת המראות?, כמובא במדרש: "עמדו (הנשים) והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו" (תנחומא, פקודי, סימן ט).

אלא נלענ"ד לומר: שהתורה מלמדת מכאן כי תרומות הזהב הכסף והנחשת, וכו', לא נועדו לצורך העלאת ערכו ומחירו הכספי של המשכן, משום שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות" (חגי, ב', ח'), אלא תכלית התרומות למשכן ה' היתה: להפוך את התרומות הגשמיות לתרומות רוחניות, דרך מחשבתו הטהורה של הנותן לשם שמים ולשם מצוה. לפיכך גם תרומת הכומז למלאכת המשכן, ביטאה את מחשבתם הטהורה של נשות עם ישראל, לתרום את כל זהבם לקודש לשם שמים, ובכך הן העלו גם את מתכת זהב הכומז, מכלי זימה לכלי רוחני, דהיינו, שם כומז הוחלף על ידיהן לר"ת "כאן מקום זך". כלומר, כוונתן של הנשים היתה להפוך את מתכת הכומז מביזת מצרים, למתכת של קדושה הנכללת בתוך כלל כלי הזהב אשר הותכו לצורך עבודות המשכן, דהיינו, מתכת זהב הכומז שינתה את צורתה ונכללה בתוך כלל זהב התרומות למשכן, מטעם זה משה רע"ה לא זעף על נשות ישראל בהביאן את תרומת הכומז. וכן מצאנו שראשי הצבא תרמו גם את הכומז "קרבן לה'", ומשה ואלעזר הכהן לקחו מהם, משום שראשי הצבא התכוונו "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" (רש"י, במדבר, ל"א, נ'). לעומת זאת כשהנשים תרמו את המראות שלהן לכיור, הן התכונו להשאירם בשלמותם, ע"מ להנציח מעשיהן במצרים, על כן משה רע"ה זעף עליהן עד להתערבותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמובא ברש"י: "במראות הצובאות', בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים... ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה. ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר: 'ונחשת התנופה שבעים ככר' וגו', 'ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם. למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא. וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא" (רש"י-שמות, ל"ח, ח').

נמצאנו למדים כי תרומות הכומז והמראות נועדו ללמד את עם ישראל לדורות, כי החומר אינו עיקר מעשה התרומה למקדש, אלא החשיבות העליונה היא כשרותו וכוונתו הטובה של הנותן או של העושה. וכן מובא בגמ': "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות, נה.), דהיינו, כוונותיו של בצלאל הפכו את התרומות הגשמיות של עם ישראל לתרומות רוחניות, שנאמר: "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות, ל"א, ד'). כלומר, בעזרת מחשבה טהורה לשם שמים או לשם מצוה, ניתן להפוך כלים גשמיים לכלים רוחניים וכן להפך ח"ו.

וכן מסופר בגמ': "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס. נכנס, הציעה לו שבע מטות: שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע, אמרה לו: גפה של רומי (רש"י-נשבעה בחיי המלך)!, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי?, אמר לה: העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה: 'אני ה' אלהיכם' שתי פעמים: אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים. אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך?, ומה שם עירך?, ומה שם רבך?, ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה?, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה: שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי! צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?, הוציאה כתב מידה ונתנה לו (רש"י-וספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות ציצית). אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה" (מנחות, מד.). כלומר, אותה אישה ואותן מצעות הפכו מאיסור להיתר, בזכות המחשבות הטובות של הנוגעים בדבר.

"טוו את העזים":

בהמשך פרשת ויקהל התורה מתארת את התלהבותם היתרה של כל עם ישראל כולל הנשים, בעת הבאת התרומות למלאכת המשכן. התלהבותם של עם ישראל היתה התלהבות דקדושה אשר באה לידי ביטוי במעשים וביוזמה, למרות שהם לא נצטוו על כך במפורש, שנאמר: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" (שמות, ל"ה, כ"ו), דהיינו, עם ישראל נצטוו לתרום רק "נוצה של עזים" (רש"י-שמות, כ"ה, ד'), בכדי שהאומנים יעשו מהן את היריעות, אולם הנשים נטלו יוזמה וטוו את שיער העזים בעודו על העזים, משום שאריגת הצמר ע"ג העזים בטרם גזיזתו מהן, מוסיפה לצמר יופי וברק מיוחדים, וכן הרשי פירש: "היא היתה אמנות יתרה, שמעל גבי העזים טווין אותן" (רש"י-שמות, ל"ה, כ"ו). לפיכך נראה כי הנשים תרמו אף את העזים עצמן, בכדי לקיים גם את פשט בקשת משה רע"ה לתרום, שנאמר: "ושש עזים" (שמות, כ"ה, ד', ל"ה, כ"ג). וכן מצאנו שבתוך יומיים עם ישראל תרמו מעל ומעבר לכל צורכי הקמת המשכן, שנאמר: "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה" (שמות, ל"ו, ה'). כלומר, למרות העקרון הקובע כי יש לבצע את מצוות ה' יתברך במדויק וללא כל תוספת או מגרעת, אך ההתלהבות דקדושה של עם ישראל בעת הבאת התרומות למשכן, גרמו לקב"ה נחת רוח והם התקבלו ברצון לפני ה' יתברך, כמובא במדרש: "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא', להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן, לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו, שכבר נאמר: 'ויצו משה', וגו', והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום... אמר הקב"ה: בני שטרחו ונזדרזו במשכן יכתב שבחן במשכן בתורה, לפיכך כתיב: 'והמלאכה היתה דים'. והנשיאים שנתעצלו חסר אות אחת משמותם, שכן כתיב: 'והנשיאם' חסר י' אחת" (תנחומא, פקודי, סימן י"א). כלומר, הקב"ה שיבח את ההתלהבות והיוזמה הבאים מן הלב, על אף שהם נעשו ע"י פשוטי העם וללא ציווי מפורש, משום שהדבר איננו נוגד את ציווי התורה, והוא נועד לצורך השגת מטרה כללית ולא אישית. וכן מצאנו אצל פינחס אשר קנא לה' למרות שהוא לא נצטווה על כך במפורש, ולמרות שהיה במעשהו מעין הוראת הלכה בפני רבו, אע"פ כן הקב"ה שיבחו וכרת עמו ברית עולם. לעומת זאת מצאנו אצל נדב ואביהוא, כי למרות התלהבותם הגדולה ורצונם העז לשמוח בעשיית המצוה בעת חנוכת המזבח, כאשר הם הקריבו לפני ה' אש מן ההדיוט, הדבר נחשב להם כהקרבת אש זרה, משום שהם לא נצטוו על כך במועד זה, והתלהבותם היתה בעיקרה אישית וצורך לסיפוק עצמי כביכול, לפיכך מעשיהם לא התקבלו ברצון לפני ה' יתברך. נמצאנו למדים מכאן כי יש לציית לדבר ה' ולעובדו כפי ציווי התורה במדויק, מבלי לעשות דבר המנוגד לציווי האלהי. אך למרות זאת תוספת התלהבות והתעלות דקדושה בעת ביצוע מצוות התורה, הם גורמים נחת רוח לה' והם אף מתקבלים ברצון לפני ה' יתברך.

צורת הכרובים:

מעל משטח הכפורת "זהב טהור" (שמות, ל"ז, ו') אשר היתה בעובי "טפח" (סוכה, ד:, ה., יומא נה.,עב:), עמדו "שני כרובים זהב מקשה עשה אתם משני קצות הכפרת" (שמות, ל"ז, ז'), הרש"י פירש כי הכרובים "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ח, י"ח). לכאורה ניתן לשאול: מדוע לכרובים היה פרצוף של תינוק, ולא פרצוף של צדיק או של מלאך?. אלא נלענ"ד לומר: כי הטעם לכך הוא משום ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, פ"ג, י"ד), דהיינו, כל אדם נולד בצלם אלהים, וכשהאדם גדל וטועם את טעם החטא, צלם האלהים שעמו הוא נולד מתעוות. לפיכך ה' יתברך בחר בדמות שתי תינוקות "זכר ונקבה" (יומא, נד.) לשכון על ארון העדות, כי דמות התינוק מסמלת גם את האחדות שבין בני הזוג, וגם את הקדושה, הטהרה והזכות, משום שדמותו של התינוק נחצבת מתחת לכסא הכבוד. וכן מובא בגמ' שגובה הכרובים מקצה כנפיהם ועד קצה רגליהם היה עשרה טפחים (כשמונים ושלשה ס"מ), כמאמר הרש"י: "עשרה (טפחים) מכנפיהם עד מקום מושבם" (סוכה, ה:), דהיינו, כגובהו של תינוק בן כשנה. לפיכך כשם שהיחס לתינוק מסמל קשר טהור ובלתי מותנה של ההורים עמו, כי גם כאשר התינוק בוכה, פוגע, מלכלך, וכו', כל זמן שהוא עדין תינוק ההורים סולחים לו בשמחה, ואהבתם כלפיו אינה תלויה בצורת התנהגותו של התינוק. כך היא גם אהבתו של ה' יתברך לעם ישראל, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א').

וכן מצאנו (מנחות, כח.) שאת כל כלי המקדש פרט לכפורת והכרובים, ניתן לעשות משאר מתכות לאו דוקא מזהב, כפי שפסק הרמב"ם להלכה (בית הבחירה, פ"א, יח-יט): "המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת, אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד... היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל, ואם העשירו עושין אותן זהב". לעומת זאת, את הכפורת והכרובים חובה לעשותם מקשה אחת זהב טהור, ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'). כלומר, במקום המקודש ביותר בבית המקדש, שהוא גם המקום הצר של השראת תמצית השכינה אשר ממנו ה' יתברך מודיע את דבריו לעם ישראל, "מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (שמות, כ"ה, כ"ב), ה' חפץ שמקום זה יהיה עשיר בזהב טהור (משקל הכפורת והכרובים: 2564 ק"ג זהב טהור כאשר בסיכומו של משה [שמות, ל"ח, כ"ד] ס"ה משקל הזהב במשכן הוא 1684 ק"ג, עיין מאמרי בענין זה בסיה"ק "אשר על המשכן), ע"מ ללמדנו גם את עומק קשר האהבה שבין ה' יתברך לבין עם ישראל. לפיכך קשר זה בא לידי ביטוי גם במיקום ואף בחומר וגם בצורתם של הכרובים, וכן מובא במדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא?, בשביל המשכן ובית המקדש", ומובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד.).

לסיכום:

נמצאנו למדים כי ציוויי משה רע"ה לכלל עם ישראל על פרטי מצוות שמירת השבת, והסמכתם לציוויים על פרטי התרומות והביצוע של מלאכות המשכן, נועדו ללמד את חשיבות אחדותם של עם ישראל, בטרם בואם לעבוד את עבודת הקודש. וכן למדנו מאיסור העבודות למלאכת המשכן ביום שבת קודש את חביבותם של עם ישראל לפני הקב"ה, דהיינו, אפילו למען המשכן אשר נעשה לכבודו של ה' יתברך, נאסר על עם ישראל לחלל את קדושת השבת אפילו באופן חד פעמי, אך בעבור פיקוח נפש של אדם מישראל, ואפילו בעבור ספק פיקוח נפש קדושת השבת נדחית. כמו כן מאיסור העבודות למלאכת המשכן ביום שבת קודש, למדנו גם את גודל חשיבותה של מצות שמירת השבת בעיני ה' יתברך, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" (שבת, קיח:). כלומר, גם הגאולה העתידית של עם ישראל, עתידה להיות מיד לאחר שעם ישראל יתאחדו וישמרו על קדושת השבתות. בנוסף לכך, מן הציוויים על התרומות למלאכת המשכן, ומפרטי מלאכת המשכן הכתובים בפרשת ויקהל, ניתן להפיק לקחים לדורות ולהשכיל מהם, כשם שמצאנו שפרשת ויקהל מרמזת כי החכמה הראשונה היא חכמת הלב שעיקרה הוא הרצון לזכות בחכמה, וכן הפרשה מלמדת כי הנתינה גורמת לעליה רוחנית אצל התורם ומכפרת על עוונותיו, ואף מתרומת עגילי הנשים, ומתרומת הכומז, ומראות הנחושת, למדנו כי החומר אינו עיקר מעשה התרומה למקדש, אלא החשיבות העליונה היא כשרותו וכוונתו הטובה של הנותן או של העושה. וכן מצאנו כי התלהבותם של עם ישראל בעת מתן התרומות למשכן, מלמדת כי תוספות של התלהבות והתעלות דקדושה בעת ביצוע מצוות התורה, הם גורמים נחת רוח לה' והם אף מתקבלים ברצון לפני ה' יתברך. בנוסף לכך מצאנו כי אף זהב הכרובים, צורתם ומיקומם, מלמדים על אהבתו של ה' יתברך את עם ישראל בחיריו, שנאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע, י"א, א').

יה"ר שה' יתברך יזכנו לשמור את כל השבתות כהלכתן, ושה' יתן בלבנו בינה להבין להשכיל ללמוד וללמד את עמקי הסודות של מלאכת המשכן, וע"י זה נזכה לראות בגאולת עם ישראל השלמה ובבנין בית המקדש, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם"  (יחקאל, ל"ז, כ"ו-כ"ח)

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)  

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב