אסתר נפטרה בבית החולים. לאחר ארבעה ימים נערך טקס ההשכבה בנוכחות משפחה וחברים. אסתר הייתה יהודיה שלא הסתירה את יהדותה. היא לא ניהלה אורח חיים דתי ולא שמרה מסורת, היא חייה חיים רגילים כמו כל הולנדי. עשרות שנים קודם לכן, מרבית בני משפחתה נספו בשואה. אם זאת אסתר לא עזבה את אמסטרדם עיר הולדתה.
הטקס התנהל בבית הלוויות המפואר. וילונות הבד הכבדים והמעוטרים היו משוכים וקשורים. מן החלונות הגדולים חדרו קרניה החמימות של השמש. מזג אוויר לא שיגרתי לסתיו ההולנדי. האורחים ישבו על כסאות עץ ובמעבר היה פרוס שטיח כחול כהה מדלת הכניסה ועד הארון.
טקס ההשכבה ארך מספר שעות בהן בני משפחה וחברים ספדו לה בהנחיית מנהל הטקס. מנהל הטקס לא הכיר את אסתר קודם לכן, אך הוא פגש את בנה אריק פעמיים, ממנו למד בקצרה אודות אסתר וכך התאים את הטקס לאורח חייה ובכפוף לצוואתה.
כל נושאי הדברים נשמעו היטב, הם לא היו צריכים להתאמץ, מערכת ההגברה באולם עבדה היטב. הרקוויאם שהתנגן ברקע נשמע היטב, ממש כמו באולם הקונצרטים.
כמו הולנדים רבים אחרים, בנה של אסתר, לא נאלץ להתמודד לבד עם הבירוקרטיה ובוודאי שלא התחבט בשאלה מה אימו הייתה רוצה? איך היא דמיינה את הטקס? מה חשוב לה?. אסתר השאירה צוואה מדויקת ומפורטת. היא רכשה את השירותים מבעוד מועד ושילמה בעבורם מראש (בפריסת תשלומים נוחה של מספר שנים).
לאחר הטקס הורמו כוסיות משקה לזכרה, כולם הרימו כוסית ביחד בנה ובן זוגה. תקרובות הוגשו על ידי עובדי בית הלוויות. לאחר מספר שעות, בהן הראשונים שהגיעו הספיקו לעזוב והמאחרים הספיקו להחליף מספר מילים (וכמובן להרים כוסית או שתיים) ואף הם עזבו, נפרדו בן זוגה ובנה אריק ממנהל הטקס ושאר עובדי בית הלוויות.
למחרת היום חזר אריק לבית הלוויות. הוא ליווה לבדו את אימו בדרכה האחרונה, בהתאם לבקשתה, אל המשרפה.
אריק צפה מבעד לחלון הזכוכית בקיר כיצד נפתחת דלת הפלדה האימתנית ומבעדה ניתן לראות את הלהבות הכתומות. העגלה ההידראולית הרימה את הארון לגובה דלת הכניסה לתנור ועובדי בית הלוויות החליקו בתנועה מיומנת היטב, את הארון פנימה, אל תוך הלהבות היוקדות.
בשעה וחצי שלאחר מכן הוא לא מש ממשמרתו. אנשי בית הלוויות ישבו לצידו ככל שחפץ. הוגש לו קפה חם וגם כאשר ביקש להישאר לבדו, חזרו ובדקו מעת לעת שהכל כשורה, אולי הוא זקוק למשהו.
בהולנד, בדומה לאנגליה ולארצות אחרות שיעור האנשים שבוחרים בשרפה ולא בקבורה נושק לשבעים אחוז.
את כד האפר הוא קיבל מפלדת אל חלד (האם שמתם לב שאפר ופאר מורכבים מאותם אותיות) אטום. שמה של אסתר היה חרוט וכן תאריך הלידה ותאריך השריפה. את הכד לקח אריק לביתו. רק לאחר שלוש שנים יכול היה להשלים את משימתו, לפי בקשתה של אימו; הוא הגיע עם הכד לארץ ופיזר את האפר בבוסתן העצים בקיבוץ בו חיו קרובי משפחתו הישראלים.
לנו הישראלים, הטקס נראה כלקוח מתוך סרט, איננו מבינים את התרבות למרות שהאסטטיקה מושכת אותנו. מי מאיתנו חושב על טקס הפרידה שלו מן העולם? התשובה היא כי אכן רובנו, אך מי מאיתנו עשה משהו בנדון? מי העז בכלל לדבר על כך בקול רם? הראשונים בארץ שהרימו את הכפפה ופתחו את בית הלוויות הם אנשי חברת עלי שלכת.
מהו בכלל בית לוויות? בהבנת מרבית הישראלים זהו רק המבנה בו מתקיים טקס האשכבה. רבים ימשכו כתף ויאמרו נו, אז שלהם קצת יותר מפואר... אבל לא בכך טמון ההבדל.
ההבדל נעוץ בשתי תפיסות עולם מרכזיות, שבארצות שמעבר לים מתייחסים אליהן אחרת. הראשונה; התפיסה בארץ היא של בתי עלמין.
בית עלמין מתפקד ומהווה מרכז רווח הניזון ממכירת מוצרים, חלקות הקבר ומסביבם קצת שירותים רובם ממקורות שונים (אמבולנס בנפרד, מצבות לחוד, איש הדת עצמאי וכן הלאה). גם חלקות הקבר הן עירוב של אדמות ציבור הנמכר על ידי חברות פרטיות שחלק ניכר מהכנסתן משולם ע"י גוף ציבורי - הביטוח הלאומי. עסק המוכר מוצרים שונה במהותו מעסק המוכר שירותים. שירותים זו מילת המפתח בחו"ל.
לכן התפיסות המתקדמות ולכן התחרות על ליבו של הלקוח. גם בחול מוכרים חלקות קבר, אבל הן חלק מחבילת השירותים וכמעט לעולם לא מוצר העומד בפני עצמו. הבדלי המהות בין עסק המוכר מוצרים לבין עסק המוכר שירותים יוצר פער אדיר.
הקונספט השני בו אנו נבדלים מארצות שמעבר לים נובע ממבנה ללקוח. התפיסה של אבל בפסיכולוגיה ידועה. ישנן דעות אם אבל מחולק לארבע שלבים (ההכחשה, הכעס, הדיכאון וההשלמה) או לחמישה (שלב ביניים נוסף הוא שלב המו"מ) האם יש חפיפה בין השלבים או שהם באים אחד אחרי השני. ההבדלים להדיוט הם מינורים. על כולם ברורים ומוסכמים הדברים הבאים: הקטנת אי הודאות, יצירת מנגנון בו הפרידה היא ברורה ומוחשית והקטנת התרחישים בהם הא?ב?ל מתחרט על מה שלא אמר או עשה, כל אלה מסייעים לא?ב?ל?ים לקצר את השלבים ולהגיע לשלב ההשלמה מהר ככל האפשר. אין בידיעה של השלבים או בעזרתו של בעל מקצוע להקהות את כאב האובדן, אין ביכולתו של איש לעשות זאת. הכאב הוא איום, הוא תופס את הא?ב?ל מבפנים ולא מניח ולא מרפה אף לא לשניה. אך מנחה טקסים מקצועי (ובחו"ל הוא נדרש לתעודה), יודע להוביל את הא?ב?ל במסלול המכובד ביותר וכתוצאה מכך בדרך כלל גם הקצר ביותר בדרך להתאוששות. התאמת הטקס לאורח חייו של הנפטר/ת היא אבן בוחן בניהול טקס פרידה מכובד ונאות.
מעבר לשני קונספטים אלו נוצר מצב בו הא?ב?ל, הלא הוא הלקוח נדרש לפתרונות מידיי בעלי מקצוע רבים.
זהו מצב לא נוח שאינו מקל על הא?ב?ל ולא על תהליך ההתאוששות שלו. עלי שלכת כבית לוויות מודרני דואג לכל ההיבטים הנדרשים; החל מארון וכלה במצבה, החל בטיפול בירוקראטי וכלה באמבולנס, החל ממנחה טקסים מקצועי ועד פרחים וכל שירות העולה בדעתו של כל אדם. עלי שלכת מציעה לאנשים לכתוב צוואות הכוללות צוואות רוחניות ועוזרת לכל איש ליישם את משאלותיו.
הצורך במימושו של טקס פרידה התואם את אורח חייהם של המנוח/ה והמשפחה, הוא הצורך למימוש התרבות הישראלית, הוא הצורך לגיבוש הזהות העצמית. הוא צורך עמוק ואין לזלזל בו. לא ניתן לומר לאדם שאורח החיים בו הם חיים אינו נכון ואינו תקף. למעלה ממחצית האוכלוסייה חייה באורח חיים חילוני לחלוטין, מבין הנותרים רק מחצית (קרי רבע ומטה), הם חובשי כיפה למינהם שאורח החיים שלהם הוא דתי וכל השאר חילונים המגדירים עצמם כשומרי מסורת.
נכון להיום לא קיים בית לוויות המספק פתרונות כוללים ובהיקף ארצי, למעט עלי שלכת.
היום האירוע שמתרחש בתחילת הכתבה אינו בגדר "סרט" זוהי מציאות בה כל אחד מאיתנו יכול לבחור ועלי שלכת תסייע בידו להגשים.
הטקס התנהל בבית הלוויות המפואר. וילונות הבד הכבדים והמעוטרים היו משוכים וקשורים. מן החלונות הגדולים חדרו קרניה החמימות של השמש. מזג אוויר לא שיגרתי לסתיו ההולנדי. האורחים ישבו על כסאות עץ ובמעבר היה פרוס שטיח כחול כהה מדלת הכניסה ועד הארון.
טקס ההשכבה ארך מספר שעות בהן בני משפחה וחברים ספדו לה בהנחיית מנהל הטקס. מנהל הטקס לא הכיר את אסתר קודם לכן, אך הוא פגש את בנה אריק פעמיים, ממנו למד בקצרה אודות אסתר וכך התאים את הטקס לאורח חייה ובכפוף לצוואתה.
כל נושאי הדברים נשמעו היטב, הם לא היו צריכים להתאמץ, מערכת ההגברה באולם עבדה היטב. הרקוויאם שהתנגן ברקע נשמע היטב, ממש כמו באולם הקונצרטים.
כמו הולנדים רבים אחרים, בנה של אסתר, לא נאלץ להתמודד לבד עם הבירוקרטיה ובוודאי שלא התחבט בשאלה מה אימו הייתה רוצה? איך היא דמיינה את הטקס? מה חשוב לה?. אסתר השאירה צוואה מדויקת ומפורטת. היא רכשה את השירותים מבעוד מועד ושילמה בעבורם מראש (בפריסת תשלומים נוחה של מספר שנים).
לאחר הטקס הורמו כוסיות משקה לזכרה, כולם הרימו כוסית ביחד בנה ובן זוגה. תקרובות הוגשו על ידי עובדי בית הלוויות. לאחר מספר שעות, בהן הראשונים שהגיעו הספיקו לעזוב והמאחרים הספיקו להחליף מספר מילים (וכמובן להרים כוסית או שתיים) ואף הם עזבו, נפרדו בן זוגה ובנה אריק ממנהל הטקס ושאר עובדי בית הלוויות.
למחרת היום חזר אריק לבית הלוויות. הוא ליווה לבדו את אימו בדרכה האחרונה, בהתאם לבקשתה, אל המשרפה.
אריק צפה מבעד לחלון הזכוכית בקיר כיצד נפתחת דלת הפלדה האימתנית ומבעדה ניתן לראות את הלהבות הכתומות. העגלה ההידראולית הרימה את הארון לגובה דלת הכניסה לתנור ועובדי בית הלוויות החליקו בתנועה מיומנת היטב, את הארון פנימה, אל תוך הלהבות היוקדות.
בשעה וחצי שלאחר מכן הוא לא מש ממשמרתו. אנשי בית הלוויות ישבו לצידו ככל שחפץ. הוגש לו קפה חם וגם כאשר ביקש להישאר לבדו, חזרו ובדקו מעת לעת שהכל כשורה, אולי הוא זקוק למשהו.
בהולנד, בדומה לאנגליה ולארצות אחרות שיעור האנשים שבוחרים בשרפה ולא בקבורה נושק לשבעים אחוז.
את כד האפר הוא קיבל מפלדת אל חלד (האם שמתם לב שאפר ופאר מורכבים מאותם אותיות) אטום. שמה של אסתר היה חרוט וכן תאריך הלידה ותאריך השריפה. את הכד לקח אריק לביתו. רק לאחר שלוש שנים יכול היה להשלים את משימתו, לפי בקשתה של אימו; הוא הגיע עם הכד לארץ ופיזר את האפר בבוסתן העצים בקיבוץ בו חיו קרובי משפחתו הישראלים.
לנו הישראלים, הטקס נראה כלקוח מתוך סרט, איננו מבינים את התרבות למרות שהאסטטיקה מושכת אותנו. מי מאיתנו חושב על טקס הפרידה שלו מן העולם? התשובה היא כי אכן רובנו, אך מי מאיתנו עשה משהו בנדון? מי העז בכלל לדבר על כך בקול רם? הראשונים בארץ שהרימו את הכפפה ופתחו את בית הלוויות הם אנשי חברת עלי שלכת.
מהו בכלל בית לוויות? בהבנת מרבית הישראלים זהו רק המבנה בו מתקיים טקס האשכבה. רבים ימשכו כתף ויאמרו נו, אז שלהם קצת יותר מפואר... אבל לא בכך טמון ההבדל.
ההבדל נעוץ בשתי תפיסות עולם מרכזיות, שבארצות שמעבר לים מתייחסים אליהן אחרת. הראשונה; התפיסה בארץ היא של בתי עלמין.
בית עלמין מתפקד ומהווה מרכז רווח הניזון ממכירת מוצרים, חלקות הקבר ומסביבם קצת שירותים רובם ממקורות שונים (אמבולנס בנפרד, מצבות לחוד, איש הדת עצמאי וכן הלאה). גם חלקות הקבר הן עירוב של אדמות ציבור הנמכר על ידי חברות פרטיות שחלק ניכר מהכנסתן משולם ע"י גוף ציבורי - הביטוח הלאומי. עסק המוכר מוצרים שונה במהותו מעסק המוכר שירותים. שירותים זו מילת המפתח בחו"ל.
לכן התפיסות המתקדמות ולכן התחרות על ליבו של הלקוח. גם בחול מוכרים חלקות קבר, אבל הן חלק מחבילת השירותים וכמעט לעולם לא מוצר העומד בפני עצמו. הבדלי המהות בין עסק המוכר מוצרים לבין עסק המוכר שירותים יוצר פער אדיר.
הקונספט השני בו אנו נבדלים מארצות שמעבר לים נובע ממבנה ללקוח. התפיסה של אבל בפסיכולוגיה ידועה. ישנן דעות אם אבל מחולק לארבע שלבים (ההכחשה, הכעס, הדיכאון וההשלמה) או לחמישה (שלב ביניים נוסף הוא שלב המו"מ) האם יש חפיפה בין השלבים או שהם באים אחד אחרי השני. ההבדלים להדיוט הם מינורים. על כולם ברורים ומוסכמים הדברים הבאים: הקטנת אי הודאות, יצירת מנגנון בו הפרידה היא ברורה ומוחשית והקטנת התרחישים בהם הא?ב?ל מתחרט על מה שלא אמר או עשה, כל אלה מסייעים לא?ב?ל?ים לקצר את השלבים ולהגיע לשלב ההשלמה מהר ככל האפשר. אין בידיעה של השלבים או בעזרתו של בעל מקצוע להקהות את כאב האובדן, אין ביכולתו של איש לעשות זאת. הכאב הוא איום, הוא תופס את הא?ב?ל מבפנים ולא מניח ולא מרפה אף לא לשניה. אך מנחה טקסים מקצועי (ובחו"ל הוא נדרש לתעודה), יודע להוביל את הא?ב?ל במסלול המכובד ביותר וכתוצאה מכך בדרך כלל גם הקצר ביותר בדרך להתאוששות. התאמת הטקס לאורח חייו של הנפטר/ת היא אבן בוחן בניהול טקס פרידה מכובד ונאות.
מעבר לשני קונספטים אלו נוצר מצב בו הא?ב?ל, הלא הוא הלקוח נדרש לפתרונות מידיי בעלי מקצוע רבים.
זהו מצב לא נוח שאינו מקל על הא?ב?ל ולא על תהליך ההתאוששות שלו. עלי שלכת כבית לוויות מודרני דואג לכל ההיבטים הנדרשים; החל מארון וכלה במצבה, החל בטיפול בירוקראטי וכלה באמבולנס, החל ממנחה טקסים מקצועי ועד פרחים וכל שירות העולה בדעתו של כל אדם. עלי שלכת מציעה לאנשים לכתוב צוואות הכוללות צוואות רוחניות ועוזרת לכל איש ליישם את משאלותיו.
הצורך במימושו של טקס פרידה התואם את אורח חייהם של המנוח/ה והמשפחה, הוא הצורך למימוש התרבות הישראלית, הוא הצורך לגיבוש הזהות העצמית. הוא צורך עמוק ואין לזלזל בו. לא ניתן לומר לאדם שאורח החיים בו הם חיים אינו נכון ואינו תקף. למעלה ממחצית האוכלוסייה חייה באורח חיים חילוני לחלוטין, מבין הנותרים רק מחצית (קרי רבע ומטה), הם חובשי כיפה למינהם שאורח החיים שלהם הוא דתי וכל השאר חילונים המגדירים עצמם כשומרי מסורת.
נכון להיום לא קיים בית לוויות המספק פתרונות כוללים ובהיקף ארצי, למעט עלי שלכת.
היום האירוע שמתרחש בתחילת הכתבה אינו בגדר "סרט" זוהי מציאות בה כל אחד מאיתנו יכול לבחור ועלי שלכת תסייע בידו להגשים.
עלי שלכת ערוכה לטפל במגוון רחב של נושאים וביניהם טיפול בכל נושאי הקבורה, תכנון ו/או הנחיה של טקסי לוויה וקבורה המותאמים באופן אינדיבידואלי, סיוע בבחירת חלקת הקבר מתוך רשת בתי העלמין הפרטיים של עלי שלכת, טיפול בבפן הבירוקרטי וכמו כן היצע רחב של מוצרים ושרותים נילווים.
alon@aleyshalechet.co.il
alon@aleyshalechet.co.il
