כפיית גירושין - הקדמה:
אפילו כאשר מדובר בגירושין, ולא רק בחיי הנישואין, יכולות להיות חילוקי דעות בין בני הזוג. חילוקי הדעות הן על הגירושין עצמם - בן זוג אחד רוצה להתגרש והשני אינו רוצה להתגרש. מאמר זה יסקור את האסטרטגיות שבהן יכול לנקוט כל צד - זה אשר רוצה להתגרש וזה שלא. אך ראשית, סקירה קצרה של גירושין בהסכמה, לשם יכולת השוואה בין האופציות ודרכי הפעולה.
סקירה קצרה של גירושים בהסכמה:
גירושים בהסכמה הם פשוטים יותר מאשר תביעה לגט. שני בני הזוג, שיכולים להיעזר בשירותי עורכי דין או מגשר, מסכימים לפרטי הסכם הגירושין. הסכם הגירושין אחר כך יוגש לבית הדין. זה הליך די פשוט. לעומת זאת, אם צד אחד לא רוצה להתגרש, אפשר לנסות לכפות עליו להתגרש רק באמצעות הגשת תביעה לבית הדין הרבני. אך תביעה כזו עולה הרבה כסף וגוזלת זמן יקר. לכן הגשת תביעה לבית הדין הרבני אמורה להיות בעדיפות פחותה.
מה בן הזוג אשר רוצה להתגרש יכול לעשות?
נתחיל מהמובן מאליו. בן הזוג שרוצה להתגרש יכול לנסות לשכנע את הצד השני. הפעולות שהוא יכול לעשות במישור זה הן:
1. להסביר לצד השני שמוטב גם לו אם יתגרשו. בן הזוג שכן רוצה להתגרש יכול לומר לצד השני שהחיים ביחד כבר לא נעימים, שעדיף להם ולילדים לחיות בבתים נפרדים, שגם הצד השני יכול להמשיך בחייו, ועוד ניסיונות שכנוע כאלה. יש לציין שכדאי להיזהר בשיחות עם הצד השני מכיוון שבמצבים מסוימים מי שמגיש ראשון תביעה (לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה) יכול לזכות על ידי כך ביתרון.
2. להסכים לוותר על משהו תמורת גירושין מהירים. הוויתור יכול להיות בעיקר בנושאים של גובה המזונות וחלוקת הרכוש. עם זאת, לעיתים הצד השני רק אומר שהוא לא מעוניין להתגרש על מנת להשיג וויתורים כאלה. אם היחסים בין בני הזוג קרים וטקטיים כאלה, ברור שוויתורים מסוג זה הם הפוכים לאינטואיציה.
בהנחה שהצד השני אינו מוכן להתפשר ואינו רוצה להתגרש, הדרך היחידה הפתוחה בפני הצד שכן רוצה להתגרש, היא הגשת תביעה לבית הדין הרבני. תביעה לבית המשפט לענייני משפחה יכולה להיות בשאר הנושאים הקשורים לגירושין (כמו הסדרי ראיית הילדים, מזונות) אך לא באשר לגירושין עצמם.
בתביעה זו (וכאשר הצד השני לא רוצה להתגרש), יש רק מספר עילות שלפיהן בית הדין יכול להיעתר לתביעה כזו:
1. אי יכולת או סירוב של הצד השני לקיים יחסי מין.
2. עקרות של הצד השני.
3. מומים של הצד השני שלא ידעו עליהם לפני הנישואים.
4. הנישואין היו אסורים מלכתחילה לפי הדין הדתי.
5. בגידה, או מעשים שמרמזים על כך.
6. התמכרות לאלכוהול של הצד השני.
7. אלימות - פיזית או נפשית.
8. הגבר לא מפרנס את האישה.
9. קרע בין בני הזוג.
10. האישה בכוונה גרמה לגבר לעבור על המצוות (כגון שהכינה לו אוכל לא כשר).
11. האישה עוברת על כללי הצניעות.
אם הסיטואציה בין בני הזוג לא נכנסת לאחת מהעילות, התביעה לא תצלח. לכן, אם צריכים להגיע לבית הדין הרבני, רצוי להיעזר בעורך דין שמכיר את הדינים הדתיים.
גם אם בית הדין הרבני מקבל את התביעה, זה עדיין לא סוף הסיפור. בן הזוג שאינו רוצה להתגרש (בדרך כלל במקרים האלו - הבעל) עדיין צריך לתת את הגט. לשם כך, לבית הדין הרבני יש סמכויות להטיל סנקציות על הצד שאינו רוצה להתגרש כדי לכפות עליו לתת את הגט, כגון שלילת רישיון הנהיגה, חיוב במזונות גבוהים עד שיינתן הגט, ואפילו מאסר עד עשר שנים.
מה בן הזוג אשר לא להתגרש יכול לעשות?
בעיקרון, מה שבן הזוג שלא רוצה להתגרש יכול לעשות הוא להגיש תביעה לשלום בית. גם תביעה כזאת מוגשת לבית הדין הרבני. זוהי תביעה לכך שבני הזוג ינסו לקיים מערכת יחסים. בהנחה שהתביעה לשלום בית תתקבל, במסגרת פסק הדין יוגדר מה כל אחד משני בני הזוג צריך לעשות. אין לבית הדין הרבני סמכות להכריח מישהו לחיות בבית כנגד רצונו או לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות, אך הוא יכול לעשות דברים אחרים, כמו לא לקבל את התביעה לגירושין.
בית הדין הרבני יקבל את תביעת שלום הבית בעיקר במקרים בהם יש ילדים קטנים בתמונה, ובמקרים שבהם נראה שמערכת היחסים בין בני הזוג יכולה להשתקם.
חשוב לומר כי תביעה לשלום בית לא תמיד נובעת ממניעים של אי רצון להתגרש. אלא, לעיתים היא באה מרצון ללחוץ על בן הזוג שכן רוצה להתגרש לעשות וויתורים בהסכם הגירושין, או סתם מרצון להתנקם. תביעה לשלום בית יכולה להפעיל לחץ על בן הזוג שרוצה להתגרש בכך שקבלתה על ידי בית הדין לא תאפשר גירושים מהירים, ובכך שבמסגרתה אפשר לקבל סעדים זמניים כגון צו איסור יציאה מהארץ (אלא אם מופקדות ערובות מתאימות) או צו איסור מכירת הבית.
כפיית גירושין - סיכום:
לכל צד בהליכי גירושין שלא בהסכמה יש טקטיקות שונות להשיג את מבוקשו. המנצח ייקבע בבית הדין (כמו כל מחלוקת שלא נפתרה באמצעים פחות דרסטיים).
בכל מקרה, האמור לעיל לא מחליף ייעוץ משפטי בתחום דיני המשפחה. ראה עוד בנושא יעוץ גירושין>>
