היום זה קצת אחרת. החרוזים באים לי פחות טבעי. ואז, כשאני מקבלת מכותבים שירים וסיפורים עם חרוזים גרועים, והכותב מתעקש על חריזה, אני שוברת את הראש לבנות משפטים חדשים עם חרוזים מתאימים יותר, אבל זה כל כך קשה. אני אוהבת חרוזים מפתיעים, יצירתיים, שיושבים על המילה שבשורה הקודמת כמו כפפה ליד - ומה לעשות, לא תמיד זה מצליח.
גם המילון המקוון רב מילים לא מצליח לפתור את הבעיה. רב מילים מדרג את החרוזים שהוא מציע למילים לפי: חרוז "משובח", חרוז "ראוי" וחרוז "עובר". למשל, חרוז משובח למילה "חרוז" הוא "ארוז". חרוז ראוי הוא "זירוז", חרוז עובר הוא "אשפוז". נחמד, אבל כשזה מנותק מהסיפור זה לא עוזר, ולך תתאים אותן עכשיו לטקסט, ומצד שני, יש להניח שיש עוד עשרות מילים שהיו יכולות להתאים אך הן לא מופיעות כאן.
הייתי מוסיפה עוד כמה קטגוריות לחרוזים גרועים:
- חרוזים מאולצים; חרוזים מתאמצים; חרוזים תמוהים; חרוזים מביכים; חרוזים שחוקים עד דק (חביב-מסביב; היום-שלום); חרוזים שהקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט (ברור-סיפור; עצה-סביבה).
יש לי עוד שיטה לחיפוש המייאש אחר חרוזים מתאימים: אני כותבת את המילה בשגיאה, ומחפשת אילו הצעות יש למתקן השגיאות האוטומטי להציע לי. לעתים זה מצליח, אך הגעתי למסקנה שהחרוזים צריכים לבוא ממוחו הקודח של הכותב (או של העורכת) - או שיש את זה, או שאין!
בהמלצות לכתיבת סיפורים לילדים כתבתי:
אם אתם כותבים שיר או סיפורים בחרוזים, זכרו: על החרוזים לשרת את הטקסט - ולא להפך. אל תנסו להתאים את הטקסט לחרוזים. זה שקוף ונראה מאולץ ומתאמץ, ומקלקל את הטקסט. ותרו על החרוזים וכתבו את הטקסט באופן טבעי ושוטף. אם הטקסט כתוב טוב, לקוראים הצעירים לא יהיה אכפת אם יש חריזה או אין. המאמץ בחיפוש אחר חרוזים בכל מחיר עלול לפגום ביצירה ובחירות שלכם בכתיבה, שממילא מוגבלת בכתיבה לילדים.
מתוך רשימתה של יעל דר "איך להתחיל לכתוב ספרות לילדים", הארץ, 8.1.08):
"... שלישית, הפן המוסיקלי: לא כל סיפור לפעוטות צריך להיות מחורז, להפך. אפשר אף להגיד שככלל, עדיפה הפרוזה. כשבוחרים לחרוז סיפור צריכה להיות לכך הצדקה תוכנית ואסתטית. סופרי ילדים בראשית דרכם, גם אם לא ניחנו באוזן מוסיקלית, נוטים לכלוא את הסיפורים שלהם בתוך סד חריזה נוקשה, ולעתים אף מרדים ומונוטוני, מתוך הנחה שילדים אוהבים חרוזים. התוצאה היא שהאלמנט האמנותי הזה, שאמור לשרת את הסיפור, הופך למטרתו העיקרית של הסיפור. עד כדי כך שסופרים מתחילים רבים סבורים שאם הצליחו לסיים כל שורה בהברה הנכונה ובתוך כך להעביר איכשהו את העלילה (גם אם מבנה המשפט מעוות לחלוטין), הרי שהצליחו במשימה. נוסף על כך, ההיצמדות העיקשת לחרוז משכיחה לעתים קרובות מדי את המשקל, כלומר את המוסיקה של השורה כולה. למרבה האירוניה התוצאה היא דווקא טקסט א-מוסיקלי בעליל. לכל סיפור פעוטות יש מוסיקה משלו, אך זו לא צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בחריזה ובמשקל נוקשים. לעתים דווקא טקסט שנוטה לפרוזה הוא מוסיקלי בהרבה מטקסט שמתעקש לחרוז בכל מחיר. לדוגמה, ספר הביכורים הידוע, שראה אור בשנות השבעים ונעשה בינתיים לקלאסיקה: "הביצה שהתחפשה" מאת המשורר דן פגיס (1973, עם עובד). אין ספק שלו רצה בכך, היה פגיס יכול לחרוז ולמשקל את סיפור חיפוש-הזהות הזה. אולם דווקא בשל תוכנו שמושך קדימה, בחר פגיס בכתיבת פרוזה, וזאת מבלי להחמיץ את הפוטנציאל המוסיקלי של הקריאה בקול. בכל שורה מחכות למאזין הפתעות צליליות, שהופכות את הקריאה בספר לחגיגה מוסיקלית מהנה."
מתוך רשימתו של יהודה אטלס "לא תחרוז בשור וחמור", הארץ, 12/09/10:
"... החרוזים עוזרים לנו ראשית כל לזכור. אתה שומע טקסט בפרוזה ומיד שוכח. אתה שומע טקסט בחרוזים - ותוך כמה דקות הוא מונח בקופסת המוח שלך. וזו הרי היתה הפונקציה הראשונה של החרוזים בימים עברו: להקל את הזכירה ואת השינון של טקסטים בטקסי פולחן. דבר נוסף הוא היופי שבצלילים חוזרים, שהוא זה שהקנה לחרוזים את הממד המאגי. מובלעת פה ההנחה, שבמלים יש קסם; כשהן מתחרזות - יש להן אפקט ותוקף חזקים יותר. ברבים מסיפורי העם בכל התרבויות, גם כשהיו בפרוזה, היו משובצים קטעים מחורזים, כאבני חן... אצלנו עדיין אוהבים חרוזים וזו אחת הסיבות לריבוי ספרים מחורזים לילדים בכלל ולגיל הרך במיוחד. יש כותבים, כמו אפרים סידון, שמיטיבים לחרוז. יש כאלה שמחרזנים מבלי להכיר את הכלי המיוחד הזה, וככה זה גם נראה. וחבל. כי באמת יש קסם בחריזה טובה. חרוז טוב עושה 'קליק' חזק יותר לרעיון. פעם היו מטילים עלינו בבית הספר ללמוד שירים וקטעי תנ"ך על-פה. איך שנאתי את המטלות האלה. איך אני מברך עכשיו את כל מי שאילץ אותי פעם ללמוד על-פה! מי שלמד על-פה, יש לו בראש מחסנים גנוזים של כל טוב העולם."
המלצות נוספות בעמוד ספרי ילדים
