הרצל חקק כותב על ספרו של חיים ברנדויין – " מגן בעדן עד עיר ומלואה", הוצאת כרמל, 316 עמודים. אספה וערכה: מרים ברנדויין. מלאכת העריכה והאיסוף של מרים ניכרת בכל עמוד עמוד. רואים כמה עמל ואהבה השקיעה בהוצאה לאור של הספר המיוחד הזה המאגד בתוכו מאמרים שפרסם בעלה חיים בעשרות שנות יצירה. הרצל חקק מוצא בספר סימנים של זהות יהודית, כתיבה של יוצר שניסה להבין את המתח בין הגאולה לבין שברה
הרצל חקק
לא הכרתי אישית את חיים ברנדויין, ואוסף מאמריו בענייני ספרות ומקרא שבה את לבי. כמי שלמד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית, הופתעתי לקרוא מחקרים הכתובים בלהט, בהתרגשות, בלב רגיש של מבקר שהוא קודם כל אמן, משורר המנסה לבחון נפשות ספרותיות, כבוחן כליות. הדפים חלפו והשפה החדה והקולחת נטעה בי את הרושם שהמחבר מנסה להבין טקסטים ספרותיים ומקראיים כעונים על קונפליקטים רוחניים, כחושפים עימותים אידיאולוגיים – ולעתים אפשר היה לחוש ברצון של המבקר למצוא מענה ללבטיו בעולם שהוא מושא מחקרו. יפה עשתה מרים ברנדווין שהשקיעה עמל והוציאה לאור כתבי-חקר כה יקרים. מרים הגדילה לעשות, שכן רוב החומר שיצקו לקנקן האוסף הנפלא, היה חומר גולמי: מאמרים שהיה הכרח להקליט, להקליד, להתקין לדפוס – ונעשתה כאן עבודת קודש.
ברנדויין מעמיק בחקר סופרי ההשכלה, צולל לכתבי ברנר וגנסין, בוחן לעומק את שירי ביאליק ואהרון צייטלין, ושובר את קולמוסו בהבנת העלילות והרוח בכתבי עגנון. מעבר לכל המחקרים אתה רואה את נפש החוקר מנסה להבין תופעות רוחניות, לפענח מתח שליווה את העם לאורך אותה תקופה, לשרטט תהליכים של שבר רוחני בחיי יחידים ובחיי אומה.
עולמו המפותל של גנסין שובה את לבו עד כדי הזדהות. קחו, לדוגמה, את הדרך שבה הוא מנסה להבין את גיבוריו של גנסין, וניסוח לבטיהם אומר הכל: " לשווא נאבקים הגיבורים לצאת מן העולם הכאוב, המיוגן והמשועמם עליהם. תוך כדי המאבק נשבר תמיד משהו בלבם של הגיבורים והם חוזרים ושוקעים בעולמם המיוגן, כשהם שבורים עוד יותר ומיוגנים עוד יותר... ביצירותיו הגדולות של גנסין נעשה מאבק זה חריף יותר, יוקד ותהומי יותר".
ספרות כדרך לחשוף ראי של רוח התקופה
דומה שמעבר לדמויות הבדיוניות, מטרידה את רוחו של המבקר, תופעה גדולה יותר, שבר לאומי גדול שאינו מרפא ממנו, שבר המבקש ליטוף והבנה ונוחם. ברנדויין מנסה דרך ניתוח יצירות ספרותיות להבין את השבר שטלטל עם שלם בין קודש לחול. שבר זה ממשיך ומלווה את חיינו. אותה טרנספורמציה של יהודים בתקופה המודרנית שינתה את פני האומה, יצרה ערבוביה של רעיונות וזרמים – ועד היום אנו חשים את צריבות הזמן והימים, גם בחיינו שלנו.
ברנדויין מנסה להבין תופעות תרבות שחצו דורות וחיי עם, מנסה להגיע אל לב הסיפור הדרמאטי דרך חקר יצירות ספרות. מי מאתנו לא זוכר את השכינה העזובה המתרפקת על ביאליק המתלבט בשיר "לבדי"? המתח בין נפש מבקשי ההשכלה לאמונה היה לב התקופה.
להבין את רוח האומה
ברנדויין יוצא בעקבות נפשו, בעקבות נפשם של גיבורי הספרות: הוא עוקב אחר יצירותיהם של גנסין ועגנון וביאליק ומנסה לתור אחר הקשר בין הוודאות לשינויים, למתח שבין האמונה ושברה. ניתוחיו מנסים להבין אותה רוח, אותה תקופה. המעקב אחר המחקר מטיל אלומת אור על אותם צעירים שיצאו מספסלי בית המדרש אל האור, אל ההשכלה. בין שברי הניתוח אנו רואים אותם נותרים שבורים בין עולם שנראה להם דועך ושוקע, לבין עולם חסר משמעות, עולם שלא מצאו נפשם בו. יש המנסים לראות במחקריו של ברנדויין דרך להבין את המתח בנפשו, ניסיון לכתוב אוטוביוגרפיה אישית סמויה באמצעות חקר גיבורי המקרא וגיבורי הספרות.
כאשר הוא מתאר, למשל, את גנסין כמשורר השקיעה, אין הוא מתייחס לגנסין וליצירותיו בלבד. בלשונו הרהוטה והחדה אנו רואים את החוקר ברנדויין כמנסה להבין את המעבר מעולם ישן לחדש, חוקר הצולל להבנת נפש האדם המודרני – ולגנסין ניסוח חד וחלק להבנת הקרע בנפש הדור החדש הזה: "האדם המודרני, שניטלו הימנה כל הוודאויות ושמיה נתרוקנו מאלוהי אבות".
ברנדויין, מחפש את הוודאות, מנסה להבין את האור באותו עולם שנעזב, ושברונם של הגיבורים התלושים מטריד את מנוחתו. לא פלא שכאשר הוא מנתח את הסאטירה של יוסף פרל, הוא עוצר לרגע וקובע חד משמעית: "פרל כל כך סימא את עיניו ביחס לערכי החסידות עד שלא השגיח בפנינים המזהירות, שהביא בשמה" (עמ' 151). ברנדוין מנסה להאיר אותן פנינים, כמנסה לגלות עולם אבוד, והוא מגלה את מכאובי נפשו שלו בתארו את פרל המוכיח והזועם: "אין בדבריו אף זכר לכאב הנפש ולפרפורי הלב של המוכיח, שאפילו אינו צודק מופעם הוא ומפעים'' (עמ' 158).
הרצון להבין את רוח העם, מטלטל את החוקר הנפעם להבין מה פשר השקיעה, מה משמעות הכאב, ויש תחושה שהוא מנסה להבין את חייו, את הלכי רוחו, וכך כותב ברנדויין על גנסין, ככותב על עצמו:
"הוא צלל לתוך עצמו והעלה מתוכו את שירת השקיעה והשאגה לגאולה והיללה לאהבה. ועלו בה, במסכת יצירתו, קולותיהן של תאוות נפש גלמודה וחולה [...} בייסורים לאהבה" (עמ' 185).
לחקור את נפש הדמויות
ברנדווין צמא לדעת ולהבין את מכמני הנפש של גיבורי הספרות, הגיבורים ששבו את לבנו בכתבי הסופרים העברים: כך עושה ברנדויין גם בנסותו להבין את נפשות גיבורי עגנון, ההיטלטלות שלהם בין עולמות, הניסיון שלהם למצוא דרך בין אמונה עתיקה לעולם חדש המשנה הכל, המשדד את כל המערכות. כך הוא כותב על גיבורי "עידו ועינם" וכל מלה כמו חוזרת לכותב עצמו:
"הנה גיבורי הסיפור 'עידו ועינם' מתרוצצים הם ממקום למקום למצוא להם מקום והמחבר רץ אחריהם ואיתם. הם אינם מוצאים לא מנוחה ולא סיפוק בחייהם ובמציאותם, על כן בורחים הם אל המיתוס הקדמון והגנוז" ( עמוד 238 ).
ברנדויין מוצא את עגנון מתלבט ונקרע בניסיון לתור אחר הכאב של גיבוריו, ותיאור נפשו את היוצר עגנון מלווה אותו לכל אורך הכתיבה על יצירתו. כל מלה כמו מתארת שברם של יחידם, שברו של עם, מכאוביו של הכותב עצמו:
"סיפוריו האחרונים של עגנון שופכים אור חדש על הנתון במוצנע ביצירותיו הראשונות. עגנון הוא אמן מודרני, שנפשו רופפת בעמידתה ובורחת מעצמה לצלם הטוב של דורות אחרים, קדומים. נפש המתייסרת בעולמה העוין ומבקשת אחיזה ביסודות המוצקים של עולם מבוצר בביטחונו, מבקשת מפלט בניגודה".
יהלומים אפלים במדרש מאירים ספרות עברית
המתח בין חול לקודש, בין אמונה לייסורי כפירה, מוביל את ברנדויין להציב מול שירו של ביאליק, "על השחיטה" את המדרש על אליעזר בן דורדיא (עבודה זרה ז ע"א) וברנדוין מכנה אותה בלשונו המיוחדת "אחד היהלומים השחורים, היפים ביותר בספרות העולם" (עמ' 205). המדרש מעמת את רבי אלעזר בן דורדיא עם לבטים אסורים, ומקביל את נוסח תפילתו "חמה ולבנה בקשו עליי רחמים" לתפילתו של ביאליק בשיר "שמים בקשו רחמים עליי". ברנדויין מנסה להבין אותה נפש של מאמין מתלבט שאינו מוצא דרך אל האל, שאינו יכול עוד להתפלל.
כפי שראינו בניתוחיו ביצירות עגנון וגנסין כך גם כאן, ברנדויין מוצא עצמו תוהה להבין מה השבר, מה יחולל את השינוי. הוא מתאר בשירו של ביאליק את המשורר המפרפר המנסה למצוא משען בשמים, פונה אליהם שיתפללו לאל עבורו, "אל אותו אל, שהוא אינו בטוח כלל אם ישנו, ובוודאי אינו בטוח אם הוא בשמים,, שכן הוא לא מצא אליהם נתיב" ( עמוד 209). ניכר כי ברנדויין נכאב מן השבר הזה, מן המתח הזה.
וכך אנו מוצאים את המבקר הנסער מוצא בגיבורי עגנון בקשת עוגן, רצון לחפש ודאות בעולם משתנה ומתנודד בין רוחות סוערות, וברנדויין החוקר מתאר כך את נפשה של האומה ביצירת עגנון: רצון לשוב, רצון "לתחושת עולם המעניקה משמעות לחיים המשוסעים" (עמ' 226).
הדרמה שמאחורי הסיפור המקראי
הרצון לתור אחר נפשות משוסעות וכאובות מלווה את ברנדויין גם בניתוחיו את הדמויות המקראיות. הנה הוא מנתח את שאול הנרדף על ידי הרוח הרעה, הנקרע בין עולמות, ומנסה להבין תהליכים ושינויים: ברנדויין מביט בשני הסיפורים השונים על נפילת שאול הרודף בידי דוד, ומנסה להבין את הנסיבות השונות ואת התהליכים הנפשיים השונים. מתח וקונפליקטים סוחפים אותו להבנת נפש האדם, לחפש משמעות רוחנית כוללת יותר. באופן דומה אנו מוצאים אותו מנסה להבין את נפש יוסף בעל החלומות, שואל את עצמו מה הרגיש יוסף לפני ההורדה לבור, בשעת ההורדה, בזמן השהות בבור. מכאובי האנשים הלכודים בסבך הרגשות והאימה מובילים אותו להבנת שינויים ברוח האדם, ברוח העם. דמויות טרגיות סוחפות אותו. שאול ויוסף ושברונם מטלטלים אותו, וכך גם יצחק הנעקד.
ניתוחי הדמויות של שאול,יוסף ויצחק הם רק הקדימון להבנת הסובל הנצחי, הסובל שעבר שבעה מדורי גיהנום, איוב. לאיוב מקדיש ברנדויין מסכת דיונים מיוחדת: "אגדת איוב לשלביה השונים". ברנדויין מנסה להבין את המסכת האנושית שמאחורי המשבר הרוחני, את השינויים המתחוללים בדמויות, ועורך ניתוח מאיר ושובה לב אין סיפור השטן והאשה בספר בראשית לסיפור השטן והאשה בספר איוב. המסקנות שלו קולעות וחדות: "בסיפור בראשית מסתיים הניסיון בניצחון השטן ובכישלון האדם. מכאן הסיום המסכם: 'ויינחם ה' כי עשה את האדם'. באגדת איוב מסיים מחבר גוף הספר את סיפורו בניצחון האדם ובכישלון השטן, על כן- ' וניחמתי על עפר ואפר'. בסיפור העדן מאופיינת האשה כמסייעת בידי השטן להחטיא את האדם. בדומה לזה היא מופיעה באגדת איוב" ( עמוד 121 ).
סיפור גן עדן הוא כר נרחב לניתוח היסודות הדרמאטיים, שכן זו דרכו של המבקר, שנפשו הפייטנית מבקשת בטקסטים. גם בניתוחו המקורי ל"אגדת איוב" מתנהג ברנדויין כמבקר ספרותי, והוא בוחן את איוב כגיבור של אגדה ספרותית, מנסה לשחזר את התפתחותה, את שלבי היווצרותה, לתהות אחר נפשו של הגיבור. כאיש ספרות מובהק שכתב שירים בעצמו, הוא בוחן את הדיאלוגים השיריים, מנסה לחבר חוט לחוט ולראות איך כל זה מצטרף לרקמה הפרוזאית והסיפורית, קווי חיבור, קווי שוני, איך כל זה מסייע להבנת הדרמה הגדולה של איוב.
כפי שראינו בניתוחיו הספרותיים, נפשו של ברנדויין הולכת אחר הבנת תהליכי הנפש, אחר הניסיון להבין מה נסתר ומה נגלה, וכך הוא כותב בניתוחו לסיפור גן העדן:
"הסיפור המקראי, יותר משהוא מפרש, הוא מרמז ולעולם אינו מכיל אלא קטע חיים, העומד כסמל להרבה יותר ממש שנאמר בו במפורש". השאלות שברנדויין שוזר תוך כדי הניתוח מעידות על הכול, על אהבת המקרא, על אהבת הדמויות המקראיות שהוא מנסה להבין באזמל מנתחים, על נפשו שלו המשוסעת. וכך הוא כותב על לבטי יצחק הנעקד, כך הוא שואל בבואו לחקור את הסיפור הדרמאטי של העקידה, שטלטל דורות בשאלות ותהיות: "אך מה בעניין המאכלת, מה אין יצחק שואל עליה?".
