פרשת בא- פדיון הבן-השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת בא- פדיון הבן-השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה 

מאת    [ 25/02/2007 ]
מילים במאמר: 5116   [ נצפה 5468 פעמים ]

 
 
בס"ד ו' אדר התשס"ז

בא- פדיון הבן-השרשת הקדושה בחיי העם והמשפחה
מבוא:
בפרשת בא התורה מצווה על מצות עשה (י"ח) לקדש בכורות פטר רחם הזכרים, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות, י"ג, ב', י"ג-ט"ו), דהיינו, התורה קבעה כי בבן הראשון שנולד יש קדושה המייחדת אותו מיתר הבנים, לפיכך אין הבכור יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שהוא יפדה ע"י מצות פדיון הבן. וכן מצאנו שבדרך הטבע בנו הבכור של האדם חביב עליו יותר מכל בניו, על כן גם "משפט הבכורה" (דברים, כ"א , י"ז) הוא: לתת לבן הבכור פי שנים בירושה. מסיבות אלה מובן גם מדוע יעקב אע"ה חפץ לקנות את בכורת עשו אחיו, שנאמר: "ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי" (בראשית, כ"ה, ל"א), לפיכך אף הקב"ה אישר את מכירת הבכורה ליעקב, שנאמר: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות, ד', כ"ב). כלומר, כל האומות הם בניו של ה' יתברך, אך עם ישראל חביבים לפניו יותר מכולם, משום שהם בנו בכורו של ה' כי עם ישראל הם "שעלו במחשבה להבראות לפני כל האומות" (חזקוני, שם), וכן נאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה, ב', ג'). מתוך כלל ישראל נתחבבו הבכורים ונבחרו לעבוד את עבודת ה' יתברך, לפיכך ה' אמר לפרעה: "שלח את בני ויעבדני" (שמות, ד', כ"ג), אך בעת שעם ישראל עשו את העגל, והבכורים עמדו והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל, באותה שעה ה' יתברך נטל מהם את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו הקרובים, כפי שנאמר: "מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני" (הושע, ד', ו'). לפיכך קדושתם המולדת של הבכורים נלקחה מהם, ובמקומם ה' יתברך קדש את כל שבט לוי ולקחם להיות לו למשרתיו הקרובים בעוה"ז, משום שכל שבט לוי לא חטאו בעגל והם אף מיחו כנגד עם ישראל שחטאו, שנאמר: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים, י', ח'). מתוך שבט לוי ה' לקח את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים, והעניק להם כ"ד מתנות כהונה אשר מתוכם י"ב נתנים להם במקדש וי"ב נתנים להם בגבולין (מחוץ לבית המקדש). אחת המתנות שה' יתברך העניק לכהנים בגבולין היא: חמשת הסלעים של פדיון קדושת כל בכור בישראל. לפיכך מצות עשה (שצ"ג) על כל אדם מישראל לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור אדם" (במדבר, י"ח, ט"ו). לפיכך מצות פדיון הבן מקשרת בין קדושת העבר, ההוה והעתיד בתוך עם ישראל בכלל, ובתוך המשפחה היהודית בפרט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרטי מצות פדיון הבן המבוארת להלן בהרחבה:
א. הטעם למצות פדיון הבן - העברת הקדושה המולדת של הבכור לכהן המקודש ע"י ה'.
ב. בחירת שבט לוי - בכור שנולד להורה ממשפחת כהן או לוי פטור ממצות פדיון הבכור.
ג. מועד פדיון הבכור - מיום השלושים ואחד להולדת הבכור ביום שבו הבן יוצא מכלל נפל.
ד. כוונות מצות פדיון הבן - שלש כוונות עליונות הקושרות בין ההורים לבין קב"ה לבין איכות חייו של הבן הבכור.
ה. מחיר פדיון הבכור - חמשה סלעים שהם עשרים כסף בכדי לכפר על עוון מכירת יוסף.
ו. סדר פדיון הבכור ומשמעותו - העמדת ערך חינוך הבנים מעל ערך המירוץ אחר הכסף.
ז. החזרת כסף פדיון הבכור - בימינו ישנו יתרון בבחירת כהן עני ע"מ לצאת גם ידי חובת מצות הצדקה.
הטעם למצות פדיון הבן:
מצות פדיון הבכורות וטעמה נאמרו לעם ישראל בהרחבה בטרם צאתם של עם ישראל מארץ ממצרים, דהיינו, לאחר מכת בכורות ולפני מתן תורה, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות, י"ג, ב', י"ד-ט"ו). אולם בהמשך הפרשיות מצאנו כי בכורות ישראל לא נפדו אלא הם שימשו ככהנים לה' יתברך, דהיינו, הקדשת הבן הבכור לעבודת הכהונה שימשה כפדיונם. וכן כתב הרש"י (רש"י-שמות, י"ט, כ"ב): "וגם הכהנים', אף הבכורות שהעבודה בהם" (זבחים, קטו:), וכן נאמר: "וישלח את נערי (הבכורות-רש"י) בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות, כ"ד, ה'), וכן מובא במדרש: "בכור בניך תתן לי' (שמות, כ"ב, כ"ח), שבכורי ישראל במדבר היו כהנים, שנאמר (שמות, כ"ד, ה'): 'וישלח את נערי בני ישראל', וכשחטאו בעגל הוציאן הקב"ה והעמיד לוים תחתם, שכן הוא אומר (במדבר, ג', י"ב): 'ואני הנה לקחתי את הלוים... תחת כל בכור', לכך נאמר: 'בכור בניך תתן לי" (מד"ר, שמות, פר' ל"א).
נמצאנו למדים כי בתחילה ה' נתן לבכורים שתי קדושות: קדושת בכור וקדושת כהונה, ולאחר חטא העגל ה' ביטל את קדושת הכהונה מהבכורים והעבירה ללוים, ואת קדושת הבכור עם ישראל נצטוו לפדות בחמשה סלעים מן הכהן. לפיכך התורה ציותה פעמים נוספות על קדושת הבכור: גם לאחר חטא העגל, שנאמר: "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה" (שמות, ל"ד, י"ט), וגם בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. התורה אף ביארה פעמים נוספות את טעמה של קדושת הבכור, שנאמר: "כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (במדבר, ג', י"ג), ונאמר: "כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי" (במדבר, ח', י"ז). כלומר, התורה קובעת כי בבן הבכור שהוא "פטר רחם" ישנה קדושה מולדת אשר היא מייחדת אותו מיתר הבנים, לפיכך אין הבן הבכור יכול לחיות כיתר הילדים את חיי החולין של העולם הזה, מבלי שהוא יפדה במצות פדיון הבן. לפיכך התורה ציותה מצות עשה (שצ"ג) לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור אדם" (במדבר, י"ח, ט"ו). כלומר, מצות פדיון הבן משמשת להעברת הקדושה המולדת של הבכור לכהן המקודש ע"י ה'.
וכן מצאנו שהתורה מצוה שתי מצוות הקשורות לבן הבכור, האחת היא: שיש לפדות בכור "פטר רחם" האם מן הכהן, והשניה היא: לתת לבכור מן האב פי שנים בירושה. כלומר, הבן הבכור לגבי מצות פדיון הבן תלוי ברחמה של אמו, ואילו הבן הבכור לגבי הירושה תלוי באביו. לפיכך בן בכור אשר נולד בניתוח קיסרי אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד בדרך הטבעית, והתורה אמרה: "פטר רחם", דהיינו, דווקא הבכור שיוצא כדרכו מרחם אמו ולא זה שיצא בניתוח קיסרי, וכן נפסק להלכה: "יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו, שניהם פטורין" (שו"ע, יו"ד, שה, כד). לעומת זאת לגבי הירושה אין חשיבות לדרך לידתו של הבכור, אלא העיקר הוא שהבן הנולד הוא בכור לאביו. נמצאנו למדים כי לכל אם היהודיה יכול להולד רק בן בכור אחד, ואילו לאב היהודי יכולים להולד מספר רב של בכורים (כמנין נשותיו), לפיכך קדושת הבכור ניתנה דוקא לבן החביב ביותר על שלשת השותפים גם יחד, דהיינו, "הקב"ה, ואביו ואמו" (קידושין, ל:).
נמצאנו למדים כי מצות פדיון הבן מלמדת גם על אהבת ה' את עם ישראל, משום שה' יברך חפץ בתחילה שכל הבכורים יהיו כהנים, על מנת שבכל משפחה בישראל יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, ועל ידי זה יהיו כל עם ישראל קשורים בקשר דם עם עבודת ה' והקדושה, יען כי לכל משפחה היה אמור להיות נציג שישרת את ה' במקדש, שנאמר: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות, ד', כ"ב). אולם לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ה' הוריד מבכורי ישראל את כתר הקדושה היתרה של הכהונה, שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שמות, ל"ג, ו'), ובמקומם ה' בחר לקדש את כל שבט לוי על אשר הם לא השתתפו בחטא העגל, והם אף מיחו כנגד עם ישראל שחטאו. לפיכך ה' יתברך הותיר לבכורי ישראל לחיות את חיי החולין של העולם הזה ללא המגבלות החלות על כהני ה'. וכן מצאנו ה' יתברך בחר בשם בן נח, וביעקב אע"ה, למרות שהם לא היו הבכורים. וכן יעקב אע"ה שלל מראובן בנו הבכור את הבכורה, המלכות, הכהונה והירושה, בגין חטאו, שנאמר: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה" (דבה"י-א, ה', א'). כלומר, מצות פדיון הבן מלמדת גם את כלל עם ישראל לשמור על קדושתם המולדת, משום ש"הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו" (ילק"ש, שופטים, ד', המשך סימן מב).
בחירת שבט לוי:
בעת שעם ישראל עשו את העגל והבכורים עמדו והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל, באותה שעה ה' נטל מהם את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו הקרובים, כפי שנאמר: "מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני" (הושע, ד', ו'). לפיכך קדושתם המולדת של הבכורים נלקחה מהם, ובמקומם ה' יתברך קדש את כל שבט לוי ולקחם להיות לו למשרתיו הקרובים בעה"ז, משום שכל שבט לוי לא חטאו בעגל והם אף מיחו כנגד עם ישראל שחטאו, שנאמר: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים, י', ח'). מתוך שבט לוי ה' לקח את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים, והעניק להם כ"ד מתנות כהונה אשר מתוכם י"ב נתנים להם במקדש וי"ב נתנים להם בגבולין (מחוץ לבית המקדש). אחת המתנות שה' יתברך העניק לכהנים בגבולין היא: חמשת הסלעים של פדיון קדושת כל בכור בישראל, בנוסף לראשית הגז, ביכורים, בכור בהמה טהורה, פטר חמור, וכו' (שאף הם הפרי הראשון), שנאמר: "אני חלקך ונחלתך" (במדבר, י"ח, כ'). לפיכך מצות עשה על י"א שבטי ישראל בכל מקום ובכל זמן לפדות את בכור פטר רחם בישראל רק אצל כהן. אולם כל שבט לוי זכה להיות פטור ממצות פדיון הבן, משום שה' יתברך חיבב את שבט לוי יותר מיתר י"א שבטי ישראל, על כן רק י"א שבטי ישראל נדרשו לפדות את פרי בטנם הראשון אצל הכהנים, משום שהכהנים התחבבו לפני ה' מתוך שבט לוי החביב מכל שבטי ישראל, כמובא בגמ': "דזכי ליה רחמנא לכהן" (בכורות, מח:). כלומר, למרות שגם בכור הלוי פטור מפדיון הבן, קדושת בכורתו של ישראל נפדת רק אצל הכהן המקודש בקדושה יתרה ולא אצל לוי, שנאמר: "ויתן משה את כסף הפדים לאהרן ולבניו על פי ה'" (במדבר, ג', נ"א).
וכן מצאנו בזמן שהלוים החליפו את הבכורים בישראל לאחר חטא העגל, עלה מנין בכורי ישראל לעשרים ושנים אלף מאתים שבעים ושלושה, והלוים מנו אז רק עשרים ושנים אלף, על כן רק מאתים שבעים ושלושה בכורי ישראל היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, משום שלא נמצאו לוים בתמורתם (במדבר, ג', מ"ג-נ"א). מטעם זה כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון הבן הבכור, משום שאם הם עצמם יכלו להיות בתמורתם של בכורי ישראל, כל שכן שהם יכולים לפדות את בכורתם בעצמם. יתרה מזאת, אפילו אם אבי הבכור הוא ישראל ורק אשתו היא בת כהן או בת לוי, גם במקרה שכזה האב "פטור מה' סלעים" (בכורות, מז.) ואין הוא צריך לפדות את בנו בכורו. הטעם לכך הוא משום במצות פדיון הבן אין "הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר: 'פטר רחם בישראל" (רמב"ם, בכורים, פי"א, י).
מועד פדיון הבכור:
התורה קבעה את מועד קיום מצות פדיון הבן ליום הל"א של הולדת הבן הבכור, שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה" (במדבר י"ח, ט"ז). כלומר, מצות הפדיון חלה לאחר שימלאו לבן הבכור חודש ימים, כי באותו היום הבן יוצא מכלל נפל, וכן "תני רבן שמעון בן גמליאל אמר: כל המתקיים באדם שלשים יום אינו נפל (במדבר, י"ח): 'ופדויו מבן חודש תפדה" (ירושלמי, יבמות, סה. פי"א, הלכה ז'). בחשבון הימים נכללים גם יום הלידה וגם יום הפדיון, דהיינו, הפדיון יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים מיום הלידה, לדוגמא: אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי שלאחר ארבעה השבועות מיום לידתו, וכו'. נמצאנו למדים כי רק לאחר שיעברו על הבן הבכור שלושים יום שלמים, וכאשר הוא מגיע ליומו השלושים ואחד רק אז ניתן לפדותו, לפיכך אם הבן הבכור נפדה לפני כן, אביו לא קיים את מצות פדיון בנו בכורו. משום שמצות הפדיון חלה החל מיום הגעת הבן הבכור ליומו השלושים ואחד, ורק החל מיום זה מוטלת החובה על האב לפדות את בנו בכורו מיד, ואין לו לדחות את הפדיון ליום אחר, אלא אם חל יום הפדיון בשבת קודש, שאז הפדיון נדחה ליום ראשון, והזריזים מקדימים למוצ"ש.
כמו כן מצות עשה של פדיון הבן חלה על האב או על הבן עצמו ולא על האם, הטעם לכך שהבן חייב לפדות את עצמו כשהוא מגיע לגיל י"ג שנה (במקרה שאביו לא פדאו), למרות שמעיקר המצוה חייב האב לפדות את בנו, משום שכלל חיובי האב על בנו נחתמים ביום הגיע הבן לגיל מצוות, לפיכך לאחר י"ג שנים מסתיים חיובו של האב לפדות את בנו, וחיוב מצות הפדיון עוברת לחול על הבן הבכור בעצמו. וכן נפסק להלכה (יו"ד, ש"ה, תן): "עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדיל חייב לפדות עצמו. (ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל - מהרי"ל)". נלענ"ד להוסיף טעם לכך שהבן מתחייב במקום אביו במצוות שהיו חלות על האב, כגון: ברית מילה, פדיון, וכו', משום שכאשר הבן מגיע לגיל מצוות הבן מחויב בין היתר במצות כיבוד אב ואם, לפיכך כאשר הבן מתקן את מחדלו של האב אשר לא זכה לקיים את מצות פדיון הבן מסיבה כלשהיא, הרי הוא מקיים בין היתר גם את מצות כבוד אב ואם, בבחינת "ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא" (סנהדרין, קד.).
כוונות מצות פדיון הבן:
בראשית דרכם של ההורים התורה מדגישה את שותפותו של ה' ביצירת הולד, ע"מ למנוע מההורים שזכו לבן בכור את התחושה שהולדת בניהם היא יצירה משותפת של ההורים בלבד. מטעם זה התורה מחייבת את האב לפדות את בכור הבנים השייך בעצם לקב"ה, ובכך מתחזק בלב ההורים ערך השותפות עם הקב"ה בהולדת ילדיהם הבאים בעזרת ה' יתברך. לפיכך קיום מצות פדיון הבן מאגדת בתוכה שלש כוונות עליונות הקושרות בין ההורים לבין קב"ה לבין איכות חייו של הבן הבכור:
כוונה ראשונה היא: מצות פדיון הבן נועדה להודיע לעם ישראל את קדושתם המיוחדת של בכורי ישראל אשר הם נולדו קדושים באופן טבעי, על מנת לשרת את ה' יתברך. על כן בכדי שהבן הבכור יוכל לעסוק בענייני חולין, מתקיים צורך רוחני להעביר את קדושתו לכהן באמצעות מצות פדיון הבן. משום שקדושת הבכורות נובעת מעובדת היותם דבר ראשוני להוריהם, בדומה לקב"ה כביכול שהוא "ראשית המציאות", לפיכך התורה מצוה לקדש את הראשוניות, הן באדם, והן בבהמה והן בביכורי פירות העץ, באמצעות הכהנים אשר הם נקבעו ע"י ה' יתברך להיות הראשונים לכל דבר שבקדושה, וכן מובא בגמ': "תנא דבי ר' ישמעאל: 'וקדשתו' (ויקרא, כ"א, ח') לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון, ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון (מועד קטן , כח:).
כוונה שניה היא: מצות פדיון הבן משמשת גם כסעודת הודאה לה' יתברך על החסד שה' עשה עם בני ישראל בעת מכת בכורות, דהיינו, על אשר בזמן יציאת מצרים ה' יתברך הרג את בכורי מצרים ואת בכורי ישראל הציל. בנוסף לכך, מצות פדיון הבן היא גם סעודת הודיה לה' יתברך על מתן חסד ההולדה לאם הבן הבכור, ואף על כך שה' יתברך בחר לזכות את הורי הבכור לקיים את מצות פדיון בכורות, משום שרק לכשלושים אחוז מכלל ההורים ה' יתברך מזמן את הזכות לקיים את מצות פדיון הבן הבכור. לפיכך סעודת פדיון הבן היא סעודת מצוה, כשם שסעודת הודיה לה' יתברך על חסדיו הגדולים היא סעודת מצוה.
כוונה שלישית היא: מצות פדיון הבן נועדה להקנות חיים טובים לבן הבכור אשר נולד כקדוש לה', כמובא בהקדמת ספר הזוהר ( דף י"ד.): "בפקודא תליסר: למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו: חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דבר נש. וכד יפרוק בר נש לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא: 'וירא אלהים את כל אשר עשה' - בכלל, 'והנה טוב' - דא מלאך חיים, 'מאד' - דא מלאך המות, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה". כלומר, ייעודו של מלאך המות הוא להזיק לבן הבכור אשר הוא מהוה סמל להולדת קדושה נוספת לעם ישראל, לפיכך מצות פדיון הבן מרחיקה את מלאך המות מן הבן הבכור, החל מיום שבו הבן הבכור יצא מכלל נפל ועד לסוף ימיו בעוה"ז. לפיכך נהגו הנשים לברך את ברכת "הגומל" שהן חייבות לברך לאחר לידה או מחלה, במעמד טכס פדיון הבן.
מחיר פדיון הבכור:
התורה קבעה את מחירו של פדיון הבן הבכור לסכום השווה למשקל חמשה שקלים כסף טהור (שהם 96.15 גרם כסף מזוקק, אשר ששווים בימינו הוא: כשבעה עשר דולר אמריקאי בכפוף למחיר אונקית כסף בבורסה העולמית, וכל המוסיף ונותן 100 גרם כסף הרי זה משובח), שנאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא" (במדבר, י"ח, ט"ז). כלומר, למרות שתורה ציותה לפדות את הבן הבכור באמצעות מתן חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן, בימינו אפשר לתת לכהן גם "שווה כסף", ובלבד שיהא שוויו חמישה שקלים של זמן התורה (בכורות מט:, שו"ע, יו"ד, שה, ג). לפיכך הדבר הרצוי הוא: לפדות את הבן הבכור בכלי כסף, או במטבעות מכסף טהור, ולא בשטרות הכסף של ימינו.
הטעם לגודל הסכום הנדרש לצורך קיום מצות פדיון הבן מובא בפירוש הרש"י (בד"ה: 'ואת פדויי השלשה'): "ואת הבכורות הצריכין להפדות... מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל" (במדבר, ג' , מ"ו). וכן רבינו בחיי כתב: "נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר, י"ח, ט"ז): 'ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים'. והסלע ד' דינרים, ואם כן ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף ("חמש סלעין...עשרין מעין הוא"), ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורה של רחל שניתנה לו הבכורה, שנמכר בעשרים כסף" (רבינו בחיי, בראשית ל"ז, כ"ח). כלומר, הטעם למצות פדיון הבן הוא משום שכאשר ה' הרג את בכורי מצרים גם בכורי ישראל היו ראויים לההרג בעוון מכירת יוסף בכורה של רחל, אך ה' חס על בכורי ישראל וקבע להם פדיון נפש בסכום השווה למכירת יוסף, דהיינו, משום שאחי יוסף מכרוהו בעבור סכום של חמשה סלעים, באותו הסכום ה' ציוה לפדות את בכורי ישראל לדורות עולם.
נראה לכאורה כי טעמו של הרש"י: "כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל" (במדבר, ג' , מ"ו) תמוה, משום שגם לוי היה שותף בכיר במכירת יוסף, כפי שהרש"י פירש (בד"ה שמעון ולוי אחים): "בעצה אחת על שכם ועל יוסף ויאמרו איש אל אחיו... על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים" (בראשית מ"ט, ה'). כמו כן הרש"י פירש (בד"ה את שמעון): "(ב"ר) הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי 'הנה בעל החלומות הלזה בא" (בראשית, מ"ב, כ"ד). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע שבט לוי נפטר ממצות פדיון הבן?, ועוד, לפי הטעם שפדיון הבן נועד לכפר על עוון מכירת יוסף, היה מן הדין לפטור את גם את שבט יוסף ואף את שבט בנימין אשר הם לא השתתפו במכירה?, ועוד, רבינו בחיי כתב: "ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב"ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז"ל (בראשית, ל"ז): 'ויקחהו וישליכו אותו', 'ויקחהו' כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (בראשית, מ"ב): 'ויקח מאתם את שמעון" (רבינו בחיי, במדבר, א', כ'). לפיכך נראה כי שבט שמעון נענש במגפה הן בעוון זמרי והן בעבור מכירת יוסף, א"כ לשם מה נדרשו כלל ישראל לדורות עולם לכפר על מכירת יוסף באמצעות מתן חמשה שקלים בעת קיום מצות פדיון הבן?.
אלא נלענ"ד ששבט לוי כיפר על עוון השתתפותו במכירת יוסף בעת שהם קדשו שם שמים ברבים בזמן שעם ישראל חטאו בחטא עגל, שנאמר: "כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (שמות, ל"ב, כ"ט), לפיכך שבט לוי זכו גם לברכת משה: "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים, ל"ג, ט'). כלומר, שבט לוי זכו להיות מורמים מעל כלל עם ישראל משום שהם מחו על עוון עבודה זרה. אולם, שבטו של שמעון לא רק שהם לא תיקנו את חטא אביהם במכירת יוסף, אלא שהם אף הוסיפו לחטוא במעשה זמרי נשיא שבטם, לפיכך גם משה לא ברכם, ובשל כך שבט שמעון נענש ביתר חומרה מאשר יתר שבטי ישראל. הטעם לכך שגם שבטי יוסף ובנימין נכללו במצות פדיון הבן למרות שהם לא השתתפו כלל במכירת יוסף, משום בחטא העגל "היה בידם למחות ולא מיחו", וכן מצאנו שישראל ערבים זה בזה, כמובא בגמ': "וכשלו איש באחיו', איש בעון אחיו. מלמד שישראל ערבים זה בזה" (שבועות ,לט.). וכן מובא במדרש (רבינו בחיי, דברים, כ"ט, ט'): "שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם, ואמר הקב"ה ליהושע (יהושע, ז'): 'חטא ישראל".
כמו כן נלענ"ד להוסיף כי כוונת טעמם של הרש"י ורבינו בחיי היא: שחמשת השקלים של פדיון הבן נועדו לכפר ליעקב אע"ה "על מכירת יוסף בכורה של רחל", וכן מצאנו שחז"ל תלו ביעקב את הסיבה הראשונית לשנאת השבטים את יוסף, כמובא בגמ': "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י:). וכן הרמב"ם פסק (נחלות, פ"ו, יג): "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף". לפיכך מאחר ובדרך הטבע בנו הבכור של האדם חביב עליו יותר מכל בניו, מצות פדיון הבן הבכור מלמדת את ההורים בראשית דרכם שלא להפלות בין בנם הבכור, לבין יתר אחיו העתידים להוולד להם בעזרת ה', למרות שלכאורה נראה להם כי מצוות פדיון הבן הבכור ו"משפט הבכורה" (דברים, כ"א , י"ז): לתת לבן הבכור פי שנים בירושה, הן בעצמן יוצרות אפליה בין הבנים. אולם ההורים צריכים ללמוד וללמד כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין שמים. וכן מובא בגמ' (כתובות, נג.): "לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" (אל תעביר נחלה מבן רע לבן טוב כי לא תדע מי יהיה זרעו).
סדר פדיון הבן ומשמעותו:
בטרם קיום טקס מצות פדיון הבן הבכור מצוה לקיים גם סעודת מצוה, דהיינו, נוהגים ליטול ידים תחילה, אח"כ בוצעים את הלחם ואוכלים ממנו כביצה, ולאחר מכן מקיימים את טכס הפדיון. וכך הוא מנהגנו: לאחר תחילת הסעודה נותן האב את בנו הבכור לכהן המוזמן לכך מראש, והכהן פונה אל האב כשהבן הבכור בידיו ושואל: בנך בכורך הוא?, והאב עונה: כן. הכהן ממשיך ושואל את האב: "במאי בעית טפי בבנך בכורך" (שו"ע, יו"ד, ש"ה, י, הגה, טור, יו"ד, שה) או בחמשה סלעים דמחייבת לפדות בהם (במה אתה רוצה יותר: בבנך בכורך או בחמישה סלעים שאתה חייב לתת לי בכדי לפדותו)?, והאב עונה: בבני בכורי!. אחר כך הכהן שואל את אם הילד: בנך זה בכור?, שמא ילדת בן אחר לפניו או שמא הפלת?, והאם עונה בשמחה: זה בני בכורי לא ילדתי ולא הפלתי לפניו. בהמשך לכך הכהן מסביר להורים את מהות מצות פדיון הבן "כל חד לפום חורפיה", ולאחר מכן האב נוטל את כסף הפדיון בידו ואומר: אני רוצה לפדותו, שכך כתוב בתורה... ו"בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך" (שו"ע, יו"ד, ש"ה, י) האב שתי ברכות, האחת: "אקב"ו על פדיון הבן", והשניה: ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומיד הוא נותן לכהן את דמי הפדיון, ואומר: זה פדיון בני בכורי. (בכדי להרבות בשמחת המצוה מנהג כהני האמת שבעדתינו לומר לאב: אינני מוכן להחזיר לך את בנך בעבור סכום מועט זה, והכהן פוסע עם הבן ע"מ לקחתו כביכול, אך האב מחזיר את הכהן ואומר לו: זה הסכום שהתורה קבעה לי לתת בעבור פדיון בני בכורי) הכהן מקבל את הכסף, ואומר: קבלתי ממך חמשה סלעים אלו בפדיון בנך זה. והרי הוא פדוי בהם כדת משה וישראל. לאחר מכן הכהן נוטל כוס של יין, ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. בהמשך לכך הכהן לוקח הדס, מברך עליו "בורא עצי בשמים" ומריח ממנו, ובסיום הכהן מברך את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור, יו"ד, שה, עפ"י מנהג הגאונים). לאחר טקס הפדיון אמו של הבן הבכור מברכת את ברכת "הגומל" שהיא חייבת לברך לאחר לידה, והמוזמנים ממשיכים בסעודת המצוה המהודרת, כשהיא מטובלת בשירה ובדברי תורה משמחי לב, והכל שריר ובריר ונכון וקיים.
שאלת הכהן את האב: "במאי בעית טפי: בבנך בכורך או בחמשה סלעים?" (במה אתה רוצה יותר, בבנך בכורך או בחמשה סלעים)?, אינה כפישוטה. שהרי אין לאב ברירה אלא לענות שהוא מעונין בבנו בכורו, הן משום שנפסק להלכה כי גם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו אלא הוא רוצה להניחו בידי הכהן, אין הוא רשאי לעשות כן, משום שגם לפני ביצוע טכס הפדיון, הבן הבכור אינו שייך כלל לכהן הפודה, אלא רק קדושת הבן שייכת לכהנים. בנוסף לכך גם בדרך הטבע לא עולה על הדעת שאב העורך סעודת מצוה וטכס לכבוד קיום מצות פדיון הבן, הוא יהיה מוכן למכור את בנו בכורו לכהן במקום לשלם לו סכום כה פעוט.
אלא שמטרת השאלה היא: להסביר לאבי הבן ולאמו את משמעות היותם הורים לבן ישראל, והכהן משמש רק כשליח התורה לצורך כך, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי, ב', ז'). כלומר, עומק שאלת הכהן את האב "במאי בעית טפי" היא: האם אתה מעדיף את חינוך הבן וטיפוחו ברוחניות, או אתה מעדיף להזניח את הבן ולרדוף אחרי הכסף והעושר?!, על כך עונה האב: אני מעדיף את חינוך הבן וטיפוחו על פני המרדף אחרי חומרנות העוה"ז. לפיכך מטכס הפדיון האב המאושר לומד מוסר, ומפנים את החשיבות העליונה של ערך הקנית החינוך, הן לבנו הבכור והן ליתר הילדים שיוולדו לו אחריו.
טעם נוסף לשאלת הכהן "במאי בעית טפי"?, מובא ב"בעל ערוך השולחן" (יו"ד, שה, לו), המפרש כי שאלת הכהן את אבי הבן היא כך: מה אתה מעדיף יותר: את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם, על ידי שתפדהו בחמישה סלעים?, או שאתה מעדיף להשאיר את חמשת הסלעים אצלך, והבן הבכור יעסוק רק בעניינים של קדושה?, משום שלולא הפדיון במתן חמשה סלעים לכהן, הבן הבכור היה צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, מן הטעם שכאשר בכורי ישראל ניצלו ממכת בכורות במצרים הבכורות יועדו לעבודת ה' בלבד, לפיכך אסור לבכורים לעשות דבר שאינו שייך לעניינים של הקדושה. על כן הכהן שנקבע להיות שליח הקדושה מסביר לאבי הבן את משמעות פדיון הבן הבכור, וכאשר האב עונה לכהן כי הוא מעדיף לפדות את בנו הבכור בכדי שבנו יוכל לנהוג ככל האדם, באותה שעה האב מבין את עומק קדושתו של בנו הבכור.
נמצאנו למדים כי מתוך אהבת ה' את ההורים הוא זיכה אותם במצות פדיון הבן אשר היא כוללת בתוכה תיקון גדול הן לאב והן לבנו בכורו, כמובא בזוה"ק: "בפורקנא דא קני ליה חיים" (הקדמת הזוה"ק, יד.), ובנוסף לכך האב זוכה לקיים מצות עשה נדירה. לפיכך חז"ל תקנו לאבי הבן הבכור לברך שתי ברכות, כמובא בתלמוד בסיום מסכת פסחים: "רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא על פדיון הבן: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כהן מברך?, או אבי הבן מברך?, כהן מברך דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה?, לא הוה בידיה. אתא, שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים" (פסחים, קכ"א:).
נשאלת השאלה: וכי רבי שמלאי באמת לא ידע שאבי הבן מברך שתים?, ואם רבי שמלאי לא ידע, איך הוא ציפה שהתלמידים אשר היו בבית המדרש ידעו את התשובה?. אלא נלענ"ד שרבי שמלאי התפלא על כך שהשואלים עצמם לא ידעו את התשובה, על כן רבי שמלאי סבר כי יתכן וישנם גם ת"ח שאינם יודעים. לפיכך רבי שמלאי בא לבית המדרש ושאל את התלמידים, והם השיבוהו בקול אחד כי אבי הבן מברך שתים. כלומר, תשובתם היתה כי חז"ל העדיפו את האב הזוכה במצוה ומחויב בה, על פני זכותו של הכהן לקבלת כסף הפדיון, כפי שנאמר: "כי טוב סחרה מסחר כסף" (משלי, ג', י"ד).
וכן מצאנו שהרש"י פירש (בד"ה: חמשה וששים ושלש מאות ואלף): "אמר כיצד אעשה?, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים, יאמר לי: אני מפדויי הלוים. מה עשה?, הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן ה' שקלים, בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל" (במדבר, ג', נ'). לכאורה נשאלת השאלה: וכי בכורי ישראל לא שמחו לקיים מצות עשה בסכום פעוט של חמשת שקלים?, אלא נלענ"ד כי בכורי ישראל העדיפו שפדיונם יעשה על ידי בן לוי המשרת את ה' בקדושה לאורך זמן, מאשר להפדות בחמשה שקלים שהם כמחירו של ילד קטן בערכים, שנאמר: "ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף" (ויקרא, כ"ז, ו').
החזרת כסף פדיון הבכור:
הכהן רשאי להחזיר לאבי הבן הבכור את חמשת השקלים שבהם הוא פדה את הבן הבכור מקדושתו, כמובא בגמ': "וכך היה מנהגו של רבי טרפון, שהיה נוטל ומחזיר... רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר. חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, אמר ליה: לא גמרת, ויהיבת מידעם ביש?!, הילכך אין בנו פדוי" (בכורות, נא:), דהיינו, רבי טרפון היה כהן, וכשהיו נותנים לו את כסף פדיון בכורות, הוא היה נוהג להחזיר את הכסף לאבי הבן לאחר הפדיון, משום שרבי טרפון היה עשיר והוא נהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש, יו"ד, שה, ל). וכן מובא בהמשך הגמ' שרבי חנינא הכהן, גם היה נוהג להחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן, פעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, בכדי לרמוז לרבי חנינא להשיב לו את כסף הפדיון. אמר לו רבי חנינא: מהתנהגותך מובן כי לא נתת לי את כסף הפדיון מכל הלב, לפיכך אין בנך פדוי!, משום שנתת לי את כסף הפדיון ע"מ לקבלו בחזרה. לפיכך הרמב"ם פסק בהלכותיו (בכורים, פי"א, ח): "רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר. ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר יחזיר. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי".
נלענ"ד כי ההלכה מתירה לכהן להחזיר את כסף הפדיון, משום שעיקר מצות פדיון הבן היא: להחדיר לתודעתם של הורי הבן הבכור וגם לתודעתם של מוזמנים לטכס פדיון הבן, כי קדושתם של עם ישראל מתמשכת ללא הפסק מאז יציאת מצרים ועד היום הזה, לפיכך ביצוע טכס הפדיון הוא העיקר, והשימוש העתידי בכסף הפדיון הוא הטפל, לכן הרמב"ם פסק: "אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי". יתרה מזאת, מאחר ובימינו קיים ספק בחזקתם של הכהנים והלוים, לפיכך ראוי בכל פדיון בן בכור לחפש כהן תלמיד חכם ועני, בכדי לתת לו את כסף הפדיון במתנה גמורה ולקיים אגב כך גם את מצות הצדקה, ועל ידי כך האב מקיים את מצות פדיון הבן בשלמותה, משום שבמקרה של כהן עני, האב אינו נזקק למנהג שהכהן מחזיר את כסף הפדיון במתנה מחשש גזל, דהיינו, שמא חזקתו ככהן איננה נכונה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי עיקר מצות פדיון הבן הבכור בימינו, נועדה להדגיש כי קדושתם של בכורי ישראל לא התפוגגה מאז יציאת מצרים ועד היום הזה, לפיכך חז"ל ייחסו למצות פדיון הבן משמעויות רבות ועמוקות, הן במישור הכללי של עם ישראל והן במישור האישי של האב. כלומר, מצות פדיון הבן הבכור מדגישה במישור הכללי כי המשכיות קדושתם של עם ישראל לא נפסקה מאז יציאת מצרים, ואף קדושתם הייחודית של הכהנים והלוים שבתוך עם ישראל נותרה על כנה מאז ולתמיד. כמו כן קיום מצות פדיון הבן הבכור מקנה להורים במישור האישי את ערך השותפות שלהם עם הקב"ה בבניהם, ובנוסף לכך מצות פדיון הבן הבכור מחזקת את אמונתם של ההורים כי הכל ניתן להם מידי שמים. לפיכך סעודת המצוה של פדיון הבן נועדה להביע בפומבי את הודאת ההורים לה' יתברך, גם ברגעי השיא של חייהם. בנוסף לכל, ההזדמנות החגיגית של טכס פדיון הבן הבכור מלמדת את ההורים הצעירים ערכי חינוך לעתיד ילדיהם, כגון: את ערך השוויון בין הבנים, ואת ערך חינוך הבנים אשר הוא חייב להיות מעל לערך המרדף אחר חומרנות העוה"ז. לפיכך על ידי קיום מצות פדיון הבן הבכור בהידור, כלל עם ישראל זוכים לכך שיתקיים בהם מקרא שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח').
יה"ר שנזכה לראות בהשיב ה' את ישראל לנויהם, לוים לשירם ולזמרם, וכהנים לעבודתם בביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו, ונזכה לקיים את מצות פדיון הבן בשלמות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ" (תהילים, פ"ט, כ"ח).
יה"ר שה' יתברך יתן את ברכתו לבני ישי הי"ו שזכה לקיים בהידור את מצות פדיון הבן הבכור לבנו רפאל, במוצש"ק פרשת תרומה בו' אדר ה'תשס"ז, וכן יה"ר שבזכות מצות פדיון בנו בכורו הוא יזכה לגדל את רפאל בנו לתורה, למעשים טובים ולחופה, מתוך בריאות, אושר ועושר רוחני וגשמי, וימלא הקב"ה את כל משאלות לב הוריו ואוהביו לטובה, ויתקיים בהם מקרא שכתוב: "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא" (ירמיה, ל"א, ח').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

















מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב