האזינו - שירת התורה התשובה והגאולה
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

האזינו - שירת התורה התשובה והגאולה 

מאת    [ 25/02/2007 ]
מילים במאמר: 4535   [ נצפה 2337 פעמים ]

 
 
בס"ד ח' תשרי התשס"ז
האזינו - שירת התורה התשובה והגאולה
מבוא:
שירת האזינו היא סיכומה של צוואת משה לבני ישראל לפני מותו. פרשת האזינו נקראת בדרך כלל, בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים. דהיינו, ב"שבת שובה" אשר בה מפטירים "שובה ישראל עד ה' אלהיך". בפרשת האזינו גנוזים כל תרי"ג המצוות ברמז, וכן מצאנו שפרשת האזינו כוללת תרי"ג תיבות, כמובא בחיבור "שירה לחיים" (המיוחס לגר"א), המפרט מתחילת הפרשה ועד סופה איך משתייכת כל מצוה למילה המסויימת בפרשה. שירת אזינו מלמדת גם את דרך לימוד התורה לשמה, וסוקרת בתוכה את כל ההסטוריה היהודית עד לביאת המשיח. כמו כן, בשירת האזינו מובטחת לישראל הגאולה העתידית ללא תנאי. החיבור בין הפרשה הכוללת את שירת התורה כולה והגאולה העתידית, לבין הפטרת "שובה" הכוללת בתוכה את מצות התשובה, והשכר בעתיד לבוא, מהווה שילוב של שבעת הדברים שנבראו קודם שנברא העולם, "ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים, נד.). לפיכך שירת האזינו היא שירת התורה, התשובה והגאולה. כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. שירת האזינו - התורה כולה תלויה בשירת האזינו לפיכך שירה זו היא שיאה של התורה.
ב. שירת האזינו תמצית התורה - השרדותו של עם ישראל וקיום המצוות, עתידים לתקן עולם במלכות שדי.
ג. ברכת התורה - מתוך שירת האזינו נלמד שיש ללמוד תורה לשמה, כשירה הנאמרת בשמחה.
ד. ייחודה של שירת האזינו - כוללת בתוכה את כל הסטוריה של העם היהודי בעבר, בהווה ובעתיד.
ה. הבטחת הגאולה בשירת האזינו - גאולתו העתידית של עם ישראל מובטחת בלא תנאי, ואף על כורחם של ישראל.
ו. זכור ימות עולם - בזמן היסורים הבאים על ישראל, צריכים ישראל לזכור את הטובות והנחמות המצפות להם בעתיד לבוא, כבמשל "החפץ חיים".
ז. הפטרת שובה ישראל - תרופה להסתר הפנים השורר בזמן הגלות.
ח. סגולתה של התשובה - רצון האל לכפר לישראל, אפילו על עוון שפיכות דמים.

שירת האזינו:
שירת האזינו היא סיכומה של צוואת משה לבני ישראל לפני מותו. מפאת חשיבותה הקהיל משה רע"ה את בני ישראל לפני מותו, ודיבר באוזניהם את "דברי השירה הזאת עד תמם" (דברים, ל"א, כ"ח). לצורך הדגשת חשיבותה של שירת האזינו לכלל דורות ישראל, משה רע"ה העיד לדבריו שני עדים שהם קיימים לעולם. כמובא ברש"י: "האזינו השמים, שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים. וכן ותשמע הארץ, ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם" (רש"י-דברים, ל"ב, א'). מטעם זה משה מצוה בשירתו, את כלל ישראל לדורותיו, שני ציווים: גם לזכור, וגם להבין את דברי שירתו. שנאמר: "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים, ל"ב, ז'), ונאמר: "ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם..." (דברים, ל"ב, מ"ו).
בנוסף לכך ציוה משה על כל איש ישראל לכתוב לעצמו את דברי השירה הזאת. שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט). ומכאן למדו חז"ל מצות עשה של כתיבת ספר תורה. כמובא בגמ': "אמר (רבא) ואף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה" (סנהדרין, כא:). כלומר, לפי הפשט, המצוה מדאורייתא היא לכתוב רק את "השירה הזאת". דהיינו, את שירת האזינו. אך למרות זאת, נפסק להלכה שיש לכתוב את כל התורה. משום שאסור לכתוב "מגילה" בודדת מן התורה, אלא חייבים לכתוב את כל התורה (גיטין ס.). כלומר, החיוב לכתוב את התורה כולה נובע מן החיוב לכתוב את השירה הזאת, נמצאנו למדים מכאן, שהתורה כולה תלויה בשירת האזינו. לפיכך ניתן לומר כי שירה זו היא שיאה של התורה.
ודע, כי הטעם שהתורה לא ציותה במפורש לכתוב את כל דברי תורת ה', אלא מצוה זו נלמדת מתוך החיוב לכתוב את דברי שירת משה. משום שהתורה רומזת בכך על החיוב לחבר בין פרשיות התורה ולא לנתקן משירת האזינו, בכדי שהתורה כולה תהיה בפי האדם כשירה אחת ארוכה. לפי שכך היא דרכה של התורה, בתחילה היא נלמדת כתורת ה' וכהוראה משמים, ובסופה נהפכת התורה השמיימית לתורתו ולשירתו של האדם. וכן מובא בגמ': "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו. שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע"ז, יט.).
שירת האזינו תמצית התורה:
הגמ' (נדרים, לח.) מבארת כי שירת האזינו היא תמצית כל התורה: "מתיב רב חסדא:...ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. אלא פילפולא בעלמא" (רש"י- פלפולא בעלמא, להבין דבר מתוך דבר, הוא דניתן למשה וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל). כלומר, למרות שאין בשירה זו אף מצווה מפורשת אחת, וכולה היא למעשה תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, בכל זאת נחשבת השירה הזאת לשירת כל התורה. משום שמההתבוננות בהיסטוריה של עם ישראל אפשר ללמוד אמונה בקב"ה. שכן מצאנו שמאז שסנחריב בלבל את האומות לא נשאר מאף אחת מהן זכר, ויתרה מזאת, לא קיים בעולם עם שנוצר בגלות (מצרים) ועלה לשכון בארצו, ואף שגלה מארצו פעמיים ונותר להיות עם אחד. עיננו הרואות כי למרות שהגלות נתארכה לכאלפיים שנה, בכל זאת עם ישראל לא אבד את זהותו, ועל אף כל הצרות שהתרחשו עליו, עם ישראל חי עדין, ככבשה בין שבעים זאבים. וכן נאמר בשירת האזינו: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם - אמרתי בלבי אשיתם פאה (אפזרם) להשליכם מעלי הפקר" (רש"י-דברים, ל"ב, כ"ו). "ומי גרם להם שיצאו משם? לולי כעס אויב" (מד"ר, שמות, פרשה י"ג). כלומר, מתוך התגשמות האמור בשירת האזינו, יכולים אף הגויים ללמוד אמונה בייחודו של הקב"ה ובתורתו, וזאת באמצעות עובדת חיזוי השירה את השרדותו של עם ישראל לאורך כל ההסטוריה. דהיינו, מאורעות ההסטוריה היהודית עד היום מוכיחים כי התורה שמרה על עם ישראל הן כאשר קיימוה, והן כאשר נטשו אותה. משום שהקב"ה אוהב את ישראל עמו, לפיכך הבטיח הקב"ה לישראל, שלמען שמו וייחודו, לא יכלה את עם ישראל בגין חטאיהם, אלא יכפר על חטאיהם.
וכן מובא במדרש (תנא דבי אליהו, פרק י"ד): "אמר לי רבי: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". אבל אני אומר: ישראל קדמו, שנאמר: קדש ישראל לה', ראשית תבואתה". כלומר, ישראל והתורה שלובים זה בזו, משום שבאמצעות קיום מצוות תורת האל ע"י ישראל, עתידים ישראל לתקן את העולם במלכות שדי. לפיכך גם תמצית ההסטוריה היהודית נאמרה בשירת האזינו, וגם תמצית כלל התורה נאמרה בפרשת האזינו. וכן תמצא שפרשת האזינו כוללת תרי"ג תיבות כמנין תרי"ג מצוות. ואף אותיות התורה מכוונים כנגד מספר בני ישראל, כמובא בזוה"ק (זוהר חדש, שיר השירים, אות תרסא): "עד שהאותיות עולות לששים רבוא, כחשבון בני ישראל, שהם י"ב ועולים לששים רבוא, אף האותיות כך, כשהם מתמלאות עולות לששים" (תרגום).
ברכות התורה:
ברכת התורה נאמר בוקר, וחלה על כל דברי התורה הנלמדים במשך היום. הכוונה בברכת התורה היא, להודות לה' על הזכות שנתן לישראל ללמוד את תורתו, תורת האמת. הגמ' מלמדת שהמקור לברכת התורה מצוי בתחילת שירת האזינו. וכן "אמר רב יהודה:...מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" (ברכות כא.). הטעם שברכת התורה נלמדת משירת האזינו, משום שברכת התורה נאמרת ע"מ שהאדם ילמד את התורה לשמה, מתוך אהבת התורה. כמובא בגמ': "...ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה, אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה (ב"מ, פה:), ופירש הרש"י: "כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה". כלומר, ע"י הברכה שלפניה מוכח שהלימוד הוא לשמה. דהיינו, כשם שהמשורר מתכוון בטרם שירתו לשם שירה, כך בלימוד התורה צריך להתכוון לשם מצוה. לפיכך נאמרה שירת האזינו בלשון שירה, כדי שישראל ילמדו את כל התורה לשמה, כשירה המתנגנת בשמחה. וכן מבוא בזוה"ק: "שיר דא איהו ישראל" (זוהר חדש, שיר השירים, דף ה:). דהיינו, במילה "ישראל" נכלל הביטוי "שיר-אל". כלומר, בעת שישראל עוסקים בתורה לשמה, תורתם נשמעת כשירו של ה'. וכן מובא במדרש (מד"ר, פרשה י'): "אמר הקב"ה: אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך...ומהיכן את למד? ממשה רבינו. שעל ידי שהטה אזנו לתורה, בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו לדבריו".
וכן מצאנו שלימוד התורה רמוז בשירת האזינו. שנאמר: יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי (דברים, ל"ב, ב'). ופירש הרש"י: "זו היא העדות שתעידו, שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהוא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם כאשר יערפו השמים טל ומטר". כלומר, משה רע"ה מכנה את התורה בתחילה, בלשון לקח שהוא כלשון מקח. משום שהתורה נקנית ביגיעה בתחילתה, כמטר היורד מן השמים "שיש בו עצבים לבריות" (רש"י, שם). ולאחר מכן התורה נאמרת כטל הנוזל על הצמחים, "שהכל שמחים בו" (רש"י, שם). לפיכך פנה משה לשמים וארץ ושמם כעדי השירה. כמבואר ברש"י: "שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם: הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחלה: ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים" (רש"י-דברים, ל"ב, א'). וכן מובא במדרש (מד"ר, דברים, פרשה י): א"ר תנחומא, שאין הקב"ה גואל את ישראל אלא על ידיהן. שכך כתיב (ישעיה, מ"ד): רני שמים כי עשה ה' ".
ייחודה של שירת האזינו:
שירת האזינו כוללת בתוכה סקירה היסטורית של מוצאות עם ישראל לדורותיו, לפיכך מציין המדרש את ייחודה של שירה זו, באומרו (סיפרי, האזינו, מג): "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". וכן מובא במדרש (מד"ר, דברים, פרשה י): "ברא הקב"ה שמים וארץ שיהיו מקלסים אותו. מנין? שנאמר (תהלים יט): השמים מספרים כבוד אל. כיון שבא משה שיתק אותן. מנין? שנאמר: האזינו השמים". דהיינו, שירת האזינו המספרת את ההסטוריה של עם ישראל, עדיפה על קילוסם של השמים והארץ, אשר בעצם מהלכם ניתן לראות את מציאותו וגדולתו של הקב"ה בורא העולם. משום שקיומו של עם ישראל בעולם, מעיד על מציאותו של הקב"ה באופן מוחשי יותר מאשר קיומם של השמים והארץ, אשר אינם עומדים בסכנת כליה ע"י בשר ודם. וכן כתב הרמב"ן (דברים פרק ל"ב, מ'): "הנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור...וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח....והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג): 'גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא'. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מ"ד): ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום". כלומר, שירת האזינו היא גם נבואת עתידו של עם ישראל לדורותיו.
הבטחת הגאולה בשירת האזינו:
שירת האזינו מסתיימת בהבטחת ה' לגאול את עם ישראל בגאולת העתיד, ללא כל תנאי. שנאמר: כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים, ל"ב, ל"ו). וכן כתב הרמב"ן (דברים פרק ל"ב, מ'): "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין". כלומר, לדעת הרמב"ן, גאולת ישראל העתידית מובטחת לישראל אף אם לא יחזרו ישראל בתשובה מרצונם החופשי, לפי שהתשובה אינה מוזכרת בשירת האזינו, ומכאן שהגאולה אינה מותנת בחזרת כלל עם ישראל בתשובה. בכך הכריע הרמב"ן כרבי יהושע במחלוקת הגמ' (סנהדרין צז:): "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". וכן מצאנו בשירת האזינו שבהגיע הקץ ישראל יגאלו ללא תשובה מרצון, אלא משני טעמים אחרים האמורים בשירה:
הטעם הראשון לפיו עתידים ישראל להגאל אף ללא תשובה: ע"מ למנוע את חילול שם ה' בגויים. שנאמר: "לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (דברים, ל"ב, כ"ז). דהיינו, מאותה הסיבה שה' מחל לישראל על חטא העגל ועל חטא המרגלים, בעקבות תפילותיו של משה רע"ה. בחטא העגל, שנאמר: למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה...ונאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות, ל"ב, י"ב-י"ד). בחטא המרגלים שנאמר: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה...ונאמר: ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר, י"ד, ט"ז-כ'). וכן כתב הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול יתברך, כענין שאמר ביחזקאל (כ', מ"א-מ"ד): וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי, לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (יחזקאל, כ', ט'), ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'... והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר...". כלומר, היות וכוונת הבריאה היא לגלות את מציאותו של ה' בעולם, לפיכך עובדת הישרדותם של ישראל בעבר בהוה ובעתיד, היא אשר מעידה על מציאותו של ה' בעולם. על כן דבר זה מחייב שכלל ישראל יגאלו, ויחזרו לדרגתם במעמד הר סיני, בכדי לגלות לעולם את מציאות מלכות שדי.
הטעם השני לפיו עתידים ישראל להגאל אף ללא תשובה: ע"מ לקיים את הבטחת ה' לנביאים. בכך יוכחו ישראל כי ה' שומר להם את הבטחתו, וגואל אותם מכוח הבטחתו, ואין ישראל נגאלים מכוחם ומעוצם ידם. שנאמר: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים, ל"ב, ל"ז). דהיינו, כאשר ישראל יווכחו באזלת ידיהם, יאלצו לחזור בתשובה ולתלות את בטחונם בהבטחות הקב"ה. וכן מובא במשנה (מסכת סוטה, פרק ט', משנה טו): "רבי אליעזר הגדול אומר...בעקבות משיחא חצפא יסגא, ויקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים. (מיכה ז) בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמתה, אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתביש מאביו. ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים". וכן מובא בגמ': "אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (דניאל יב) ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה... ושתק רבי אליעזר" (סנהדרין, צח.). ופירש הרש"י (שם): "וככלות נפץ יד עם קדש - כשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם... ואחר שתכלה גבורתם שיהיו שפלים למאד. תכלינה אלו הצרות ויבא משיח, כדאמרינן כי אזלת יד". כלומר, ה' יוכיח לישראל ולעולם כולו שגאולתם העתידית של ישראל מובטחת, ואין היא פרי כוחם ועוצם ידם של ישראל, אלא הכל מתבצע ע"פ תכנית ההשגחה האלהית. שנאמר: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (דברים, ל"ב, ל"ט). דהיינו, הקב"ה הוא זה שהסתיר פניו מישראל כדי שיחזרו בתשובה, והוא גם זה אשר יביא את הטובה לעם ישראל בעתיד לבוא. שנאמר: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים, ל"ב, מ"ג).
ודע, שגאולת העתיד תבוצע ביד חזקה כבגאולת מצרים, "על כורחם של ישראל" (רש"י-שמות, ו',א'). כמאמר חז"ל: "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (קהלת רבה, פרשה א', פסקא כ"ח).
זכור ימות עולם:
משה רע"ה פתח את הפרק השני (רש"י- ר"ה, לא.) בשירת האזינו בפסוק: זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר (דברים, ל"ב, י'). המדרש מבאר את דבריו אלה של משה כך: "זכור ימות עולם, אמר להם: כל זמן שהמקום מביא יסורים עליכם, הזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא" (סיפרי, פרשת האזינו, פיסקא שי). וכן מובא במשל "החפץ חיים":
יהודי שכר בית משר רוסי עשיר, בשכר של שלש מאות רובל בשנה. ויהי היום, השר הרוסי נסע למרחקים, והפקיד ביד עבדו נאמן ביתו את האחריות על רכושו הרב, ובתכו גם את בית היהודי. עבדו של השר היה אדם רע מעללים ומבקש תואנות, לפיכך העלה את שכר הדירה של בית היהודי לחמש מאות רובל לשנה. ויהי כבוא זמן הפרעון, שלח וקרא לשוכר היהודי לבוא אליו בבקר עם כסף שכר הדירה המוגדל, בסך חמש מאות רובל. עשה היהודי מאמצים, משכן את רכושו, ולקח הלוואות, עד שהגיע לסך ארבע מאות ושמונים רובל. למחרת בבקר הלך היהודי עם צרור הכסף לבית עבד השר, נתן לו את הארבע מאות ושמונים רובל, והבטיח להשלים את יתרת העשרים רובל בתוך ימים ספורים. אך עבד השר זעם על היהודי ודרש את מלוא הסכום דוקא בו ביום, מכיון שהיהודי לא יכול היה להמציא את עשרים הרובל הנותרים, עוד באותו היום, גזר עבד השר להכות את היהודי עשרים הלקאות מכאיבות בשוט של סוסים, תמורת עשרים הרובל החסרים. חזר היהודי לביתו מוכה, מושפל, חבול וזב דם. יצאה אשתו לקראתו ושאלה לפשר החבלות בגופו, שח לה בעלה את ההתעללות שהיתה מנת חלקו בבית הממונה מטעם השר. חבשה האשה את פצעיו, ואמרה לבעלה: צריך אתה לשמוח על שהעבד האכזר לא הוציאך להורג, ה' יעזור והשר יחזור לביתו והכל ישוב לקדמותו. עבד השר המשיך לנהוג בגזל, באכזריות ובעושק גם עם יתר שוכרי הבתים מרכושו של השר, כך שבתקופת העדרות השר נעשה לעשיר גדול, וקנה לעצמו בנין מפואר עם חצר גדולה. לאחר שנה ארוכה, שב השר הרוסי ממסעותיו, וכשהגיע המועד, שלח השר ליהודי לבוא לשלם שכר דירה בסך שלוש מאות רובל, כמימים ימימה. הלך היהודי לשר הרוסי, שילם לו את שכר הדירה השנתי שבקש, וסיפר לו ההלקאות שהוכה על ללא חמס בכפיו. כשמוע השר את הדברים האלה, כעס מאד השר על עבדו נאמן ביתו, ונכמרו רחמיו על היהודי השוכר הנאמן, שהוכה ונעשק. פנה השר ליהודי ואמר: אני גוזר על עבדי שהתעשר, שיתן לך מרכושו מאה רובל תמורת כל הלקאה. דהיינו, סכום של אלפיים רובל. הואיל ויש לעבד בית מפואר וחצר השווים ארבעת אלפים רובל, לפיכך הנני רושם וחותם מיידית על תעודה, לפיה חצי ביתו וחצי חצרו של העבד הינם מעתה רכושו של היהודי. אשתו של השוכר שהמתינה לבעלה בחצרו של השר, פגשה אותו בצאתו מלשכת השר כשהוא בפנים זעופות. וכששאלה את בעלה מדוע פנים רעים? הראה לה הבעל את התעודה שקיבל מיד השר, לפיה חצי הבית המפואר וחצי החצר של בית העבד שייך ליהודי מעתה ועד עולם. אמרה לו אשתו: אם כן למה פניך רעים? אדרבה צריך אתה לשמוח במתנת חלקך? ענה לה היהודי: הרכוש הרב שקבלתי היה בעבור עשרים המלקות שקיבלתי, אשר כאבם עבר. הנני עצוב בגלל המחשבה שאילו הייתי מקבל ארבעים מלקות, אזי הייתי זוכה לקבל את כל הבית המפואר והחצר הגדולה של עבד השר, ולא רק את חציה. הנמשל הוא לאדם המקבל יסורים בעוה"ז, והוא מצטער וכואב, ואינו חפץ לקבלם עליו כלל. אך כשיגיע לעוה"ב ויקבל שכר הרבה, תמורת כל שעת יסורים שסבל בעוה"ז, אז יחשוב האדם בנפשו, הלואי שהייתי סובל אז יסורים כפולים, כי עתה הייתי מקבל עונג נצחי כפול עליהם. לפיכך "נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין (סנהדרין, קא.). וכן אמרו חז"ל: "ת"ר, עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין. עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת, פח:).
הפטרת שובה ישראל:
ברוב השנים נקראת הפטרת "שובה" כהפטרת פרשת האזינו. דהיינו, בשבת שבתוך עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ויום הכיפורים. קריאת הפטרת "שובה" במרכז הימים הנוראים הללו, נועדה לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה, לפני יום הכיפורים. ונאמר בשם האריז"ל, כי השבת שבעשרת ימי תשובה מתקנת את כל שבתות השנה, לפיכך נקראת שבת זו "שבת תשובה". ההפטרה נפתחת בפסוק: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" (הושע, י"ד, ב'). ללמדנו שהקב"ה נתן לישראל במתנה את מצות התשובה, מתוך אהבתו את ישראל, יען כי התשובה היא התרופה להסתר הפנים השורר בזמן הגלות. וכן נאמר: "ועזבתים והסתרתי פני מהם...ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים, ל"א, י"ז). דהיינו, כשישראל יאמרו שה' עזב אותם כביכול. ה' הבטיחם: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו (דברים, ל"א, י"ז). ופירש הרשב"י: "חס ושלום שתשכח תורה מישראל. שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו (שבת, קלח:). כלומר, כשם שהתורה מתקיימת לנצח. כך עם ישראל יתקיים לנצח. לפיכך בהפטרת "שובה" ה' מבטיח לישראל ע"י נביאו: "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון. אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא" (הושע, י"ד, ה,-ט'). דהיינו, ה' מבטיח לקבל את תשובתם של כלל ישראל, ולסלוח לכל חטאיהם.
תשובתם של כלל ישראל תלויה בתשובת יחידי עם ישראל, אך התשובה מועילה גם לכל פרט מיחידי ישראל. וכן "אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך" (יומא, פו.), "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות. שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" (יומא, פו:). כלומר, בכוחה של התשובה לגרום לה' להאיר את פניו לפרט ולכלל ישראל, השרויים בחשכת חטא והגלות. וכן מצאנו שנכתב בפסוק "ה לה' תגמלו זאת?" (דברים, ל"ב, ו'), שם 'הויה' שהוא שם של הרחמים. דהיינו, שהקב"ה תמהה על התנהגותם של ישראל, משום שגם את העונשים והצרות שה' מביא עליהם, ה' נותנם ברחמים רבים, ע"מ לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה, ולזכותם בגאולה השלמה.
סגולתה של התשובה:
התשובה קדמה לבריאת העולם, כאמור בגמ' (פסחים, נד.) על הפסוק: בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ"א, ב'-ג'). משום שהתשובה מהווה נדבך מרכזי המאפשר את משך קיומו של העולם, לפיכך חסד עשה ה' עם ישראל כשברא את התשובה לפני שברא את העולם. הקדמת בריאת התשובה מלמדת על חסדו וטובו של בורא העולם, משום שבריאת העולם ללא אפשרות של חזרה בתשובה, היתה עלולה לגרום לחורבן ולאובדן, כפי שאירע לדור המבול. על כן חסד מצות התשובה קיים בכל עת ובכל זמן, בלא תלות בבנין בית המקדש ובהבאת קרבנות.
התבוננתו פשוטה במצות התשובה שברא ה', מראה כי התשובה היא אינה דבר מובן ופשוט לשכל האנושי. משל למה הדבר דומה? לאדם ששבר לרסיסים כד העשוי מחרס, אם יאמר אותו אדם: 'חטאתי עויתי פשעתי', כדי שהכד ישוב לקדמותו, ואף יהפוך להיות כד מזהב, לא יועיל לו הדבר. לעומת זאת בתשובה אין הדבר כך, אלא כדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה. שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר: ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר: אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ, ומרוחק, ותועבה. והיום הוא אהוב, ונחמד, קרוב, וידיד". כלומר, כאשר אדם חוזר בתשובה, הוא נהפך להיות דבר חדש לגמרי, ומתרומם למעלה רמה יותר מאשר היה לפני שחזר בתשובה, ולעיתים אף מתעלה לדרגת הצדיקות הגבוהה ביותר. וכן "א"ר אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין (ברכות ל"ד:). אמנם תשובה מעולה זו הינה נדירה, ולא כל אדם זוכה לה. ועוד, שהיא קשורה בעבודת ה' בבית המקדש, וכאשר בית המקדש חרב ואין כהן ואין קרבן, הרי שאין אפשרות לחוזר בתשובה להתרומם למעלת התשובה הגבוהה ביותר. אולם גם תשובה בדרגה נמוכה יותר הינה חשובה בעיני ה', ובכוחה להפוך את גזר דין החוטא ממות לחיים.
משום כך קבעו חז"ל שאפילו הרהור תשובה, משנה את הגדרתו של האדם מרשע לצדיק, ואף קבעו בשל כך הלכה למעשה. כפי שמצאנו במקרה שאדם אמר לאשה: הרי את מקודשת לי "על מנת שאני צדיק", אפילו רשע גמור, מקודשת. שמא הרהר תשובה בדעתו (קדושין מט:). כלומר, אפילו לאחר שהרהר האדם בתשובה, גם אם לא החזיק מעמד ושוב נכשל בחטא, כוחו של הרהור התשובה אינו מתבטל. דהיינו, אותו אדם אינו חוזר למצבו הקודם, אלא הוא כצדיק אשר נפל שוב לרשעותו. מכאן למדנו שלכל הרהור תשובה, ולכל רצון טוב יש ערך רב בשמים, אף על פי שהדבר אינו מתממש בשלמותו. משום שכוחה של התשובה אינה נקבעת על פי כללי ההגיון האנושי, אלא על פי הרצון האל יתברך, אשר חפץ בכל הרהור של תשובה, וכל שכן בחזרה בתשובה שלמה.
ודע, שהחזרה בתשובה היא מתנת האל שניתנה לעם ישראל לפנים משורת הדין, מפני שהקב"ה חפץ שבני אדם ישובו אליו. כלומר, התשובה מכפרת, כי כך הוא רצונו של הקב"ה. שנאמר: החפץ אחפץ מות רשע נאם ה'..? הלוא בשובו מדרכיו וחיה...כי לא אחפץ במות המת נאם ה'...והשיבו וחיו" (יחזקאל י"ח, כ"ד, ל"ב). לפיכך התשובה מכפרת על כל החטאים, ואפילו על כל הפשעים החמורים ביותר, כדוגמת העוון החמור ביותר של שפיכות דמים, אשר בו מבצע הרוצח פשע בלתי הפיך לכאורה, והדבר נעלם מעיני ב"ד של מטה, אשר חייבים להורגו לצורך הרתעה. אולם במקרה שכזה הקב"ה סולח אפילו לרוצח נפש במזיד, שחזר בתשובה שלמה. הטעם לכך הוא משום שהקב"ה נתן לאדם חופש בחירה. כדברי הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב". דהיינו, האדם יכול לבחור בטוב, ויכול גם לבחור ברע. חופש הבחירה של האדם הוא חופש מוחלט, בתחום חופש זה ניתנת לאדם בחירה גם להרע לאדם אחר. אך יחד עם זה מתקיימת בעולם השגחה אלהית, אשר גורמת לכך שאף אדם לא יפגע, אלא אם כן נקבע הדבר משמים. כלומר, הרצון של אדם להרע לחברו לא יכול להתגשם, כי אין אדם נענש אלא אם כן הוא חטא. דהיינו, אדם צדיק לא יהרג משום שאדם רשע החליט להרגו, יען כי הקב"ה מנהיג את עולמו כך, שכאשר אדם רשע רוצה לעבור על מצות לא תרצח, הקב"ה מזמין לפניו את האדם שהגיע זמנו לההרג, וע"י זה נהרג אותו אדם על פי רצון האל, וזה שהרגו ביצע את העבירה על פי בחירתו החופשית, כך שגם ההשגחה העליונה וגם הבחירה החופשית של האדם מתקיימים יחד. וכן פירש הרמב"ן (דברים, י"ט, י"ט) את הטעם שעדים זוממים, אשר על פי עדותם נהרג אדם, ואחר כך הוזמו, אינם נהרגים. משום שהנהרג מת בעוונו, "ואילו היה צדיק, לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב: (תהילים, ל"ז, ל"ג) "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו". כלומר, העולם מתנהל כרצונו של האל, ואין רצון הרשע יכול לגרום למותו של אדם, אלא אם כן ראוי הוא לכך על פי ההשגחה העליונה. דהיינו, האחריות של האדם היא על רצונו ומעשיו בלבד, ולא על תוצאות מעשיו, משום שתוצאת מעשיו היתה מתגשמת, גם אילו הוא לא היה מבצעה. לפיכך האדם נותן את הדין בשמים רק על מחשבתו ומעשיו הרעים, ולא על תוצאת מעשיו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי לימוד התורה לשמה ושמירת מצוותיה, הם סוד הישרדותו של עם ישראל בעבר, בהוה ובעתיד. ע"י לימוד התורה מגיע האדם לקיים את מצות התשובה, בהבינו כי מצות התשובה היא מתנת האל לישראל, ויעודה הוא לתת לישראל הזדמנות חוזרת ונשנית למחוק את חטאי העבר, ועל ידי כך להגיע לגאולה השלמה. שנאמר: ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'. ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד-עולם " (ישעיה, נ"ט, כ'-כ"א).
יה"ר שנזכה לשוב בתשובה שלמה, אשר תחיש את הגאולה העתידית של עם ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם" (מיכה, ז', י"ח-כ').


העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: מצמרת הארז, אשר על המשכן, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב