סיפור קצר: עזרה 

עזרה


לא יכולתי למחוק את החיוך מעל פני. הבטתי אל הדרך, בליל ערפל שנוצר בשמש הקיץ החמה, שצוננה בחזית הקרה שנעה במהירות. הנדתי בראשי מספר פעמים, לא מאמינה מה עשיתי, את הבלתי יאומן. יחד עם זאת ההוכחה רצה לאורך רגלי בנוסעי הביתה, מהר ככל האפשר. נעמה לי הבריזה של הלילה לאורך גופי. פתאום הבחנתי שהחזיה שלי איננה, נשארה זרוקה אי שם על רצפת האמבטיה. סומק עלה בפני והרגשתי את החום העולה בלחיי האדומות מהמחשבה שאתפס על חם. קויתי שהוא חכם יותר מהקרדיט שנתתי לו, אך עדיין במוחי מרוץ של הסברים מדוע החזיה שלי צריכה להיות על הרצפה.


שום דבר שחשבתי עליו לא נשמע טוב והודיתי לאל שאינני צריכה עדיין לראותה בימים הקרובים, בתקוה שאמצא עד אז סיבה מבריקה , ואולי לא אצטרך לכך כלל. צחקתי בקול לסיטואציה הזו שלי.

ברדיו היתה מוזיקת רוק. לבי פעם בחוזקה וידי תופפה על ההגה, או מתוך פחד, או מתוך עונג, שלא יכולתי להפריד בין רגשותי. חצאית הג´ינס שלי התקמטה קדימה בלוחצי על דוושת המהירות, גבוהה מדי לאפשר לרוח להסעיר את חושי. כמה דקות לפני כן, הירכיים הללו חוו תחושות, החזקות ביותר בעולם, משפתי מאהב.

תמיד הייתי החברה הטובה, הנחמדה, הבתולית, אחת שהלכה לבית הכנסת כל שבת והשתתפה בארגונים מתנדבים, אחת שהכל נתנו בה אמון. הכל השתנה בשעה אחת. הורי גידלו אותי בסביבה שמרנית, אך אוהבת, שם מין נעשה בשקט, בחושך אחרי שעה עשר בלילה, כאשר כל האחרים כבר ישנים. זה לא שהייתי בתולה, אך תמיד חשבתי שסקס צריך להיות כמו בסצנות האהבה בטלוויזיה, כולן מתוקות, ללא זיעה.

מי היה מנחש, כשקמתי הבוקר, שאהיה בסיטואציה הזו. התעוררתי הבוקר כמו כל שבת, מקלחת טובה וריצה לבית הקפה. קראתי את העיתון על המרפסת. השתזפתי לי בהרימי את הטי שירט מעל בטני ועצמתי את עיני, כשעה מול השמש החמה. הטלפון צלצל, חברתי רינה צלצלה ובקשה שאבוא לעזור לה לסדר את התאורה בחדר האמבטיה המשופץ שלה. קבענו שאבוא אחרי שבע.

סגרתי את הטלפון והמשכתי בשגרת יומי. לבשתי את חצאית הג´ינס האהובה עלי, חולצה אדומה רכוסת כפתורים וסנדלים. לא ממש משהו מיוחד. מאחר והיה יום חם, סרקתי את שערי כזנב פוני ומרחתי לשפתי אודם דובדבן. הגעתי לביתה של רינה באחור קטן והיא כבר החלה בלעדי. ידעתי שהיא כעוסה וגם ידעתי שככל שנתקדם היא תהיה בסדר.

התנצלתי על האחור שלי בגלל שהתעכבתי בדרך. הבאתי את המברגים שלי והוצאתי אותם מתיקי. התלהבתי שאני יודעת להבחין בין מברג פיליפס למברג רגיל. רינה אמרה שבגלל שלא ידעה מתי אגיע, הזמינה את החבר שלה דוד לעזור.

דוד היה יותר מחבר של רינה. היא עבדה עליו כמה חודשים וממה שהיא ספרה לי, היא שכבה אתו מספר פעמים בחודש שעבר. עדיין לא ראיתי אותו, אבל הכל ספרו לי שהוא בסדר, אך ההעדפות שלי היו תמיד שונות מאלו של חברותי. תמיד אהבתי את הבחורים בחולצת פולו, שיער קצר וחקי בוהק. ידעתי שדוד היה פועל בנין, אז לא התרשמתי ממנו. אוך, כמה טעיתי.

הייתי המומה כשהוא הופיע. היה לו שיער בלונדי, עיניים בצבע דבש וחזה מדהים שבלט דרך חולצת הפולו. הוא חייך ועליתי בלהבות. מלמלתי כמה מלים על כך שרינה בחדר האמבטיה והלכתי בעקבותיו. כשרינה הסתכלה סמנתי אוקיי באצבעותי. עברה שעה כשאני שולחת מבטים. הוא קודח בקיר ותולה את התפסים למתקן המגבות. מדי פעם, אני נשבעת, שלח מבטים שרק גרמו לי לפרפר.

בינתיים לא הצלחתי לעשות דבר. הברגים שהבאתי לא החזיקו את הידיות. הדיאמטר שלהם היה קטן מדי וכשהחזקתי את הידית של המגרה הם יצאו מאחיזתם. הבטתי ברינה שראתה את מבוכתי וסימנה לדוד שיעזור לי. הוא התקרב נצמד כנגדי בלומדו על הידית. את צריכה עוד אביזרים, שאוכל להביא אותם ולסיים את העבודה מחר, כי כבר מאוחר, אמר לרינה.

רינה שאלה אם הוא יכול להביא אותם הערב והוא השיב שזה רחוק, אך אם יש בסביבה הום סנטר, אפשר להביא משם ולגמור תוך שעה את העבודה.

אמרתי לרינה שתצא להביא את האביזרים, אני אדאג שדוד יחכה לשובה, ואז אני אוכל ללכת והם יוכלו להישאר.

כשרינה יצאה לדרך עם רשימת הקניות הרגשתי רגועה, אז לא ידעתי מדוע, אך מיד גליתי זאת. דוד ואני ניהלנו שיחת רעים על הכרותנו את רינה ועשינו כמה דברים שיכולנו לעשות. ישבתי וראיתי אותו עובד בעודו מספר על עבודתו וכו´. לא חושבת שקלטתי אפילו חצי מהדברים שאמר. לא יכולתי שלא להביט על גופו ועל תנועות ידיו.

הוא קרא לי לבוא ולאחוז משהו עבורו. מיד הגעתי. באוחזי במדף, בסמנו את החורים, אינני יודעת מדוע, אבל הברשתי את השיער שירד על עיניו. הוא הביט בי בעיניו הבוחנות ויכולתי רק לחייך. ידי היתה עדיין על פניו. הוא סובב את ראשו, נשק את כף ידי והרגשתי את התחושה מקצות אצבעותי עד למרכז גופי. אני חושבת שנאנחתי והוא תפש את פני מושך אותי לנשיקה. פיו נלחץ לשפתיי, לוחץ ומפשק אותן. הייתי שקועה כולי בנשיקה, בהשמיטי את המדף, עוטפת את ידיי סביב צווארו.

הוא הרים אותי במותני כשאני כורכת את רגלי סביב ירכיו. הוא השכיב אותי על קצה הכיור. פיו טרף אותי, מושך בבגדי. הרמתי את חולצתו מעל ראשו חושפת את חזהו הגברי, שחשתי כה טוב מול גופי. ידיו במהירות, בקדחתנות, עבדו על הכפתורים שלי, עד שמתוך תסכול, הסרתי זאת בעצמי. הוא דחף את גופי אחורה בנחת, הביט בחזי כשאני מתירה את החזיה וזרקתי אותה לאנשהו מעבר לכתפו. פיו חזר לשלי בשקיקה, כשלחץ את ירכיו בין רגלי. חשתי כאילו הוא רוצה לקלוט את כולי בתוך גופו, כשהחזיק אותי כה צמודה אליו. אהבתי את שער חזהו על חזי. כשמשך את פיו מהנשיקה, נסיתי למשכו חזרה אלי, כמה אהבתי את ההרגשה של שפתיו בתחתית צווארי, מעבר לעצם הצוואר. הוא סובב את לשונו במעגלים, השמעתי נאקה בלתי נשלטת והצמדתי ירכיי יחדיו. ידיו הגסות נעו אל צדדי.

לפתע הטלפון על המדף צלצל.

הבטתי לתוך עיניו, תוהה מה עלינו לעשות.
תוך שנייה הוא הרים את השפופרת והחל לומר משהו.
"כן, אלו הם הדברים שאת צריכה לקחת. אוה... כן ... כן ... את יכולה לקחת את זה.... אוה גם. אוממ תביאי את הכל ... אוקיי... אוקיי... להתראות בעוד 15 דקות..." הוא תלה את השפופרת.

הסתכלתי לתוך עיניו ולקקתי את שפתיי. המשכנו בחיבוק ושקענו בתאווה במעשה האהבה.

רעדתי וצעקתי מלים שלא ידעתי. הוא התמוטט עלי. כשהתאושש, הוא נשק לשפתיי, מוצץ אותן. הייתי באקסטזה עילאית. שמעתי רעש של מעצורים. לבי נדם. עיניו נפערו לרווחה ודחפתי אותו מעלי. נטלתי את חולצתי ומכנסי, לבשתי אותם מהר ככל שיכולתי ונטלתי את ארנקי, בדרכי החוצה אל הדלת.

לרוע מזלי, כשאני רצה אל מכוניתי, רינה פסעה בכניסה. ניסיתי להרגיע את עצמי ככל יכולתי, כשהתקרבנו זו לזו.

היי, תודה רינה! הבאתי כמה דברים שהלילה יהיה מענין". אמרה בהצביעה לעבר השקית, בחייכה ובעוברה לידי.

המשכתי לעבר מכוניתי. "תבלו יפה!" אמרתי לפני שטסתי משם.

עתה אני טסה הביתה, לעצום את עיני ולנסות להבין מה אעשה הלאה. הסלולרי שלי צלצל, מעיר אותי מהפלשבק. בגלל האור שלו אי אפשר היה להתעלם ממנו. נטלתי אותו ועניתי: "הלו".

היי, זו רינה. דוד עזב הרגע! הוא לא סיים את העבודה, אך הלך. "מה קרה?" היא שאלה.

"הה... למה את מתכוונת?" נהמתי.

"מה ארע כשלא הייתי?" הוא עזב כשכולו סמוק. אני חושבת שהוא כועס עלי.

"אני... אני... אני לא יודעת... הוא היה בסדר".

"הי דרך אגב ... לא שכחת כאן משהו?"

לבי קפץ לגרוני.

"אני יכולה להסביר זאת".

"זה בסדר אני אביא אותם לעבודה ביום שני".

"אותם?"

"כן, את המברגים שלך. מצאתי אותם בחדר האמבטיה. הנחתי את הכל בקופסא. דוד השאיר את הכל, כל ארגז הכלים שלו."

"לא הכל" לחשתי. אדבר אתך מאוחר יותר, אני מאוד עייפה" אמרתי בנתקי.

לא יכולתי להסיר מעל פניי את החיוך מאוזן לאוזן כשהלכתי לישון אותו לילה.




הסיפור מתוך ספרי: "ארוטיקה סקס וסיפור".