מתי נגמרים החיים? 

מתי נגמרים החיים?

תובנה אחת קטנה, ידועה, אך כזו שצריך לשנן אותה בתמידות: החיים נגמרים, רק כשהם נגמרים – קרי במוות. ו"מוות" הוא מוות פיזי, קליני. רק ברגע הזה נגמרים החיים.

פשוט לא? ובכן, לפעמים אנו שוכחים נתון פשוט זה:

יש הסבורים כי החיים נגמרו להם בגיל 67, עת הם יוצאים לגימלאות. העבודה היתה כל החיים שלהם, ועתה רק נותר להם לצפות בטלוויזיה, והיציאות שלהם הינן לקופת חולים. מספרים, שיום אחד מוישל'ה רואה את יוסל'ה ושואל אותו – איפה היית אתמול? למה לא ראינו אותך בקופת חולים? ויוסל'ה משיב לו – "אל תשאל, הייתי חולה...". אם כך ישאלו, בשביל מה להמשיך לחיות? רק לסחוב...

יש הסבורים, כי החיים נגמרים בגיל 45 – מה שלא הספקת לעשות עד אז, כבר לא תספיק. הכוח הוא לא אותו כוח, ללמוד ולהתחיל קריירה חדשה – כבר מאוחר, בקיצור עתה נותר רק לנצל וליהנות ממה שהשגנו, וכל יום מקרב אותנו לשארית חיינו.

יש הסבורים, כי החיים נגמרים בגיל 30 – לאחר שהתחתנו ואולי גם הביאו ילד או שניים, נגמרו החיים, עכשיו יש רק עול, פרנסה, נגמרו החיים הטובים, היציאות, הבילויים, הריגושים, עכשיו נשארו המטלות. נכון, שמדי פעם תהיה שמחה כזו או אחרת, אולם בגדול, הכיוון הוא למטה. וודאי יש גם כאלה הסבורים כי החיים נגמרים בגיל 20...

===

אולם, יש גם אנשים אחרים, היודעים כי החיים הינם בגדר של עלייה אחת גדולה. נכון, יש כל מיני סוגים של עליות, יש עליות קלות יותר, ויש עליות קשות, יש עליות הבאות יחד עם מצב רוח מרומם, ויש עליות הכרוכות במאבקים וייסורים, אולם עדיין – החיים הינם בגדר של עליה.

יש כאלה הסבורים, שהיום הם טובים יותר ממה שהיו אתמול, ומחר הם יהיו עוד יותר טובים, ולכן יש להם למה לצפות, וכדאי לחכות למחר.

הם יודעים, כי הנישואים והקמת המשפחה, הינם בגדר של מדרגה נפלאה להרבות אהבה נתינה והמשכיות, ועל כן החיים לא נגמרים בגיל 30, אלא רק מתחילים; הם יודעים, כי בגיל 45 הם צברו ניסיון ידע ומומחיות בתחומם, ויכולים להמשיך ולממשו, ולכן החיים עד גיל 45 היו רק ההכנה לפתיחה הגדולה של המחצית השניה והטובה יותר; ואף יודעים כי גיל הפנסיה הוא הגיל שבו מתחילים באמת ליהנות מהחיים.

העולם תמיד מחכה ויחכה לנו בחוץ, השאלה הינה האם אנו בתוכנו נדע לקבל מה שהוא מציע לנו.

רבי נחמן אומר בשלושה מקומות שונים, שלושה עקרונות מפתח:

הראשון, והידוע ביותר, הוא "אין יאוש בעולם כלל". אם יש יאוש – זה בא ממך, מכיוון שאתה מתייאש, אולם לא מכיוון שהעולם התייאש ממך או מכיוון שאין לך יותר מקום בעולם. גם אישה בגיל 60 יכולה לגלות את כישרון השירה שלה; ולהבדיל, אנלפאבית יכול להתחיל ללמוד בגיל 40 ולהפוך לגדול הדור.

העיקרון השני (המצוי בתורה כ"ה), הוא "אין זו נפילה כלל" – גם אם אתה חווה קשיים, וסבור כי אתה מצוי בתהליך של נפילה, אין זו נפילה כלל, אתה לא רואה נפילה, אלא חווה בקשיים הכרוכים בעלייה למקום גבוה וטוב יותר. ממש כמו במשחקי מחשב (ותודה לידידי אריאל פלאי על הדימוי) – כאשר אתה מתקדם שלב, אתה ניצב בפני אתגרים גדולים יותר, אולם מקבל גם כלים משוכללים יותר על מנת לנצח ולהתקדם.

והעיקרון השלישי (תורה קט"ו) הוא – "אין זו מניעה כלל", ברוב המקרים, אנו סבורים כי בפני הצלחתנו עומדות מניעות ממניעות שונות, אולם אם נתבונן בהן נראה, שבאמת, אין זו מניעה כלל, ועם קצת רצון והתמדה אנו נתגבר עליה. אדרבה, המניעה הזאת רק נועדה לבחון אותנו אם אנו באמת רוצים ומאמינים בדרך בה אנו הולכים.

כל יום טומן בחובו התחלה חדשה, אתגר חדש ומתנות חדשות. "אל תהיו זקנים" אומר רבי נחמן. "זקן" אינו עניין ביולוגי. "זקן" הוא מי שסופר אחורה. מי שחושב שכבר לא ניתן לשנות כלום. מי שנהיה "כבד". לכן, יתכן ויהיו בני 30 שהינם כבר זקנים, ולעומתם, אחרים בגיל 90, שעדיין ייחשבו כצעירים, ועליהם נאמר: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

המטרה, אומרת פרשת בהעלותך, הינה להדליק את המנורה (הנמשלת לאדם), כך ש"יאירו" שבעת הנרות. הארה לעתיד, לעתיד טוב יותר, שמח יותר, במבט אופטימי. הנקודה בה אנו נמצאים היום תמיד תהיה נקודת פתיחה לעלייה ולצמיחה, בכל גיל, בכל מצב. לא ההשוואה לעבר הטוב יותר כביכול היא הקובעת את מצב רוחנו, אלא המבט לעתיד טוב יותר.

נזכור ונשנן תמיד: החיים נגמרים, רק כשהם נגמרים – וכל עוד הנר דולק, ומאיר, אפשר לתקן.