בחירת שחקן המשנה של הצגת חיינו 

החזרה מעדן

שייקספיר אמר כבר מזמן ש"כל העולם במה וכולנו שחקנים". בהצגה של החיים הפרטיים שלנו אנחנו אמורים להיות לכל הפחות השחקן הראשי. לפעמים יש לנו את הזכות להתערב קצת בבימוי ובשיקולי ההפקה, או להשפיע מעט על התפאורה והתאורה מסביב, אבל רוב שחקני המשנה בהצגה של חיינו הגיעו לשם ללא התערבותנו ובלי שנוכל לבחור אותם (ההורים, האחים, המורים, המפקד בצבא, הבוס, וכמובן החותנת). ובכלל מידת ההשפעה והבחירה שלנו בחיים היא די מועטה. אולי בגלל זה אנחנו מחשיבים מאד את תהליך חיפוש ומציאת שחקן המשנה, שיקבל את תפקיד בן זוגנו ויזכה לשהות במחיצתנו זמן רב על במת משחק החיים.

הציפיות המונחות על כתפי "שחקן המשנה" שנבחר להיות בן זוגנו לחיים הן עצומות. אם הכל ילך כשורה, הזוגיות מצטיירת בעיננו כ"חזרה לגן עדן". סוף כל סוף נוכל לספר את הסיפור שלנו מההתחלה, אבל הפעם יהיה לו סוף טוב : דברים שהתקלקלו בעבר, נתקעו, נשברו ופגעו בנו לא יתרחשו בהצגה הנוכחית, וגם אם ניקלע חלילה למשברים, נצליח הפעם לצאת מהם בשלום ובלי פגע. הצרכים שלנו יסופקו, המשאלות יתממשו, ונחזור לתחושת הרמוניה ושלמות, שמתכתבת עם זכרונות שכוחים מינקותנו, זמנים מבורכים בהם סיימנו לינוק, ונפלנו, שבעים ומאושרים, לתוך שנת תינוקות קסומה, עמוקה וחסרת דאגות.

אם תשאלו אנשים למה הם התאהבו בבני זוגם, הם בדרך כלל יספקו רשימה של תכונות המאפיינות את אותם בני זוג. יש בכך סוג של אמת - האמת החיצונית, המודעת. אבל יש בבחירת בן הזוג הרבה יותר מכך. מתחת לפני השטח, בחירת בן הזוג מושפעת מקונפליקטים לא פתורים מהילדות, צרכים שלא סופקו ומשאלה לא מודעת לפתור את הבעיות של פעם.

ד"ר ה. הנדריקס כת ב ב 1988 ספר, שנולד מתוך פירוק נישואיו הראשונים וכניסתו לפרק ב'. הספר "לבסוף מוצאים אהבה" הוא למעשה סיכום החקירה הפרטית שלו בנושא יחסי האהבה, ונסיון למצוא תשובה לשאלה למה אנחנו בוחרים את בני הזוג שאנחנו בוחרים. הנדריקס מביא בספר את הרעיון שהמטרה הלא מודעת שלנו בבחירת בני הזוג, היא לפתור את בעיות הילדות שלנו ולייצר לסיפור חיינו סוף שונה, סוף טוב. לא פלא, אם כך, שאנחנו בוחרים בבני זוג שמזכירים לנו במידה כזו או אחרת את האנשים הקרובים שטיפלו בנו בילדות והיו מעורבים בחיינו.

כולנו מכירים את הקלישאה שבחורים מחפשים להתחתן עם אשה שמזכירה להם את אמא, ובחורות מחפשות בן זוג שדומה לאבא. רובנו סולדים מהמחשבה הזו והיינו רוצים לחשוב שאנחנו יותר מתוחכמים מזה, אבל אם בחירת בן הזוג נועדה על מנת לעזור לנו "לחזור לגן עדן", אז לא מפתיע שנחפש אנשים שמזכירים את האנשים שליוו אותנו בינקותנו. התקופה הקדומה ההיא, היא בעצם הפעם האחרונה שבה הרגשנו שאנחנו חיים ביקום מושלם : אתה בוכה ויש שם שד, אתה מיבב ומיד יש יד עוטפת, חיבוק חם, ומבט אוהב ומבין.

ואכן, ממש כמו בתאוריה, אהבה חדשה מרגישה לא פעם כמו "חזרה לגן עדן". אוהבים בתחילת הדרך מרגישים שמצאו "נפש תאומה", התאמה נדירה והרמוניה מופלאה. המציאות נראית לפתע חסרת כל פגם, צבועה בצבעים, ריחות, קולות וטעמים המושלמים ביותר. אם משהו חורק או לא מתאים לתמונה, הוא מיד מוסט הצידה ממרכז תשומת הלב, ונתפס כמקרי ולא משמעותי אל מול סך כל הטוב הזה שנופל בחיק האוהבים.

אבל ממש כמו בסיפור בראשית, ימי התום והמשחקים בגן עדן עומדים להסתיים, ויחד איתם מגיעה התפכחות חריפה ומכאיבה. המושלם אינו מושלם. ההרמוניה מתחילה לצרום קצת. וכל אותן חריקות ואי התאמות מתגלות יותר ויותר כחלק אנטגרלי מהתמונה, שאי אפשר יותר להתעלם ממנו. מציאות לא פשוטה להתעורר אליה.

לא במקרה, מועדת השנה הראשונה ליחסים לפורענות, ורבים מהזוגות לא עוברים את משוכת השנה ונפרדים זמן רב קודם לכן. מתי ולמה מתחולל השינוי הזה? בדרך כלל, מספר לנו הנדריקס, השינוי מתחיל דווקא ברגע שבני הזוג מתחייבים באופן מוגדר אחד כלפי השני: מציעים נישואים, מתארסים, או מתכננים לעבור לגור ביחד. פתאום זה כבר לא מספיק שבן הזוג מושך, חכם, מקסים ואוהב לבלות. כעת הוא צריך למלא עוד שורה ארוכה של ציפיות, ברובן הגדול לא מודעות.

מה הציפיות הלא מודעות שלנו מבן הזוג שלנו? היינו רוצים שיאהב אותנו אהבה אמיתית ללא תנאי, יקבל אותנו כמו שאנחנו, עם כל החולשות והשריטות, יטפל בכל מכאובי נפשנו, יספק את כל צרכינו, וכמובן, יהיה תמיד זמין עבורנו, מעכשיו ועד עולם. כמובן שבן הזוג מצפה מאיתנו לאותו דבר, אבל בדיוק בתקופה הזו אנחנו פחות מעוניינים לספק לו והרבה יותר עסוקים במשאלה שסופסוף הגיע התור שלנו לקבל...

ההתפכחות מחלום החזרה לגן עדן מכאיבה ומלווה בחיכוכים בין שני בני הזוג. ככל שהולך ומתברר שהחלום לא עומד להתממש, בני הזוג הולכים לא פעם ומתבצרים בצורה קיצונית יותר ויותר בעמדה המבקשת, דורשת, כמעט מתחננת, לייצר "סוף טוב" לסיפור. ומרגע לרגע המצב הופך קשה יותר. סף היכולת לשאת תסכולים ודחית סיפוקים יורד פלאים, ואיתו הסבלנות והקבלה של צרכי האחר. הכל הופך דחוף יותר, בהול יותר, הכרחי. וכל מחיר מרגיש עכשיו הרבה יותר גבוה.

בחזרה לרמה הלא מודעת, בשלב הזה בני הזוג מתנהגים בקשר כמו שני תינוקות תובעניים. כל אחד מהם מרגיש כמו תינוק מורעב הזועק לאמו בשעת לילה: הוא לא יכול להתאפק, הוא לא מבין מה זה לדחות סיפוקים, הוא לא יכול להתחשב באף אחד. הוא כולו מרוכז בבטן הכואבת שלו ובצורך הדחוף לבכות ולהביא את אמא והשד הטוב שלה מהר מהר אליו.

"הגירוש הסופי" מגן עדן, וקריסת הפנטזיה על עולם אהבה מושלם, מתרחשים כשכל אחד מבני הזוג מבין (בצער) שבזוגיות הזו הוא לא יוכל להשאר לנצח בעמדת "התינוק המורעב". כדי להציל את עצמו ואת הזוגיות שלו, הוא צריך עכשיו לעבור לעמדת ההורה, הגדול, הבוגר, ולקחת אחריות על המשך הקשר.

יש אנשים שיכולים לתאר ממש בבהירות את הרגע הזה, בו "התהפכו" מעמדה ילדית לעמדה הורית בתוך הקשר והצילו אגב כך את גורלו. עבור אחרים שלב זה יותר חמקמק, והמעבר נעשה עם הרבה פחות מודעות והבנה. בכל אופן, זוגיות טובה שמחזיקה מעמד לאורך שנים, חייבת להיות כזו שבה שני הצדדים לחילופין ממלאים את שני התפקידים, ובכל פעם מחדש אחד מהם או שניהם יחד, תופסים את העמדה הבוגרת ו"מצילים את עצמם".

כשאנחנו מחפשים לעצמנו זוגיות, אנחנו חולמים עליה כעל מצב אידיאלי בו לא נהיה יותר בודדים אף פעם. אנחנו מקוים בכל ליבנו שהאהבה, הקירבה, האינטימיות והחום הן התרופות לבדידות הקיומית שמלווה כל אדם מרגע היוולדו. מעין הבטחה ל"שיקוי פלאים", שאם לא יצליח לבטל את כל מכאובי העולם, לפחות יאפשר לנו לעבור אותם ביחד עם מישהו אחר.

המעבר מגן העדן של תחילת הקשר אל הזוגיות הבוגרת, המודעת, כואב. הרבה בדידות יש במקום הזה, בלב לבה של הזוגיות, שבה כל אחד מהצדדים מרגיש שהוא לבדו חייב לעשות את השינוי. כל אחד מהצדדים, בתורו, צריך לקחת על עצמו אחריות, לנטוש את המקום הילדי, ולהביא את עצמו, כמעט בכח, למקום הבוגר, האחראי, ההורי, על מנת להציל את הקשר ואת עצמו.

אבל אם מצליחים לעשות את זה יחד, עוברים את המשוכה משלב ההתאהבות הראשוני, הזוהר והזמני, אל שלב האהבה היציבה, הקרובה והמודעת. וזו, אם תרצו, הדרך לייצר את החוויה הכי קרובה לגן עדן, אבל פה אצלנו - עלי אדמות.

יעל דורון וגילי בר
מכון זוגות
פורסם במדור יחסים Ynet