אז מי או מה הוא אלוהים המושגי ? - חלק א 

הקדמה- 

אזכיר תחילה כי מה שהוליד ויצר את הפילוסופיה הפרקטית היא אותה תהום הספקנות אליה מגיעים בסופו של דבר כל הדיונים על הנושאים הגדולים והכבדים, כדוגמת אלוהים או אינסוף.

כבר בראשית הדרך טענה הפילוסופיה הפרקטית כי אם אין במסקנות (או לכל הפחות בדרך אליהן)  אי-אלו תובנות שיכולות להועיל ברמה הפרקטית לחווית האדם, הרי שאין זו אלא התפלספות חסרת ערך ממשי (מלבד כמובן העונג שבשיח עצמו), ועל זה זה אמר שלמה המלך : "במופלא ממך אל תדרוש" .

מכל מקום, לדידה של הפילוסופיה הפרקטית , כבר בסרטוט קווי המתאר הונחה הדרישה - "זנח את הפילוסופיה ושאלות רבות המשקל ואמץ אל תודעתך את הניתוח הלוגי של היבטי חייך!   מתוך ההבנה כי דיונים כבדים  מגיעים בסופו שלדבר למקום בו הכל נכון ולא נכון באותה המידה, כלומר הכל עומד תחת ספק. ובשל כך הרי שאין בהם להוביל למסקנות חזקות מספיק עליהן ניתן לבנות פילוסופית חיים מובנית.

ההבדל הגדול בין "הפילוסופיה הכבדה" לפילוסופיה הפרקטית טמון אולי לא בעצם הנושאים עצמם אלא דווקא בסוג המסקנות והדרך דרכה אנו מגיעים אליהן. שהרי כאשר הגון הוא "פרקטיקה" כל התמונה וכל הניתוח נצבע באותו הצבע  ותחת אותה שאיפה לחלץ מסקנות בהן יש להועיל בחווית החיים עצמה.

הסיבה בשמה פתחתי באי באזכור זכור זה קשורה קשר ישיר לכותרת ולנושא הפרק. למי מכם שמכיר את כתביי ואת הפרקים השונים ידוע שאני ממעט לגעת בנושאים אך כבדים אלו, ומעטים אך מאד הם הנושאים כמו אלוהים וכדו' אותם אני מנתח על הכתב, שכן ברוח הדברים לעיל במרבית הדיונים הכבדים אין בכדי להוציא מסקנות מספיק חזקות היכולות לעמוד לרשות החוויה ברמה הפרקטית.   באופן אישי, אני יכול להגיד  כי כבר לפני שנים חשתי כי חובה עלי ברמה הפילוסופית להגיע לכדי 'מסקנה מספקת'  (לפחות בעניין אלוהים) בטרם אני מרשה לעצמי לזנוח כליל את הדיונים הכבדים אך משמעותיים אלו. בסופו של דבר מה שאפשר לי לזנוח את הדיונים הכבדים וחסרי התשובות היא הכרה בסיסית בנוגע לתפיסת האל.  הבנה פשוטה שלמרות שהיא נוגעת יותר בהיבטים תרבותיים ואנושיים היא בצורה מסוימת ה"שולם" שלי עם אלוהים ועם האמונה בכלל. 

הפרק הבא מבהיר בראש ובראשונה את ההבדל בין האל הדתי (הקיים עבור האדם המאמין)  ובין האל המושגי (הקיים בוודאות ברמת המושג החברתי). כמו כן הפרק מציג את הצרכים האנושיים שהולידו את האל המושגי ואת מהות האלוהים  כפי שמצטייר לנו  מהאופן שבו החברה והתרבות תופסת אותו.  לבסוף כדרכנו  בפילוסופיה הפרקטית נראה מה מחדשת הפילוסופיה הפרקטית בתפיסת המושג ובמה היא שונה מהתפיסה הרווחת ובכך נחלץ מתוך המסקנות וההבנות השונות את התועלת הפרקטית לחווית האדם.

קצת רקע-

לפני שהגיחה לעולמי הפילוסופיה הפרקטית, בשלבי החשיבה והניתוח המוקדמים, חייבה אותי המציאות הפילוסופית להתייחס למרבית מאותם נושאים ודיונים כבדים שהזכרתי קודם, ומהם אני נמנע היום (מהסיבות שתוארו במבוא).

שנים ראשונות המלוות בכתביי בוסר המנסים לגעת בנושאים כמו : "שפיות" ,אינסוף, "איכות" , אחדות ודואליות, גוף ונפש ועוד.  אלא שככל שהעמקתי לדון ולחקור את דברי קודמי באשר לנושאים מעין אלו, כך הלכתי והתקרבתי לקצה תהום הספקנות.

אחת המסקנות היפות של הפילוסופיה המערבית הייתה גם אחת המסקנות העיקריות שדחפה אותי אל מעבר לקצה ולתוך התהום, והלא היא האמרה היושבת בבסיס הפילוסופיה בכלל  ? "אין ספק בהטלת ספק" .  הנחה ידועה זו מוכיחה לוגית כיצד בעולם הפילוסופי לא קיימת טענה אחת שהיא אמת לאמיתה, שכן כנגד כל טענה נוכל להעלות טענה שתסתור אותה. מה שמשאיר אתנו עם הדבר היחיד שאמיתי ,הדבר יחיד שבו אין ספק -  עצם הטלת הספק. 
מעבר לכך, אם כולנו צודקים וקיימת סתירה לוגית בין טענות שונות הרי שבאותה מידה שאנחנו צודקים אנו גם טועים, מה ששוב משאיר אותנו עם - ספק.

לא נתעכב כאן שוב להראות מה הוא התהליך שגרם לכך שאותה תהום הספקנות הולידה את הפילוסופיה הפרקטית ואת אופן מימושה והשפעתה על חווית החיים.(המעוניין להרחיב על כך יפנה למבוא : פילוסופיה פרקטית: על שום מה?  יולי 2008)

מה שרלוונטי עבורנו מכל ההיסטוריה הפרטית הזו של המחשבה הפילוסופית בראשי ובכתביי היא העובדה המרתקת  שדווקא הנושא הכבד מכולם (וההכרח להתמודד אתו)  הוא הטריגר הראשוני שהניע את המעבר לפילוסופיה הפרקטית , ולזניחת הדיונים הכבדים וחסרי התשובות.
הנושא הכבד מכולם וה'מסקנה המספקת' שהולידו הדיונים סביבו הוא נושא הפרק -  אלוהים .

אמונה -

זו שמלכתחילה חייבה את התייחסותי לאלוהים היא האמונה.  עצם העובדה שקיימת אמונה בלבבות האנשים  ועצם העובדה שאמונה זו חזקה מכל לוגיקה או מכל מסקנה פילוסופית שלא תהיה, חייבו אותי להביט על מושא האמונה וגם על מקור האמונה.  (אגב,כדרכה , בפילוסופיה הפרקטית מרבית המושגים החברתיים נתפסים כברי קיימא מעצם קיומם בתפיסת העולם במח האנושי )   
כהרגלנו לא נכנס לדברי קודמי הגדולים ממני בניתוחם הפילוסופי (הכבד), שכן אין זה אופיה של הפרקטיקה.  אנסה לצייר קווים כללים לדמותה של האמונה בהיבטים מהם נוכל להסיק מסקנות מתחום הפילוסופיה הפרקטית.

אפשר להתייחס לאמונה בשני היבטים ברורים ונהירים :

1 - דתי   2 -  בסיסי . 

נתחיל דווקא מהשני , אמונה בהיבט הבסיסי היא יכולת האדם לסמוך ולקבל על עצמו הנחות שמידת אמיתותם נתונה בספק אך מוצדקת מתוך ניסיון העבר. לצורך העניין ,  כאשר אנו מקבלים עודף ממוכר חנות המכולת ולא סופרים האם הוא מדויק , אנו  למעשה מאמינים  במלא מובן המילה ביושרתו של האיש שעומד מולנו, וזאת מתוך ניסיון העבר בסיטואציות דומות. אפשר אפילו להגיד כי בהסתכלות רחבה אנו מצפים שאחרי שיעבור הקיץ יגיעו גשמים  מבלי שיהיו לכך אסמכתאות ממשיות אלא רק מתוך אמונה בסיסית ועל סמך ניסיון העבר. דוגמאות לאמונה בסיסית יש לרוב,  עושה רושם שזהו צורך הכרחי בחברה ובכלל בחייו של האדם.  

על האמונה בהיבטה הדתי נעשו דיונים לרוב, אמנע כרגע מלהגרר בנכבי הלוגיקה ולכן נציין כאן רק שהאמונה הדתית היא משהו שאדם נושא בלבו וכידוע כוחה עצום. גם אמונה זו ,מעצם ההדרתה כאמונה, היא יכולת האדם לסמוך ולקבל הנחות שמידת אמיתותם נתונה בספק. אלא שבשונה מהאמונה הבסיסית , אין כאן ניסיון עבר שנותן הצדקה אלא יש כאן אמונה לשמה הנובעת ומסתמכת בעיקר על תחושות ורגשות שהאדם חש כלפי מושא אמונתו. 

התייחסות כזו לאמונה, על שניי היבטיה, מקלה את הדרך להאיר הן על מקורה והן על מושאה.מקורה של האמונה הבסיסית הם צרכים חברתיים וזו של האמונה הדתית הם צרכים אנושיים (על שניהם נעמוד בהמשך) . מושאה של האמונה החברתית הם ערכי חברה ומוסר  וזה של האמונה הדתית הוא משהו הנשגב מהאדם (ונקבע לפי מיקומו הסוציו'-גיאוגרפי של הפרט).

ובהקשר למה שדובר רבות לעיל, כשניגש אליי אדם עם דיון פילוסופי כבד באשר לצורך באמונה,בטענה ידועה כמו "מה שווים החיים בלי אמונה?" או "לא קיים אדם בלי אמונה"  אני יכול לענות ולפתור עצמי מהדיון הזה באמירה - אמונה בכל מקרה קיימת בלבבות האנשים , מה שמשנה זה איזה סוג של אמונה מפעמת בך (בסיסית, דתית או שתיהן) .

כבני תרבות ויצורים חברתיים כולנו מחזיקים אמונות בסיסיות כאלו ואחרות, שאופיין נקבע לפי האופי של החברה המקומית והגלובלית.  אגב,אמונה נוספת שאינה בסיסית , המתקרבת במהותה לאמונה דתית (שכן היא לא מבוססת על ניסיון אלא על רגש)  היא האמונה שמביאה עמה אהבה,  האמונה של האדם האוהב באהבתו וביחסי הזוגיות שלו.

מכל מקום, אלו מאתנו המחזיקים באמונה דתית, עליהם נאמר "אשרי המאמין" ,יכולים היום לבחור האם להישאר עם אמונתם הדתית הפרטית כפי שהיא או לפתח אותה לכדי טכניקה ופולחן  כפי שמציעה הדת והתאולוגיה התרבותית מקומית.  התאולוגיה היא שמציירת עבור האדם המאמין כיצד "נראה" מושא אמונתו ומה הם הדברים שהוא"דורש" ממך בתור מאמין דתי.

  
 אלוהים הדתי ?

עבור האדם הנושא בלבו את האמונה הדתית קמה התאולוגיה ומבקשת להעמיד קווים לדמותו ולרצונותיו של מושא האמונה. הסיבה בשמה עולה הצורך בתאולוגיה היא בכדי לחזק ולאמת את עצם האמונה הדתית שלרשות האדם, העובדה שהאמונה הדתית היא אמונה במשהו הנשגב ברמתו מהאדם משאירה מקום רחב לתאולוגיה להכריז על אופיו ורצונותיו. עבור האדם הדתי לא מספיקה האמונה הדתית לשמה אלא שיש לגבותה ולחזקה בעבודה ובהוכחה כלפי עצמו וכלפי האל. 
כלומר,אלוהים הדתי הוא הדמות המרכזית שסביבה נכרכת התאולוגיה שבאה לתת לאמונה הדתית את הפרשנות הלכה למעשה.

על האלוהים הדתי לא נוכל להגיד דבר , שכן כל 'הגדרה' שלו תהיה כפופה רק לתאולוגיה ולדת. וחזקה מכך כל הגדרה שלו תהיה כפופה לאמונה הדתית עצמה, שכן אף מסקנה לוגית לא עומדת בפני האמונה הדתית העצמתית. מעניין אגב שיש בכוחה של אמונה דתית ליצור לוגיקה ותורה שלמה הבנויה על מספר אמונות מיסטיות מעולם הנסתר,  לוגיקה הבנויה סביב עולם הרוח שלא יכולה לעולם לפגוש את הרציונל הלוגי של "פילוסופיה טהורה".

נסיים את ההתייחסות לאלוהים הדתי בהבנה פשוטה שהתאולוגיה הזמינה לאדם המאמין נקבעת לרוב לפי מקום הולדו. כלומר הדת (ובשל כך אופיו של האלוהים הדתי) במקום מוצאו של מן דהוא היא לרוב זו שבה הוא "ייבחר" במידה והוא מחזיק באמונה דתית. אם נולדתי יהודי סביר להניח שאבחר ביהדות , אם נולדתי באפריקה יכול מאד להיות שמגיאה וכישוף היו לדת עבורי. (אם כי יש להסתייג כאן ולהכיר בכך שבעולמנו 'ככפר קטן' אדם יכול להמיר את דתו, אך עצם הפעולה "להמיר" מלמדת שדתו נקבעת מלכתחילה לפי מקום מוצאו.) 

יתרה על כך אין מה להרחיב את הדיבור על האלוהים הדתי, משתי סיבות עיקריות :

הראשונה טמונה ביחס המכבד ובזהירות שיש לנקוט כאשר באים לדבר על אלוהיו של האדם המאמין,  מעבר לכבוד מינמלי שאנו נותנים לכל אדם ולכל אמונה, יש לקחת בחשבון את מה שמוכר בחברה ובתרבות כ'קנאות דתית'.  קנאות דתית תעורר בקרבו של כל אדם מאמין תחושות לא נעימות כאשר מישהו שאינו בר-סמכה מתייחס לאלוהיו ולאמונתו הדתית. 

הסיבה השניה טמונה בדת ובתאולוגיה עצמה, דומה כי התאולוגיה לוקחת בלעדיות על האלוהים הדתי (ושוכחת כי מלכתחילה היא נקראה רק לעזר). השתלטות הדת על תפיסת וניתוח האלוהים לא מאפשרת שום התייחסות שאינה תואמת את הקווים המנחים בתאולוגיה שלה.

הן בשל כך, גם מצדנו, לאורך הפרקים השונים כל התייחסות לאלוהים דתי הייתה מתוך עיניה של התאולוגיה אותה אנו מכירים מקרוב, היהדות.

 ברוח הפרק ראוי לציין בנקודה הזו, שריבוי הדתות וריבוי האלוהים הדתיים שיש לאנושות להציע לאדם המאמין (יוולד איפה שיוולד ) מעצימים את הספקנות הבסיסית בכל הנוגע ל'לא נודע' , אך מה שיותר חשובה היא העובדה שריבוי דתות זה מרמז לנו כי אלוהים הוא לא בהכרח מה שדת זו או אחרת  מתארת.   בעצם יש כאן קריאה להעמיק את ההסתכלות על אלוהים לא כמושא אמונתה של דת, אלא כקונספט חברתי תרבותי שקיים בכל חברה וכבל תרבות אנושית באשר היא.  כלומר ברמה הפילוסופית יש להתייחס לאלוהים כמושג חברתי.  

אלוהים המושגי-

לחלק ב - http://www.articles.co.il/article/67925