האם אלוהים צריך לפחד מתבונת האדם ? 

אפריל 2010

אין בפרק הבא התיימרות לייחס  תחושות כאלו ואחרות לאותו אלוהים חזק ועצמתי של האדם המאמין. ההתייחסות בפרק שלפניך היא ל "אלוהים המושגי ", כלומר אלוהים כמושג, זה שקיים בוודאות לפחות ברמת הקונספט שהרי הוא קיים בתפיסתנו. זה המצטייר מתפיסת התרבות והחברה (האין כוחו של האל נקבע מעצם הגדרת החברה אותו?) . 

מכל מקום, התייחסות לאלוהים המושגי מאפשרת לי לייחס לו את אותם מאפיינים שהתרבות עצמה מייחסת לו ומתוך כך להקיש על האופן בו אותו "אלוהים של החברה"  חש כלפי תבונת האדם.

כדי להגיע לתפיסת האלוהים המושגי באשר לתבונת האדם נציג קודם בקצרה את התהליך שעבר אלוהים מושגי זה מאז הומצא לראשונה ע"י האדם הקדמון.  כשמביטים על תמונת הקשר בין האלוהים לבין האדם בפרט והחברה ככלל לאורך ההיסטוריה 'המתועדת' ניתן להבחין בבירור  בתהליך התרחקות והתרופפות הקשר וההשפעה של האלוהים על האדם, שוב ברמת התפיסה החברתית.

תהליך ההתרחקות מהאל הוא תהליך שהחל לפני אלפי שנים ויש אפילו הטוענים כי המקרא עצמו מצייר את אותה תמונת התרחקות או היעלמות האל – מאברהם אבינו שדיבר עם האל ישירות דרך משה רבנו גדול המנהיגים ונציג האל (עליו נאסר לגשת לסנה הבוער) , דרך אחרוני הנביאים שקבלו את דברי האל בחלום ובסתר ועד הימים בהם סרה הרוח ושבה למעוזה ברקיע וכלה בימנו אנו , בהם אלוהים נשאר וודאי רק ברמת מושג.

תהליך זה של התרחקות האל מהאדם ומהתערבות הישירה בחייו מקביל בצורה לא מפתיעה לאותו תהליך שעברה האנושות בבחינת רמת ההבנה והידע על העולם, הקבלה זו יוצרת תמונת מצב בה ככל שהאנושות התפתחה ו'החכימה' כך הלכה והתרחקה היא מהאל. מסקנה אך מתבקשת זו לא תלושה בכלל כאשר מנסים לתפוס את הלך הרוח והתפיסה של האדם הפרטי באותן תקופות עתיקות בהן האל שיחק מקום מרכזי בחייו.  תקופות בהן לא עמדו לרשות האדם הסברים מה מקורו של הברק או הרעם ולא נותר אלא לייחס אותם לכוחות עליונים וכד'. הן כל מה שנכנס תחת הגדרת ה"לא ידוע, לא מוסבר" מקוטלג באופן כמעט אוטומטי ברשימת כוחות האל .

הן גם היום, מעוזה האחרון והחזק ביותר של הדת הם כל אותם היבטים 'לא ידועים' , כגון חיים שלאחר המוות וכד'.  אך בגדול ככל שהלך והצטמצם עולם הנסתר , כן הלך והצטמצם מקומו של האל והשפעתו על האדם והחברה ככלל.

נוסף על הצורך לתת מענה לדברים לא מוסברים (כגון מכת ברק וכד' ) ולייחס להם משמעות וסיבה, היה צורך נוסף בתפיסת האנושות שהוליד את קיום האלוהים לכל הפחות כמושג. הצורך הנוסף הזה היה ועודנו חלק מאד מרכזי מתפיסת האדם את קיומו , והוא למעשה זה שמשאיראת האל המושגי קיים וודאי.  בנוסף לצורך לייצב את עולם הנסתר ע"י כוחות עליונים היה ועדיין קיים צורך אנושי להאמין ולהניח כי יש סיבה וכוונה מאחרי האירועים הפוקדים את החיים. צורך זה בא כמענה להפתעות החיים, כדי לייצב את החיים ולמנוע תחושה שהכל אקראי ומקרי.  לא בכדי כל פעם שהאדם ביסס את חייו ואת בטחונו בעולם הוא הפנה עורף לאל, ולא  בכדי כל פעם שרע לו הוא פונה לאלוהים.

גם פה תהליך ההתרחקות מהאל נראה בבירור, הן ככל שצלח האדם 'להשתלט' על איתני הטבע ועל סביבתו ובכך להבטיח את בטחונו, כך הלך והצטמצם הצורך בבטחון מהאל ובשל כך גם התעצמה התרחקות.

הן גם היום, עיקר האמונה באלוהים נובעת מאותה הנחה שהוא גוזר גורלות והוא מכוון אתהדברים בהתאם לתכנית אלוקית גדולה.

עושה רושם שהיו אלו צרכים חברתיים, תרבותיים ואנושיים שהולידו את  קיום האלוהים המושגי.ובאותהמידה הם גם אלו שהביאו לתהליך ההתרחקות.

תהליך ההתרחקות מהאלוהים ומהתלות בו  לאור התפתחות הידע האנושי וחשיפת 'סודות קיום' רבים דובר רבות לאורך ההיסטוריה. אין אני מחדש דבר בדבריי אלו לכל היותר הנחתי לעצמי את אבן הדרך לפיתוח נוסף של העניין-  לאור כל מה שנאמר עד כה , האם לאלוהים צריכה להיות סיבה לפחד מתבונה ?

כדי לענות על שאלה כזו ראשית יש להבחין בין 'תבונה' לבין  'ידע'  . בעוד 'ידע' מייצג חומר ממשי בעל תפיסה ממשית בהכרה, 'תבונה' מייצגת מצב תודעתי  של  למידה. זה הוא אותו הבדל ידוע ומוכר בין"חכם" (זה שיודע) לבין "נבון" (זה שיודע ללמוד דבר מתוך דבר). בהקשר שלנו,  "ידע"  או ליתר דיוק חוסר ידע  מחזק את מעמדו וכוחו של האל המושגי, שכן ככל שהאדם יודע פחות גדל תחום שיפוטו של האלוהים בחיים.

אך לעומתו  "תבונה"  היא לא משהו המשנה כהוא זה לתפיסת האלוהים המושגי.  עבור האדם התבונתי  ככל שהוא למד יותר הוא מבין כמה גדול הנסתר על הגלוי ואם מחזיק הוא בתפיסת האל המושגי הרי שלאלוהים זה יהיה הרבה מקום בתוך תבונת האדם לדעת שהוא לא יודע.

כמו בתחילה נוסיף על כך את אותו צורך קדום להרגיש שהשתלשלות החיים לא מקרית והרי שמקומו של האל המושגי  מובטח.

למרות כי אולי בתחילה נולד האלוהים (המושגי) כמענה לצרכים הנראים פרמטיביים וחסרי תוקף בעולמנו, הרי שאין זה אלא למראית עין, שכן הצורך האנושי בקיום האל המושגי לא עבר מן העולם כלל וכלל (מה גם שההבדלים העיקרים בין האל לאדם, עדיין עומדים בעינם, והלא הן 'נצחיות' ו 'אחדות' ).

תהליך ההתרחקות שדובר לעיל הביא עימו שינוי בלתי נמנע של תפיסת האלוהים ובשל כך גם שינוי של ממש באל המושגי עצמו.  אם בתחילת דרכו "שאף" האל שהאדם יאמין בו ויעבוד אותו מעצם העובדה שהוא (האדם) חסר הסברים וסיבות לדברים שהוא לא מבין ושיש לו לפחד מהם,  הרי שהיום הוא "רוצה" שהאדם יאמין בו ויעבוד אותו מתוך כך שהוא נבון  מספיק כדי  לבחור  להאמין, ולא  להאמין מתוך פחד ואמונות תפלות.

  אלוהים זה, הקיים בוודאות ברמת המושג , שונה בתכליתו מהאל הקדום. עבורו תבונת האדם היא המקור הנקי והטהור ביותר לאמונה. לכן , אל לו לאל לפחד מתבונת האדם...

** 
אם לנסות בכל זאת ולהתייחס בזהירות ובעדינות לאלוהים הדתי , הרי שנוכל לחלץ מתוך התאולוגיה היהודית פרשנות דומה, לשם כך ניתן רק שלוש דוגמאות :

האל יצר את האדם עם תכונת הבינה , אך אסר עליו לאכל מפרי עץ הדעת..

יעקב , אבי בני ישראל , מייצג את השילוב בין  אברהם המאמין הגמור ליצחק הפרגמטי, בכך המקרא מצייר את בני ישראל כאלו בעלי אמונה באל ובעלי תבונה לקלוטאת המציאות סביבם. 

חז"ל והפרשנים המסורתיים דיברו על "איבד עצמו לדעת"  כמעשה של חטא כנגד האל , ועל "חונן לאדם בינה" כפעולה של חסד מצד האל..

ולסיום , כמו שכבר נכחתי לדעת, ההיבט הלשוני זורק אור נוסף :

כידוע מתחום חקר הלשונות השמיות (וכמובן שעברית בתוכן)  , הפעולה - לדעת  הולכת יד ביד עם עניין החישה.  כלומר, במקרים רבים השימוש בידיעה  בא להורות על נגיעהתפיסה בידיים. אנו מכירים את הטענה הזו מהביטוי - "ידע את אשתו"  , פה בבירור אנו מבינים את ידע בעניין נגיעה.  בהקשר שלנו - בשונה מלהבין (שהוא פועל המתאר תפיסה מחשבתית)  , הפועל ידע מתאר מצב ממשי ופיזי יותר , ועבור האל הדתי הדורש בלעדיות על אמונת האדם , בתקופהבה קיימות מגוון תרבויות ואמונות  , איש ההולך לדעת ולחוש  אמונות וחוויות זרות גורם בעצם לירידה במעמדו כאלוהים.

בדומה לאל המושגי, מעמדו של האל הדתי נפגע מהדעת  ולא מהתבונה , גם האל הדתי והתאולוגיה המייצגת אותו לא חשים כי יש לפחד מתבונת האדם.

   ***

אך לגביי כהני הדת ותכליתם, בעניין הזה הסיפור שונה לגמרי -  חלק ב' יעלה בקרוב תחת הכותרת :  " אז והיום, עבור האדם והדת - מה לפחד ולאמונה - "