מה-זה-הדבר-הזה-זמן-איכות? 

זמן איכות?

 תגובה למאמר של אריאל קרס, "הארץ" גלריה 7.3.10

אריאל קרס כותב- במשפט אחד, מתוך מאמר שלם 

שאני מסכימה איתו ועם מסקנותיו- 

מה שרבים חושבים ונוהגים לפיו:

"הורות היא הזדמנות מצוינת לשבת בצד

 ולא לעשות כלום מלבד שתיית קפה". 

המאמר כולו מתאר באופן הומוריסטי את מה שאפשר לקרוא לו

"תהליך התפכחות והתפתחות לסדרי עדיפויות בהורות";  

 המשפט הנ"ל הוא היחיד שאיתו יש לי עניין...

אנשי חינוך והורים מנסים ככל יכולתם לתת לילדים את מה שהם צריכים.

בסדר. הבעיה היחידה היא שהם רואים בתשומת לב ("צומי"),

את המשאב האיכותי שיש לתת, וילדים צורכים בכמויות...

אז זהו. שלא. לא רק...

ילדים צריכים מבוגרים. כדי לטפל ולהגן, נכון, וגם כדי ללמד ולהראות להם 

 מה דעתנו ויחסנו לעולם, לתוכו הבאנו אותם, וכיצד לגדול אליו.

ראה: Roll model. מודלינג. מודל תפקיד. או: All of the above...

 אלא שקצת קשה ללמד ולחנוך מישהו לתפקיד באופן תיאורטי...

זה לא ייקרה אם נשב לידם עם קפה וניידים, גם אם נדאג להראות להם

שהעיניים שלנו עליהם, דהיינו-נותנים להם "צומי" ומסמנים "וי" על זמן איכות.

התחנכות וצמיחה, חניכה, לימוד תיפקודים חברתיים; כל זה  קורה תוך עשייה. שלנו. ושלהם.

 פעם פעם, כשחיינו בחברה-שפויה-לילדיה, ילדים ראו מבוגרים בעשייה, בעבודה, בתפקיד.

 הרבה הזדמנויות היו להם לראות מלאכות, אומנויות, עשייה  מוחשית, נראית, נחוות.

 נתפשת ומובנת יותר מ: אבא/אמא שלי עובדים ב(שם החברה),אה... אני חושב/ת...

 כן, זו תגובה אמיתית שאני שומעת מילדים בגילאי יסודי+/-.

בגילאים צעירים יותר גם את זה הם לא יוכלו לדקלם.  למה לדקלם?

כי זה מה שהם יכולים בגילם. כי  אי אפשר, בכלי החשיבה שלהם, וגם של מבוגרים אחרים,

 אם כבר הזכרנו, להבין ולדעת מה אתם עושים שם,

במקום אליו  אתם הולכים כל בוקר. אפילו אם המקום הזה הוא חדר עבודה בבית,

במקרה הטוב, ומחשב נייד על שולחן האוכל, במקרה הצנוע יותר...

איך הגענו לזה משתיית קפה וצפייה בילדים? אה, כן.

כי זהו, בשביל מבוגרים נורמטיבים, עובדים, יצרנים-זו עבודה.  doing.

 זמן איכות עם ילדים הוא "צומי",לשחק ו"להיות איתם". כזה Being.

תרשו לי להציע לכם לשנות את זה קצת.

כשאתם עם הילדים-תעבדו. תעבדו קשה, טוב, הרבה.

אבל באמת.

עבודה-על-באמת בשביל ילדים, (בגיל הרך ובגילאי יסודי, הכוונה), 

 זו עבודה שרואים, חווים, ואפשר ולהתנסות בה, בקטן,כמו שוליה.

מה למשל? למשל לתקן רהיטים, להכין ארוחה, לעבוד בגינה,

לקפל כביסה, לנקות את האוטו, לבנות צעצוע, מה, חסר מה לעשות?!

כל הנ"ל הן לא עבודות שכדאי לעשות רק אחרי שהילדים

 מאופסנים במיטות או מול המסכים. לא עבודות בשביל "מיקור חוץ".

 (שם נקי לעובדי ניקיון/גינון/אוכל שמגיע באריזות וכאלה...).

אלו הם עבודות "חינוכיות".

עיזבו  רגע את כמה שזה נשמע לא טוב, ותתרכזו במסר.

הילדים שלכם צריכים לראות אתכם עובדים. עושים. נקודה.

ועדיף עושים טוב. דהיינו- מכינים את הסביבה ואת עצמכם לעבודה,

דואגים לכל מה שתזדקקו לו, מתפנים אליה, (שזה כולל

לא לענות לנייד כשאתם באמצע סיוד), מתאמנים בה ודרכה.

 שמחים בה. כן. אחרת מה המסר? מה תרצו שהילדים יילמדו?

אתם רוצים שהם יילמדו,  כדי שהם לא יהיו רק עובדי-הצווארון-הכחול

 (או העורף השחור) של מחר.  כדי שהם  יחיו טוב בעולם בו הטכנולוגיה שולתתתת...

וגם שיילמדו איך לחיות טוב יותר בגוף ובנפש שלהם.

גוף שמשמש להתאמנות במלאכות שונות, שמפעיל כל מיני יכולות,

 לא רק את כף יד ימינם.(כמעט אמרתי- את שרירי העיניים,

אבל גם זה לא נכון. מול המסך אין ראיית עומק,

ושרירי העיניים באבטלה סמויה, הרסנית ויקרה..).

בשביל הדימוי העצמי שלהם, הנה, אמרתי את השם המפורש..

בשביל דברים שאנשי-מקצוע-שלא-תדעו יודעים שהם חשובים.

כמו: יכולת התמקדות והתארגנות, תפיסה מרחבית,

וויסות חושי, מוטוריקה, תיאום עין-יד,תכנון ועיצוב תנועה..

עוד? מוכר?

אלו דברים שמתאמנים עליהם, פוטנציאל למימוש. אופציות.

  לא  נעים לחיות בתוך גוף שלא יודע לעשות הרבה, שתנועתו דלה,

 שלא מתרגל, לא מתמיין, לא מתממש, ומממש פוטנציאל. לא ממש.

 ילדים שראו, רצו גם, עשו גם, התאמנו בעשייה, יודעים שהם יכולים

לסמוך על עצמם. לא זה מה שאתם רוצים עבורם?

אז בפעם הבאה שהם באים להפריע לכם כשאתם במחשב/טלפון,

סליחה, בעבודה, האירו אליהם פנים, כאילו הם הגואל,

 ותגידו משהו כמו: יופי שבאת, תביא לי את ארגז הכלים,

 (יש לך אחד כזה, נכון?), ובוא/י נבנה את ההארכה לשולחן הפסח שתכננו...

ואם מישהו בסביבתכם מרים גבה איכותית, תשלחו אותו אליי..