מאת: צבי גיל. המאמר מופיע באתר המחבר "זרקור"- www.note.co.il./zvi
איזי מן,מתעד מיומ?ן,ויואב גינאי,איש הבידור והמוזיקה, הגו את הרעיון של קיום אירועים במלאת 70 שנה לשידור העברי בארץ. כתבתי רשימה קצרה בפתח האירועים. שנה זאת תסתיים במרץ 2007 .כמי שבנעוריו עשה ימים, וגם לילות, באותו ארמון בעבר של נסיכת חבש ברחוב הלני המלכה בירושלים(פעם רח' מליסנדה) וגם כתב את המסה והסרט על קול ירושלים,אני מבקש לתרום משלי אודות מי שעומד במרכז השידור-השדר.אעשה זאת מדי פעם במרוצת החדשים הבאים.
=======================.
אמי,צפתה בטלוויזיה,בדרך כלל,כאשר המרקע אילם לחלוטין, למעט חדשות ואקטואליה.היא קראה את הכתוביות המרצדות. שאלתי אותה לפשר הצפייה הזאת, בשעה שהייתה לה שמיעה טובה.היא אמרה שהטלוויזיה מרעישה,את התמונות היא רואה בשקט ואת המלל היא קוראת, בניגוד לעיתונות שאותה היא קוראת בלי תמונות.ברדיו אין בעיה, היא שומעת.
זאת היא פחות או יותר התורה כולה על קצה המזלג באשר לייחודיות של הרדיו.בשעתו כאשר סיימתי את תפקידי כשליח רשות השידור בארה"ב והייתי כבר בטלוויזיה, הזמין אותי ירון לונדון לשיחה בפני אנשי קול ישראל שנשארו ברדיו,לשוחח על עתיד הרדיו בעידן הטלוויזיה.זה היה בסוף שנות ה- 60 כאשר התחושה הייתה שהנה הרדיו סיים את תפקידו בעידן הטלוויזיוני.משהו בערך כפי שחשו אנשי הקולנוע כאשר הופיעה הטלוויזיה באמריקה ובאירופה.בארץ הייתה סיבה נוספת לחששות.השדרים שנשארו ברדיו,עם הפעלת "צוות ההקמה" של הטלוויזיה,חשו נבגדים,הן על ידי הממסד והן על ידי ה"עריקים" שעברו לטלוויזיה.אפשר והסיבה להבאתי הייתה ליתן חיזוק לתחושה,כי הנשארים במדיום הוותיק,סופם ידוע מראש.אם ככה לא חיזקתי השערה זאת,מה גם שכול השדרים הידועים עברו ברבות השנים לטלוויזיה.אך אני האמנתי ברדיו.ועודני מאמין בו.
הבאתי כמה סיבות מרכזיות לתוחלת החיים של מדיום השמע. הראשונה שבהם הייתה שבעוד שבטלוויזיה כמו שלנו ,שבה אין דיבוב עברי,למעט בתוכניות ילדים, ותוכניות זרות מלוות בכתוביות וצריך לדעת לקרוא, ברדיו אין צורך בכך.במילים אחרות גם אנאלפביתים יכולים להאזין לרדיו.זה ,כמובן,בצד הלא מחמיא. לדעתו של מי שהיה נשיא ישראל ,יצחק נבון,אדם שמבין בתקשורת, חצי מן הצופים בטלוויזיה לא הבינו את הדוברים בה, מסיבה זאת או אחרת. איפה שהוא באמצע מצויה התכונה של הרדיו שהוא נגיש מאוד,וניתן לשמוע אותו במטבח, בעבודה, בשירותים וכיו"ב.אחר כך בא הטרנזיסטור ואיפשר למאזין לנוע תוך כדי האזנה לרדיו,והרדיו ברכב שמלווה את הנהג בנסיעה.
אולם הסיבה שאני ראיתי אותה כחשובה מכול הייתה,שבניגוד למדיום החזותי שבו התמונה היא העיקר, והמלל מלווה אותה,וזאת הטלוויזיה במיטבה,ברדיו המסר הוא העיקר ואם המסר מועבר בצורה ברורה ואינטליגנטית ההנאה בהבנת הנאמר היא הנאה מושלמת.אני מסוגל לשמוע בערב,תוכנית בבי בי סי על הבורסה,אף שאני מבין מעט מאוד בנושא זה.המלל מוגש בצורה כה אינטליגנטית, ומסבירה אוזן,שתענוג להאזין לתוכנית,ואתה לומד דבר או שניים על המקדש הזה של הממון.
בריחה מן התקשורת המסורתית.
זה אמור גם לגבי ימים אלה כאשר הסקרים מלמדים על ירידה משמעותית בהאזנה לרשתות הרדיו כמו רשת ב' וגלי צה"ל ועליה בהאזנה לתחנות המקומיות.לפי הנתונים של סקר הרשות השנייה - בנתונים כלל ארציים של האוכלוסייה היהודית דוברת עברית, קיימת מגמת ירידה בשיעורי האזנה לרדיו לתחנה כלשהי מאז 2003. בקרב גילאי +10, נרשמה ירידה של 7.1% לעומת 2004, מ- 67% ב-2004 ל- 59.9% בסקר הנוכחי. ב-2003 שיעור האזנה לרדיו עמד על 76.9%.בקרב גילאי +18, נרשמה ירידה דומה בשיעור המאזנים לרדיו של 7.8% לעומת 2004 מ-72% בשנת 2004 ל- 64.2% בסקר הנוכחי (בשנת 2003 - 80.7%)
בנתונים ארציים של האוכלוסייה היהודית דוברת עברית, גם השנה עומד הרדיו האזורי בראש טבלת ההאזנה לתחנות הרדיו בישראל, על אף ירידה קלה בשיעור המאזינים לרדיו האזורי, אותה אפשר לייחס לירידה המשמעותית שנרשמה בשיעורי האזנה לרדיו בכלל בקרב גילאי +10
חבל מאוד שרשות השידור לא מזמינה סקרים משלה.בכלל, חבל מאוד על דברים שהיא לא עושה.
בסקר של TGI שמובא ב"דה מרקר" הירידה היא בכול אמצעי המדיה,לרבות בעיתונות הכתובה וכול זאת לטובת האינטרנט.ציבור של יותר משני מיליון אנשים גלשו בשנה שעברה באינטרנט לפחות פעם בשבוע.אבל יש להביא בחשבון שהגלישה היא לא רק לחיפוש,לצ'טים, לטוקבקים וכיו"ב אלא גם להאזנה למוסיקה,לתחנות לרדיו וגם לצפייה בטלוויזיה שמובאת באינטרנט.
ככה או אחרת,הרדיו, הוותיק מבין אמצעי המדיה האלקטרוניים לחו לא נס.להיפך הוא קנה לו חסידים בקרב רבים שבעבר לא היו מאזינים מתמידים. סמלית " ימי הרדיו" שקיים קול ישראל במלאת 70 שנה לשידור העברי בארץ,היו תזכורת שהרדיו חיי,קיים,נושם,תוסס ואף בועט.
אריה גולן- כוכב שדורך איתנו,לא מעלינו.
מאחורי כל אמצעי תקשורת עומד האדם.בטלוויזיה מלבד הצוות הטכני הגדול שמשרת את המדיום,עומדים בעיקר שניים,הצלם שמביא את התמונה והכתב שמשלים את הסיפור.או הצוות הטכני והמקצועי שמפעיל אולפן,והמנחה או משתתפי התכונית אשר יושבים באולפן.ברדיו גם כן יש צוות,בחוץ,טכנאי הקול,באולפן הנדסאי האולפן.אך מאחורי המיקרופון יושב אדם- אישה או גבר,.הם שמעבירים את המסר או הם שמנחים תוכנית,אשר גם בה משולבים אנשים מדברים.
ואין לי דבר כנגד "ראשים מדברים" גם בטלוויזיה,אם הם מרתקים או מעניינים.הרי במרכז כול מדיום עומד האדם.
האיש שבו אני פותח את רשמי בתחום זה הוא שדר בעל מוניטין אשר שמו,ואפשר לומר-שמעו, יצא לפניו.בשנים האחרונות הוא בחר דווקא להנחות את המשדר "הבוקר הזה" שנמשך בין השעה שש לשעה שמונה בבוקר.פרוש הדבר השכמה בשעה ארבע וחצי בטרם שחר.כאשר אני נזכר במשמרות אלה משנות החמישים,אני עדיין מצטמרר,ואני אז אדם צעיר, פחות ממחצית מן הגיל של אריה גולן כיום. אף שבקטגוריה של היום הוא אדם צעיר.הוא האיש שבמשך אחת עשרה שנה
אומר לנו "בוקר טוב מ"קול ישראל".
"מה זה אריה, אתה מוכה ירח?"- אני שואל אותו.לא,בכלל לו.בשבילו השחר הוא משהו חדש,הוא גם עליו מפציע, בכול פעם יש משהו חדש שצריך להתכונן אליו כמו הצגה.זה לא "מחר יהיה יום חדש".היום החדש בשביל אריה גולן הוא היום.בעצם לא בדיוק. "העונש שלי הוא שאני,שרגיל מזה שנים ללכת לישון מאוחר, כמו מרבית העמיתים העיתונאיים,חייב להקדים בשינה". בעצם לא בדיוק.לקראת חצות הוא עוד חייב לסכם עם עורך המהדורה לגבי המתראיינים,ביניהם , במקרה זה, שרת החינוך יולי תמיר, שרואיינה באותו בוקר שבו נפגשתי עם גולן.הוא קם בארבע וחצי בבוקר, סיים שידור של שעתיים וישב בביתי בשעה תשע ושלושים, רענן ונמרץ ומכן לצלול לעומקו של היום.
יולי תמיר , אומר גולן,היא מרואיינת טובה,נבונה, מדברת לעניין,אך בשיחה המוקדמת עם המפיק,כאשר הסתבר לאריה,שהיא מוכנה לדבר רק על חינוך,הוא לא קיבל את הסייג.ואכן הוא שאל אותה על יו"ר העבודה פרץ והיא השיבה.ואגב,זאת פעם ראשונה בסוגיה של הדחת שר הביטחון ,שהיא התייצבה לצדו. סקופון קטן. " אני לא מתערב בבחירות מרואיינים לאולפן,זאת הפררוגטיבה של המפיק ועורך המשדר,לכול היותר אני מביע את דעתי ,אך אינני מוכן לקבל על עצמי שום מגבלות מעבר לזה.אם האדם מתעקש שבסוגיה זאת הוא מוכן לדבר ובאחרת לא- אני לא אראיין אותו, זאת הפריבילגיה שלי".דעתו נחרצת שברגע שהאישה ,או האיש, שיושבים מולו,מדברים,אין הוא מגביל את עצמו לנושא מסוים.הוא לא מקבל התניה.אין אצל גולן שום "דילים" גם אם מדובר היה בראש הממשלה בכבודו ובעצמו.הוא אמין וחסר פניות.
אך אריה גולן שפעם,וככה גם אני זוכר אותו,היה "דוברמן" בראיונות.הוא חקר,דרש,נכנס לתוך דברי הנשאל,וכמעט קרע אותו לגזרים,התמתן, הביטוי באנגלית הוא mellowed - התרכך.זאת מכמה סיבות." למדתי שהציבור לא אוהב סוג כזה של ריאיון וזה פועל כבומרנג.מלבד זה בעת היותי בארה"ב למדתי מעמיתים במקצוע שאתה יכול לשאול את השאלות הנוקבות ביותר,אך בנועם ולא בצורה פרובוקטיבית.והרי מה שאתה רוצה, בתחילתו של דבר ובסופו, זה קבלת מידע מן האיש שעומד במרכז העניינים או במרכז הדו שיח, ולאו דווקא להוכיח שאתה נושך"
לכך אפשר להוסיף שלא זו בלבד שציבור המאזינים, או צופים כאשר מדובר בטלוויזיה, מתקומם כנגד סוג כזה של ריאיון,אלא מעביר את מוקד התעניינות ל"קרבן" שמתעללים בו במקום לעסוק במחדל או במעש שבו הוא נושא באחריות ובגינו הוא מופיע באולפן.אין כמו גיל וניסיון לשיבוח כול חומר,כולל חומר אנושי.אריה גולן הוא הרבה יותר בשל מכפי שהיה בנעוריו.אפשר לומר שהוא לא מתנפל על ה"שולחן הערוך" הציבורי שלפניו. הוא מתבונן בו בנחת כמו connoisseur ,על תכנים וסגנון.
הרדיו- מסר נטו,צריך רק אוזן קשובה.
"הרדיו, אומר אריה,הוא מסר נטו ולכן חשוב שתיקח בחשבון לא רק את אופיו של המסר אלא גם את צורתו,וצורה בשידור הוא דיבור ברור,צלול, מובן לכולם. כאשר אני משדר אני מדבר אל המאזין בפתח תקווה ולא אלא האקדמאים באוניברסיטאות או לצמרת שיושבת בירושלים ובתל אביב.ואני חייב להיות מודע שלשידור יש מרכיבים מלבד המסר לעצמו.מה שווה המסר אם לא מבינים אותי.בשבילי הדבר הוא כמעט אקסיומאטי, שלא לדבר שאנו מחויבים לכך גם על פי החוק", ומסגרת הנורמות הם לא נר לרגליו אלא פתח לפיו של גולן.לש?ד?ר כמוהו -אחריות וסמכות צמודים זה לזה,ואף שהוא, כמו כול עיתונאי ,מחפש את הגירוי, את החריג, את האתגר,ואתה חש בזה כאשר הוא מראיין,הוא אינו מוכן לעשות זאת בכול מחיר והמחיר אצלו הוא היותו אדם כמו זה שיושב מולו ומשרת בגוף ציבורי.זכות וחובה שאין ביניהם ניגוד. בריאיון עם יואב גינאי בתוכנית "לגעת ברוח" הסביר אריה באריכות למראיין מדוע אין הוא מלביש לחדשות שלמת בידור קלילה.חדשות בשבילו הוא מטבע קשה,בייחוד אצלנו.ויש מספיק מדורים שעוסקים בדברים אחרים.במסגרת החדשות,עוסקים במטריה בלא להלביש אותן במיני.אגב, המגזין המרכזי של ה-האן בי סי האמריקני בשעתו שנקרא- THE HUNTLEY BRINKLY SH0W
שונה ל-"האנטלי ברינקלי רפורט".זאת,ברוח הדברים של גולן שחדשות הן לא מופע.הוא גם לא רואה את עצמו showman ,אלא עיתונאי.לעתים מנימת דיבור אפשר לחשוב שאריה גולן הוא יהיר. הוא רחוק מאוד מזה. הוא אמנם לא נחבא אל הכלים,אך הוא לא פומפוזי ולא יוצא מגדרו להתבלט.
אריה גולן שימש גם תקופה מסוימת כמנחה "פוליטיקה" בערוץ 1 והוא די נהנה "מן ההצגה"- הוא מוסיף.אלא שהוא מעדיף בכול מדיום,ריאיון של אחד על אחד,ולא סימפוזיונים,כאשר אחד צועק על השני וכולם ביחד צועקים על כולם, וגם בכך הוא רואה עדיפות ברדיו. אתה שואל את השאלה והמשב עונה עליה בלא שיפריעו לו .באולפן הרדיו האווירה לכך הרבה יותר נינוחה.זאת הסיבה,בין היתר שאריה גולן מוערך הן בקרב עמיתים בתקשורת,והוא זכה לא מכבר לצל"ש ממוטי קירשנבאום, והן מצד המרואיינים והמאזינים.האיש הוא גברתן,"משדר" כוח, אך הוא,ביסודו, אדם רגיש ונעים לשוחח איתו.הוא אוהב הומור טוב ונהנה מאמירה שנונה. אגב,להערכתי שידור אולפן רדיו רטרוספקטיבי על מלחמת לבנון בין אריה גולן לבין פרשן איסטראטגי כמו ד"ר ראובן פדהצור או היסטוריון כמו פרופסור שלמה בן עמי היה ללא ספק משכיל יותר מאשר המשדר המיוחד בערוץ 1 .הוא ,פשוט ,לא היה מעניין.לעומת זאת הבאת שידור חי של מסיבת העיתונאים האחרונה עם נשיא המדינה כאשר כבוד הנשיא לובש את "בגדי המלך החדשים", הייתה חגיגה טלוויזיונית. זאת אי אפשר היה לשמוע ברדיו.
וחזרה לגולן.מי שחושב שאת הזמן הפנוי בין הבוקר לבין הלילה,שבסיומו הוא סוקר ביחד עם עורך מגזין את הנושאים,גולן עושה חלטורה, כמו אי אלה עיתונאים- טועה.מכיוון שהוא איננו יודע אלה אירועים צפויים במשך היום והלילה, ואצלנו מלבד האירועים השוטפים הבוערים,מזנקים עוד התרחשויות, הוא מנצל את רוב שעות היום בהתעדכנות על אירועים, על הרקע, על דעות מומחים שמתפרסמים בעיתונות,היומית והפריודית. הוא חייב להכיר לפחות את הרקע לחומר כדי שלא יופיע כמי ששואל את המרואיין "קלוץ קאשעס".המאזין הטוב ירגיש בכך. הוא מצר שעם אלה שנוטשים לא רק את הטלוויזיה, אלא גם העיתונות והרדיו, הם הצעירים וזה לדעתו לא טוב.
אחד הדברים המאפיינים את אריה גולן הוא האגליטריזם,השוויון,כלומר,כולם שווים מול המיקרופון. כול אחד,כבודו במקומו יושב.אריה גולן אינו קד בפני השועים ואינו ממעיט בערך האדם הרגיל.יחד עם זאת כאשר אני שואל אותו את מי הוא זוכר כמרואיין המרתק ביותר.מנחם בגין- הוא עונה, ומוסיף , בריאיון מסוים אחד.זה היה מיד לאחר שמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה.בשיחה די ארוכה,הוא לא השתמט משום שאלה והשיב בכנות רבה,ביושר ובצורה מרתקת,והשיחה הזאת חרותה בזיכרונו.שרון לעומת זאת כאשר לא היה ראש ממשלה,ובעת היותו שר הביטחון, היה מרואיין מעניין,חופשי.אך משנעשה לראש הממשלה הוא בא לאולפן,וגם אז לעיתם רחוקות, עמוס ניירות ורישומים וזהיר זהירות מופלגת בכול התבטאות.ריאיון כזה אינו מוצלח.
רק בעשר השנים האחרונות גולן נהנה מן השלווה של האולפן. אבל גם במהלך אותן שנים שהוא שדר אולפן,כאשר קורה איזה אירוע חריג, מדיני או בטחוני אתה יכול להיתקל במקום בניידת השידור של קול ישראל וממנה מגיח כמו אריה,אריה גולן.מוכן ונלהב לשדר מן המוקד,בלא ניירות. ,טלפרומפטר קיים רק באולפן טלוויזיה ובחוץ זה או נייר או הכול בראש.אצל גולן זה בראש.היה לנו בעבר עוד אחד כזה,יורם רונן ,אשר יכולת ללא התרעה מוקדמת לשלוח אותו לקמצ'אטקה מצויד באיגלו, פארקה(מה שקרוי אצלנו "דובון") ומיקרופון והוא יגיע ומיד ישדר.ככה גולן.
גולן מקבל תהודה רבה מאנשי ציבור,מעיתונאים ואח"מים,אך הוא אוהב את התגובות של אנשים כאשר הוא פוגש אותם בסופר.הם משבחים,מבקרים,מתווכחים,ואריה גולן- אוהב את זה.
הוא נולד ב-1947 בפולין לניצולי שואה ועלה ארצה בשנת 1957. ב-1962 התקבל לפנימיית בויאר, בירושלים, שם סיים את לימודיי התיכוניים. הוא בוגר החוג ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ב- 1966 התגייס לצה"ל ושירת כקריין בגלי צה"ל. מ- 1969 הוא עובד בקול ישראל, תחילה כקריין ואחר כך כקריין ראשי. ב- 1974 הצטרף למחלקת החדשות של הרדיו ומ- 1979 היה כתב קול ישראל בכנסת עד 1984. בשנים 1984-1986 שירת כשליח הסוכנות לענייני סטודנטים בפריס. עם שובו חזר לתפקיד כתב קול ישראל בכנסת וב- 1989 התמנה לכתב מדיני. ב- 1992 נשלח מטעם קול ישראל לוושינגטון, עם סיום תפקידו ככתב קול ישראל בארצות הברית, ב- 1995 התחיל להגיש את יומן הבוקר של קול ישראל ברשת ב' ,ומאז הוא יושב על משמרתו ורבים קשובים לו.
לזכרו של חבר ועמית.
אי אפשר לפסוח על אובדן חבר,בייחוד כאשר עוסקים ב"ימי הרדיו", חבר שהיה אחד מעמודי התווך של השידור הקולי בארץ. חגי פינסקר ,הלך מאיתנו ביום ב' האחרון.כמה שדרי רדיו הלכו מאיתנו לא מכבר במהלך אירועי ה-70 ,והם רפי סידור ,וורדי בן יעקוב.חגי התחיל כקריין ב"קול ירושלים", קריין ב,קול ישראל" ועורך תוכניות רדיו .אך הוא זה שהשאיר רישומו בתחום של ה"אקטואליה" עד עצם היום הזה.שכן הוא היה זה שדחף את הרפורטאז'ה ב"קול ישראל" למוקד ההאזנה והעניין של הציבור והפוליטיקאים, כפי שאנו מכירים אותה כיום. בניגוד לפרטים שפורסמו הוא לא היה העורך הראשון של ה"יומן" אלא נקדימון רוגל ,אך חגי היה הדינמו של רפורטאז'ה סוקרת וחוקרת .להוסיף ולדייק.הוא לא היה מנהל הטלוויזיה, לא היה אז מנהל הטלוויזיה אלא ממונה על ענייני הטלוויזיה,מנהל הטלוויזיה בפועל היה המנכ"ל.
פינסקר היה שדר נועז ודמות כריזמטית שריכזה סביבו את מיטב השדרים בשעתם.ככול אחד מאיתנו גם לו היו אי אלה תכונות שאין להתפאר בהן.אחת מהם: הבטחות רבות לאנשים רבים. אך כמו אצל היפנים, שעונים ב- כן,וכאשר אתה שואל אותם בסוף "האם אתה מציע שלא לשים כסף על ההבטחה שלך" והם עונים : "כן."- ככה גם חגי.כוונותיו היו טובות .הוא היה איש כובש,חברים,שלא לדבר על נשים.ועוד דבר. חזותו החיצונית, המאצ'ואיסטית כאילו ,הסתירה נפש רגישה מאוד, הן לזולת והן לנושאים החברתיים, נושאים שאותם הבליט לא פחות מאשר את החדשות. זה ועוד.למרות שנראה ונהג כבוהמיאני הוא היה פדנט מושבע,וביתו היה נקי ומצוחצח עטור צמחייה מטופחת,וזאת כאשר היה לבד.
בתחום הטלוויזיה,היה זה חגי פינסקר, בעת היותו הממונה על ענייני הטלוויזיה בשנת 1969 אשר נאבק ביחד עם מנכ"ל הרשות, שמואל אלמוג, למען שידורים בכול ימות השבוע כולל בשבתות.את המאבק הפורמאלי ניהל בעצם הוועד המנהל של רשות השידור נגד הממשלה, מהלך קונסטיטוציוני,שבו בית המשפט קבע שרשות השידור רשאית להחליט בענייניה גם אם הדבר הוא בניגוד לעמדת הממשלה. היא ניצחה. ניצחון כזה לא חזר על עצמו מאז.
שנים שהוא נאבק במחלת הלב שלו, אך את הטראומות הוא שמר לעצמו.בחוץ הוא היה חגי "הכול בסדר."במישור האישי הוא היה חבר שנעים היה להתרועע איתו.רק לפני כמה שבועות הוא סיכם עם שמואל אלמוג שנקיים שוב פגישה מרובעת:אלמוג, לוסין, חגי ואני, כפי ש"פתחנו שולחן" בקיץ שעבר. אך חגי לא יגיע.שנים שהוא נמנע מכול פעילות חיצונית,ומעטים זכרו אותו.במותו, כרגיל, נזכרו בו וזה סוקר בקול ישראל,בטלוויזיה ובעיתונות.בבית ההלוויות ספד לו חיים יבין ויגאל לוסין קרא שיר של שמואל הנגיד "ביני ובינך" שהוא הספד לאחיו.
.חגי היה "פייטר" כול חייו,ולוחם למען מטרות טובות,והוא נשאר לוחם אמיץ גם במחלה הקשה שלוותה אותו במשך שנים. משום כך ראוי שייאמר עליו את הכתוב בפזמון אמריקני ידוע :
OLD SOLDIERS NEVER DIE ,THEY JUST FADE AWAY - חיילים וותיקים לעולם לא מתים, הם רק נמוגים.
ולסיכום העיקר שנית.
שלום חבר.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
