איסור פרסום שמות חשודים: פגיעה קשה בעיתונות 

ראש עיר נעצר בחשד לשחיתות, איש טלוויזיה בכיר חשוד כי שלח בריונים להרביץ ליריביו, יו"ר חברה ציבורית גדולה נחקר בחשד להפרת אמונים בתאגיד. אלא הן הכותרות שיכולות היו ללוות את פרשות שלמה לחיאני, דודו טופז, או דני דנקנר, אילו התקבלה כבר הצעת החוק לאיסור פרסום שמות חשודים. הצעת חוק כזו אושרה אתמול (יום א) בועדת השרים לחקיקה, והיא מהווה עוד חוליה בשרשרת של ניסיונות להגביל ולצמצם את חופש העיתונות, ואת יכולתה של התקשורת למלא את תפקידה במדינה דמוקרטית.

נכון, כולנו מבינים מדוע נזעקים השרים לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת. אין ספק כי התקשורת מגזימה וחורגת מכל פרופורציה כאשר היא מקדישה את העמודים הראשונים לכותרות החורצות את דינו של אדם, הרבה לפני שנחקר, לפני שהובא בפני שופט, ולפני שהתחילו לגבש נגדו כתב אישום. כן, הם זוכרים, אי שם באותיות הקטנות, לשלם מס שפתיים ולהזכיר שהאיש חשוד, לכאורה, וגם שהוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. זה בקטן. באותיות גדולות של קידוש לבנה, אנו מקבלים את החשדות, וגם תמונה של האיש ברגע המעצר, באזיקים, או ליד שוטר ששם את ידו על ראשו לפני שמסייע לו להיכנס לניידת. התמונה ברורה: האיש כבר אשם, ועכשיו הוא משלם את חובו לחברה בכותרות ענק בעיתון. ההשפלה בתקשורת כואבת לפעמים יותר מההליך המשפטי. "שופכים את דמי" זועקים החשודים, ומרגישים שנגרם להם עוול משווע.

אז אם התקשורת כל כך גרועה, צהובה, מרשיעה, וגורמת עוול לחפים מפשע, מדוע לא לעצור אותה בחוק? כאן צריך להעצר לרגע ולחזור לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, לחופש הביטוי, הזכות לדעת, ועקרון פומביות המשפט. בחברה דמוקרטית זכותנו לדעת על פעולותיהן של רשויות החקירה. אנשים לא נעצרים ונחקרים במחשכים, והציבור מקבל מידע בזמן אמת, על אירועים חשובים שנוגעים לחייו, על אנשי ציבור המשפיעים עליו, ועל החלטות של שוטרים ושופטים. חלק מהפרסומים יכולים לגרום נזק, אך זהו מחירה של דמוקרטיה. גם פרסום על החלטות של הוועדה המקומית לבנות במזרח ירושלים גורמת נזק, אז מה? גם את זה נצנזר?

את הערכים של עיתונות חופשית, זכות הציבור לדעת, ופומביות המשפט, יש לאזן ולשקול יחד עם האינטרס של כבוד האדם, פרטיותו, שמו הטוב, וטוהר ההליך המשפטי. האתיקה המקצועית של התקשורת מציעה את שביל הזהב, שעיקרו לא לפרסם פרטים מזהים, אלא כאשר יש עניין ציבורי בכך, וגם זאת, במידה המתאימה, בלי לחרוץ דין, בלי לנקוט עמדה חד צדדית, ובלי ניסיון להשפיע על תוצאות החקירה והמשפט. החריגה של אמצעי התקשורת מכללי האתיקה המקובלים גם עליהם, מביאה עליהם שוב את האיומים בחקיקה. הפעם מדובר בחקיקה חמורה במיוחד שעלולה לפגוע פגיעה של ממש ביכולתם של אמצעי התקשורת למלא את תפקידם ולספר לנו מה קורה במדינה בה אנו חיים. גם כאשר האירועים הם עגומים ומטרידים כמו חקירה של אנשי ציבור, מנהלים בכירים, או סלבריטאים זכותנו לדעת מה קורה. התרופה של הנפגעים מפרסום לא מידתי ולא אתי  על חשדות יכולה לבוא גם בזירה המשפטית. כך למשל העיתונאי אדם שוב השכיל לתבוע ולזכות בפיצוי על הפרסום המוגזם והמוקדם של חשדות והאשמות הלא מבוססים שהוטחו כלפיו. אפשרות של תביעה בדיעבד עדיפה על צנזורה מראש.  כלי התקשורת צריכים לשמור לעצמם את הזכות לפרסם גם פרטים מזהים של חשודים במקרים המתאימים, אך לעשות זאת לאחר שיקול דעת מקצועי ואתי הולם. אין מקום לחקיקה ולצנזורה נוספת, שספק רב, אם בעידן האינטרנט ניתן בכלל לאכוף.